אני חולה על ספורט מגיל קטן. הגיבורים שלי היו (כמובן) מייקל ג׳ורדן, צ׳ארלס ברקלי (אחוות שמנמנים), מג׳יק ג׳ונסון ובכדורגל רומריו, רונלדיניו, באג׳יו.
יש משהו מדהים בשחקן אחד שמרכז את כל תשומת הלב ומצליח. ג׳ורדן הוא כמובן הסמל הענק של התפיסה הזאת אבל גם בתקופה הנוכחית מסי, רונלדו, ולברון ג׳יימס מייצגים את הגיבור שסוחב את הקבוצה ומנצח אליפויות.
האמת היא שונה, והתדמית של הגיבור היא אחת האשליות המזיקות ביותר שיוצאות מהספורט (יחד עם הקלישאה על הכישרון הטבעי לעומת המציאות של האימונים וההשקעה האינספוית של הכוכבים האלו).
בהיסטוריה של הספורט אני יכול לחשוב רק על דוגמא אחד של כוכב שסחב קבוצה לבד להישג משמעותי. קראו לו מראדונה במונדיאל 1986 (וגם הוא לא הבקיע בגמר המונדיאל בו ארגנטינה נצחה 3-2 את גרמניה). מאז ועד היום רב הכוכבים (כן, גם מייקל ״אלוהים״ ג׳ורדן) נשענו על מערכת שלמה כדי להגיע להישגים. ויחד עם זאת, הרצון שלנו להזדהות עם אדם והרצון של המפרסמים למכור לנו גיבור שסוחב את כולם על הגב מייצרים תדמית שמחזיקה מעמד.
בארגונים המצב לא שונה בהרבה. לכל ארגון יש את הגיבורים שלו שיצילו את המצב, שיש להם את התשובות וכל המידע נמצא אצלם. אנחנו הרבה פעמים משמרים את התפיסה גם אם לכולנו ברור שאף אדם בודד לא המציא את האייפון, או את הוויז או את כיפת ברזל.
למה זה קורה?
אני חושב שנח וכיף לייצר אגדות ארגוניות, זה מייצר תרבות ומציב רף גבוה לביצועים שאנחנו רוצים לראות מהעובדים.
למה זה נשאר? כי נעים להיות גיבור. כל אחד רוצה להיות נחוץ, להציל את המצב ולדעת שהארגון תלוי בו/ה.
בפסיכולוגיה יש אפילו מונח שנקרא תסמונת הגיבור שמתאר התנהגות אבנורמלית של אדם אשר מייצר אירועי קיצון כדי להציל את המצב. אני חושב שכל מי שהסתובבו מספיק שנים בארגונים ראו גם כאלו.
בעולם הכדורסל יש מונח שנקרא Hero Ball שבא לתאר מצב או סגנון משחק שבו שחקן אחד לוקח את המשחק עליו. עובדתית הסגנון הזה לא זוכה בתארים ולא עובד ברגעים החשובים של העונה אבל שיווקית זה סיפור נהדר וכל אוהד ספורט זוכר משחקים כאלו לתקופה ארוכה. הפער בין מה שנראה טוב לתוצאות הוא ענק ולדעתי רק ילך ויגדל עם הזמן. בספורט ובארגונים.
אז למה מנטליות הגיבור היא בעייתי בארגונים? כמה סיבות.
זה ממכר - ברמה אישית, כמו שכתבתי, זה כיף להיות רצוי ונדרש. זה כיף להציל את המצב ולקבל את השבחים. ברמה הארגונית אם אנחנו משבחים ומתגמלים את הגיבורים שהצילו את המצב אנחנו לעולם לא נתחקר למה הגענו למצב בו היו צריכים להציל אותנו.
לא כולם יכולים להיות גיבורים - אם כולן גיבורות אז אף אחת לא גיבורה כמובן. ואם אנחנו מתגמלים ומהללים את הגיבורות הרי אנחנו מייצרים תרבות בה זוהי השאיפה. אני מטיל ספק כמה שיתופי פעולה והעברת ידע יש בתרבות שכזאת.
זה לא מחזיק לאורך זמן - להיות גיבור זה מעייף. זה הרבה פעמים מגיע עם שעות עבודה ארוכות, מאמץ רב ועם פיקים של עומס שקשה לארגון להחזיק לאורך זמן. ולכן זה גם...
לא סקיילבילי - מאחר ולא כולם יכולים להיות גיבורים, תרבות שכזאת היא קשה לשכפול ולגדילה של חברה. מה שעובד בעשרה אנשים לא יעבוד ב200. בעיה נוספת היא שתלות שכזאת חושפת את הארגון לסיכון שבעזיבה של עובדים כאלו.
וגם, זה לא כיף. כלומר זה כיף לגיבור או לגיבורה אבל בשלב מסויים אנשים חדשים עם רעיונות חדשים מגלים שבסוף הגיבור הארגוני קובע את הרף (גם אם התלות בו היא מלכתחילה שגיאה). הגיבור שקורע את עצמו בשביל הארגון, מחזיק בכל הידע (״עזוב, אני כבר אעשה את זה״) , מגיע בשש בבוקר ונשאר עד עשר בלילה מייצר נורמות חולות שבסופו של דבר עלולות לגרום לאנשים מוכשרים לעזוב.
אגב, סתם בשביל הספורט הלכתי ובדקתי באחד הדירוגים של בליצ׳ר רפורט (אתר חדשות ספורט אמריקאי) את דרוג 20 העונות הגדולות ביותר של שחקן.
הורדתי את כל הספורטאים בספורט אינדיבידואלי כמו אתלטיקה וגולף ובדקתי רק את אלו בספורט קבוצתי (בייסבול, הוקי, כדורסל, פוטבול). יודעים כמה מהם זכו באליפות בעונה ההירואית שלהם? אף אחד. והרשימה הזאת כוללת כוכבים ענקיים כמו בייב רות׳, ויין גרצקי וטום בריידי. אף אחד מהכוכבים האלו שבאמת עשו עונות מטורפות לא זכה באליפות בסופה של אותה עונה. מי כן זכה? קבוצות אחרות.
