יום חמישי, 31 בדצמבר 2020

בין בקי האמון לדרוג המנהלים המובילים בישראל

הלילה, וכאקט סיום אופטימי לשנת 2020 קרתה היסטוריה בליגת הNBA.
4 דקות לסיום המחצית הראשונה במשחק בין סן אנטוניו ללוס אנג׳לס לייקרס, השופטים שרקו עבירה טכנית שנייה למאמן סן אנטוניו גרג פופוביץ׳. המשמעות של עבירה טכנית שנייה היא הרחקה מיידית מהמשחק.
פופוביץ׳ הסתובב לספסל הצביע על עוזרת המאמן, בקי האמון, ואמר לה "You got'em״.
היסטוריה היא לפעמים רגע קטן שבו, בפעם הראשונה, אישה מובילה כמאמנת ראשית קבוצת כדורסל מקצוענית במשחק רשמי בליגה הטובה בעולם.
רגע לפני ששנת 2020 מסתיימת ההיסטוריה הזאת היא הצצה אופטימית לעתיד.
בקי האמון התראיינה בעבר למשרות אימון אחרות והיא ראויה לא פחות (אני צוחק, היא ראויה הרבה יותר) משליש מאמני הליגה להוביל קבוצה. היא עברה את התלמדות אצל המאמן הטוב ביותר בשני העשורים האחרונים ושחקנים רבים שעברו תחת הדרכתה מעידים על מאמנת מהשורה הראשונה ומח כדורסל מבריק.
כמו בהרבה מקרים, גם כאן, בקי תגיע לשם בסופו של דבר ותזכה להיות מאמנת ראשית במשרה מלאה בליגה. לכולם זה יראה נורא טבעי כמה שנים אח״כ ובעצם, למה לא? אז למה לא עכשיו?
בשבוע שבו מתפרסמת עוד רשימה של 50 המנהלים הטובים ביותר בישראל ורק 2 מהן נשים, היסטוריה קטנה היא חשובה.
היסטוריה לפעמים קורת ברגע אחד, הלילה היה רגע כזה והלוואי והוא מעיד על העתיד כי לעולם הכדורסל אין את הפריבילגיה לוותר על האיכות והכישרון של בקי האמון.



יום שבת, 5 בדצמבר 2020

למה אין משוב קבוצתי?

לפני קצת יותר משבוע נבחרת הנשים של ישראל בהתעמלות אומנותית זכתה באליפות אירופה. בעיניי, האירוע לא סוקר מספיק בערוצי החדשות והספורט והדבר נבע מהתעלמות התקשורת מספורט שהוא לא מרכזי כמו כדורגל וכדורסל וגם מאחר ומדובר בספורט נשים שזוכה לא פעם להתעלמות. 

פחות משבוע אח״כ זכתה לינוי אשרם במדליית זהב באותה אליפות וזכתה (שוב, לתחושתי) בהרבה יותר פרגון מהתקשורת. 



ניסיתי לחשוב מאיפה נובע הפער בסיקור ונזכרתי שלפני עשור בערך, בתואר השני, עשיתי טעות איומה. טעות שאני מנסה למנוע מאחרים מאז. בחרתי במסלול עם תזה. 

במקור רציתי לבדוק האם מבנה של צוות, או יותר מדוייק האישיות של הצוות יכולה לנבא את הצלחת הצוות. רשת ציוד טיולים גדולה כבר הסכימה לתת לי את נתוני המכירות שלהם אבל לא הצלחתי למצוא מודל מתאים. גיליתי, במה שלדעתי נכון עד היום, שאין מודל מתוקף ואמין שנותן אבחון אישיותי של הצוות שמקביל לאבחון של אינדיבידואלים בכלים כמו ה BIG5 (שאלון שמודד אישיות על חמישה סולמות בתכונות כמו מוכוונות, מוחצנות, פתיחות לחוויות, נעם הליכות ויציבות נפשית)

בסופו של דבר, ובחוכמה, בחרתי בבדיקה פשוטה של השפעות האישיות של הפרט על ביצועים בעבודה ומצאתי את אותן תוצאות שמצאו לפניי. סיימתי את התזה. 

אז למה הזכייה של נבחרת הנשים הזכירה לי את זה? 

כי למרות שאנחנו יודעים שהצלחת אינדיבידואלים תלוייה המון פעמים בעבודת צוות, אנחנו הרבה יותר מציינים מצטיינים בודדים ולא צוותים. אנחנו מגייסים בודדים ולא צוותים וגם מפטרים בודדים. 

במחקר של הוקמן ופיזאנו הם מצאו שבניתוחי לב, אחוזי ההצלחה (הסיכוי לעשות טעות פטאלית) של מנתחים עלו בערך באחוז עם כל ניתוח (עד רמה מסויימת). כלומר הייתה השפעה לניסיון. אבל אם מנתח/ת עברו לבית חולים אחר הם כאילו התחילו מהתחלה. והסיבה שהם מצאו? הצוות. צוותי ניתוח מכירים את המנתחים, איך עובדים בצורה מיטבית יחד ומה החולשות והחוזקות של כל מנתח/ת. עם הזמן מפתחים רוטינות שמשפרות את הניתוח ומקטינות סיכונים. את אותם ממצאים מצאו גם חוקרים שבדקו אנליסטים בחברות פיננסיות שנחשבו כוכבים ועברו לחברות אחרות. לקח להם כמה שנים לשקם את מעמד ה״כוכב״ שלהם. במידה וכל הצוות עבר יחד לעומת זאת (מקרים בודדים אני מתאר לעצמי) הם הצטיינו מיד. (שתי הדוגמאות האלו מהפרק המעולה בו אדם גרנט מארח את מלקלום גלאדוול).


אנחנו שוב רגע לפני עונת המשובים והערכות הביצועיים. אני מהמר שגם אצלכם בארגון התהליך הוא אישי ואם יש לכם תהליך להערכת צוותים אני מת לשמוע עליו בתגובות. 


בינתיים אני שוב מרים לנבחרת הנשים שהביאה המון כבוד וללינוי אשרם המלכה שהלוואי ותביא מדליה באוליפיאדה הקרובה.


קקי של לאמות ולגאסי ארגוני

אשתי היקרה סיפרה לי השבוע את הסיפור הבא. (לא מצאתי עדות שמדובר בסיפור אמיתי אבל אני מאמין לאביטל כברירת מחדל וצורך השרדותי)  בתחילת שנות ה-4...