מוציאים לשון

נתחיל עם ניסוי קטן.

קחו 30 שניות ותתרכזו בנקודה האדומה במרכז העיגול הירוק. תקרבו את העיניים למסך אם התמונה קטנה לכם מידי (ואם אמא שלכם אומרת לכם שזה לא בריא לעיניים – היא צודקת. מצד שני אם אתם עדיין גרים עם אמא העיניים שלכם זאת הבעיה הכי קטנה).

בכל מקרה, אחרי 30 שניות בערך העיגול הירוק אמור להתחיל להיעלם (אם זה לא עובד נסו שוב ותתרכזו רק בנקודה האדומה).

נעלם? יופי, בוא נמשיך.

לא נעלם? תאמינו לי שלרוב האנשים העיגול נעלם, הבעיה היא אצלכם ואין לי איך לעזור לכם. אבל אל תוותרו, תמשיכו לקרוא.

רוצים דוגמה יותר צבעונית? בבקשה:

אפקט טרוקסלר (Troxler effect) מסביר תופעה מעניינת. בהינתן שאנחנו מתבוננים ומתרכזים בדבר מסוים. עצמים אחרים שאינם בתנועה (ובדרך כלל בצבעים חלשים יותר) נעלמים מהראייה הפריפריאלית שלנו. מדובר בתופעה ידועה שגילה פיזיקאי שווייצרי בתחילת המאה ה-19 (1804 אם להיות מדויקים). הסיבה היא שהעין מתרגלת לצבעים ובהיעדר גירוי, כמו תנועה, המוח מעלים את הצבעים האלו.

בוריס בקר ואנדרה אגאסי הם שניים משחקני הטניס הטובים ביותר במאה ה-20. הם זכו בעשרות תארים לאורך הקריירה שלהם (אגאסי ב60, בוריס ב49) והרוויחו מעל 25 מיליון דולר כ״א בפרסים.

מאזן המשחקים ביניהם עומד על 10:4 לטובת אגאסי אבל ההתחלה הייתה שונה לגמרי.

בשלושת המפגשים הראשונים שהתקיימו בשנים 88-91 בקר ניצח. זאת לא הייתה הפתעה בשום צורה שהיא. בקר היה מדורג בצורה קבועה בחמישייה הראשונה של שחקני הטניס בעולם ולתקופה מסוימת כמספר 1-2. אגאסי בתקופה המקבילה רק נכנס לעשירייה הראשונה ורב הזמן גרד את החמישייה הראשונה מלמטה.

לבקר היה סרב מדהים (סרב – חבטת ההגשה הראשונה של השחקן) שבשיאו הגיע למהירות של כמעט 250 קמ״ש. אגאסי מתאר את הסרב כ״משהו שלא ראיתי מעולם״. הוא הציב לאגאסי בעיה שתסכלה אותו ושלחה אותו לחפש פתרונות שונים ומשונים.

לשחקני טניס יש רוטינות. ג׳וקוביץ מכדרר לפני סרבים, שארפובה ופדרר מסדרים את השיער. שחר פאר שלנו מפנה את הגב ומשננת מנטרות שעוזרות לה להתרכז. הכל כדי להשיג יתרון קטן לאורך המשחק המתיש הזה.

אחרי שעות של צפייה אגאסי התחיל לשים לב למשהו משונה. לבקר היה טיק בלתי רצוני. תוך כדי הרוטינה הקבועה שלו הוא היה עושה אחד משני דברים. הוא היה מוציא את הלשון למרכז או לצד שמאל של הפה. אגאסי שם לב שכיוון הלשון מסמן גם את כיוון הסרב. מאותו הרגע ״החלק הקשה לא היה לענות על הסרבים, אלא לא להסגיר שאני יודע לאן הוא מגיש״.

שחקני טניס מפזרים רמזים, כמו עובדים, כמו עסקים כמו בעיות. לפעמים כשאנחנו מתבוננים זמן רב מידי בבעיה אנחנו מתחילים לאבד מידע. אנחנו מתמכרים לפיתרון אנחנו מתקבעים ולכן חברות רבות מקימות צוותים אדומים שמטרתם היא לאתגר את הפתרונות הקיימים ולתת נקודת מבט שונה על דרך הפעולה הנבחרת.

ולקרו – מה שחלקנו מכירים כסקוטש (הסוגר המגניב על הנעליים שהיינו קונים מ״גלי״ לוותיקים שבינינו) הוא סיפור שמדגים היטב את הצורך בהתבוננות. ממציא הולקרו שם לב שבהליכות שלו ביער ישנם זרעים שנדבקים למכנסיים שלו. התבוננות במיקרוסקופ העלתה עיצוב של ווי קרס זעירים שאפשרו לזרעים להיצמד למכנסיים. כך נולד הרעיון לולקרו שהחליף במוצרים מסוימים את הריצ׳רץ׳ והפך להצלחה.

היכולת לקבל נקודת מבט חדשה על סיטואציה מוכרת היא חשובה. אגאסי היה יכול לנתח את המשחק של בקר במשך שעות. הוא יכל לנתח את אחוזי ההצלחה של סרבים אשר מוגשים ימינה ושמאלה וכך לקבל החלטה סטטיסטית לגבי המיקום שלו על המגרש. האמת ששחקני טניס, כדורסל, כדורגל כולם עושים זאת. שוערים בכדורגל יודעים את ההעדפה של בועט הפנדלים שמולם אבל דמיינו שהם היו יכולים לדעת לאן הוא בועט בגלל שפת גוף כזאת או אחרת? בשביל זה הם היו צריכים להסתכל על אותה הבעיה בצורה שונה. לא להתמקד בכיוון הבעיטה אלא בהתנהגות הבועט.

עובדים מפזרים רמזים על שביעות רצון (או חוסר) בהתנהגויות שונות. כולנו יודעים שמספר ימי המחלה מנבאים מחוברות ארגונית ואכפתיות כלפי סביבת העבודה וחברויות בעבודה יכולות לנבא סיכויי הישארות.  המיקוד שלנו, בצורה טבעית, הולך לפעמים לתוצאות עסקיות, ביצועים, סקרים ולא תמיד לדברים פשוטים הרבה יותר כמו אכפתיות ועזרה הדדית או אפילו שמירה על הניקיון של המשרד. 

מאותו רגע שגילה את הסוד של בקר אגאסי ניצח ב10 מתוך 11 המפגשים הבאים ביניהם. שנים אח״כ, על כוס בירה, הוא יספר את הסוד לבקר המתוסכל שלא הבין איך מישהו קורא את הנשק הקטלני שלו. אגאסי פשוט לא ניסה לנצח את הסרב. הוא הפסיק להתמקד בו ועבר להתמקד בבוריס. שם הוא מצא את הפיתרון. 

(ותודה לבן דניאלי על ההפנייה לסיפור המעולה הזה)

"לא כולם צריכים להשתנות, הישרדות היא לא חובה" (ויליאם אדוארדס דמינג)

אחד הנושאים שיועצים ארגוניים ואנשי HR מאוד אוהבים הוא.... תופים... התמודדות עם דורות x, y, z  בעולם העבודה. כל דור מאופיין בשנות לידה אחרות ובשלל מאפיינים שמגדירים אותו בעולם העבודה. מה הוא אוהב,, מחפש רוצה ואיזה יחסים יש לו עם הארגון.

מאוד אוהבים להסביר איך דור אחד אוהב לעבוד רק בשביל כסף ואחר מחפש הגשמה ושלישי רוצה להתפתח ושהארגון שלו יתמוך בחדי-קרן ולא יקנה קפה בצבעים שהם לא פוליטקלי קורקט.

אני, מי היה מאמין, לא יכול לשמוע יותר על הנושא הזה.

אבל... מה שכן מעניין אותי זה היכולת של אנשים להשתנות ולהתפתח לאורך זמן. איך אנשים מסוימים מצליחים להישאר רלוונטיים ומצוינים בתעשייה שלהם ובמקצוע שלהם למרות שהעולם מסביב משתנה.

עולם הספורט מאפשר לנו לראות את השינויים האלו בצורה יחסית מהירה. שחקני כדורסל וכדורגל נשענים לא מעט על היכולות האתלטיות שלהם מצד אחד ומצד שני המשחקים האלו מורכבים מספיק כדי לחפות על חיסרון אתלטי בדרכים שונות (בניגוד נגיד למקצועות ״טהורים״ יותר כמו ריצה וקפיצה).

וינס קרטר נכנס השבוע (תחילת ינואר 2020) לספר השיאים כשהפך לשחקן הNBA הראשון ששיחק בארבעה עשורים שונים. הוא ערך את הבכורה שלו ב1999 כשחקן טורונטו והשבוע שיחק במדי אטלנטה בעונתו ה22 בליגה.

העובדה הזאת מעניינת עוד יותר כי וינס קרטר הצעיר היה מפלצת אתלטית ברמות קיצוניות. הוא זכה בתחרות ההטבעות בצורה המשכנעת ביותר אי פעם ובאולמפיאדה הטביע מעל בחור צרפתי מסכן בגובה   2.18 מ׳.

אז איך הוא נשאר רלוונטי? וינס קרטר השתנה. לארוך הקריירה שלו הוא עבר ממעמד של כוכב אתלטי לשחקן מסייע. משחקן שמסתמך על כניסות לסל לקלעי איכותי ושומר. היום התפקיד של וינס קרטר הוא גם חברתי וחונך בתוך הקבוצות בהן הוא משחק ובניגוד לשחקנים אחרים הוא הסכים לשים את האגו בצד ולהיות חלק מצוות הסיוע שמשחק לפעמים פחות מעשר דק׳ בערב.

היכולת של ספורטאים להשתנות תוך כדי הקריירה, להפסיק להסתמך על האתלטיות היא קריטית. הגדול ביותר (מסי, רונאלדו, ג׳ורדן, קובי בריינט, לברון ג׳יימס, פדרר) הוסיפו אלמנט חדש למשחק שלהם כל קיץ. הם היו או עדיין הכי טובים בתחומם אבל לא הפסיקו ללמוד ולהתקדם.

כמעט בכל מקצוע היום עולם העבודה הוא מהיר (ועצבני). טכנולוגיות משתנות, שפות הופכות להיות רלוונטיות יותר או פחות, מודלים חדשים ועסקיים נכנסים ומקצועות שלא היו קיימים לפני עשור הופכים להיות הכי חמים בשוק.

איך מחזיקים קריירה ארוכה בעולם כזה? אין לי מושג. אבל יש לי רעיונות.

1.    אגו בצד. היה לי דיון השבוע עם מישהו שטען שהמודל הכלכלי שכולם עובדים בו בתחום העבודה שלו לא נכון והמודל הישן שהוא גדל עליו הוא האמת היחידה. זה הרגיש קצת שהוא מוכר לי חנות של בלוקבסטר בעולם של נטפליקס. לא תודה. העולם השתנה? הנחות היסוד השתנו? זוזו קדימה. אל תאחזו במה שהכרתם רק בגלל שהכרתם אותו. תשאלו מסביב, תבקשו עוד דעה ותנסו להבין האם הגיע הזמן לשחרר.

2.    למידה – להישאר מעודכנים נשמע כמו הדבר הכי בסיסי אבל דווקא בתחום שלי אני רואה כמה אנשים מסיימים ללמוד ביום האחרון שלהם בתואר. ״בעולם של ידע, בורות היא בחירה״ (דונלד מילר).

3.    להשתנמך כדי להשתדרג – אין בושה בלהתחיל מלמטה שוב כדי לרכוש ידע בעוד דיסציפלינה. זה לא נעים אבל להשתנות זה לא נעים.

4.    תהפכו להיות אנשים של חיבורים. תדעו לחבר בין אנשים. בתוך החברה שלכם וגם מחוצה לה. היכולת להכיר אנשים בתחומים שונים היא מעולה ברמת הנטוורק אבל היא גם יכולת בפני עצמה. אחד הדברים ששוק בשוק העבודה נותן הוא היכרות עם אנשים שונים בחברות אחרות ובתפקידים שונים. היכולת לדעת לחבר בין תחומים שונים במקצוע שלכם נותנת לכם יתרון על פני אנשים שרואים רק ערוץ אחד (הבית של פיסטוק ורח׳ סומסום לילדי שנות ה-80).