יום ראשון, 12 בספטמבר 2021

טד לאסו - המלצת בינג לכיפור

 


יום הכיפורים מתקרב עלינו לטובה ואין לי שום כוונה לבקש סליחה. אני מאמין בקארמה ולכן אם עשיתי לכם משהו, כנראה הגיע לכם.

אבל, יש לי המלצת צפייה חמה שמשלבת ספורט, טלויזיה, קומדיה ושיעורי ניהול. 

אמל״ק - טד לאסו היא תוכנית על מאמן פוטבול אמריקאי שממונה לאמן קבוצת כדורגל אנגלית. האם יש לו ניסיון בכדורגל? אני אתן לטד לענות ״אפשר למלא שני אינטרנטים במה שאני לא יודע על כדורגל״. האם הסדרה מלאה באמרות שפר כאלו? בהחלט!


למה אני אוהב את הסדרה? קודם כל היא לא לוקחת את עצמה ברצינות מידי. זאת סדרה שגורמת לי להרגיש טוב בסוף כל פרק וזה לא מעט בתקופה זאת. שנית, היא משלבת שני נושאים שאני כל כך אוהב, ספורט וניהול/אימון. ולסיום, היא פשוט מצחיקה.


בגלל שטד הוא לא באמת מאמן כדורגל הסדרה באופן טבעי עוסקת בשאלה האם אתה יכול לאמן/לנהל בלי להיות השחקן/העובד הכי טוב בחדר. כמובן שכאן מדובר בהקצנה אבל זה כל היופי.

אז עם מעט ספוילרים (אני מקווה), 5 שיעורי ניהול שלמדתי מהסדרה טד לאסו:

  1. אנשים קודם כל - טד מקיף את עצמו באנשים ובונה קואליציות. הוא מגיע עם עוזר המאמן שלו וביניהם שורר אמון מוחלט. ביום הראשון שלו הוא מנהל שיחת הכרות עם האפסנאי כדי להבין את הלך הדברים. האפסנאי, שאף אחד לא יודע את שמו במועדון, מתגלה כמובן כמקור ידע (כמו לשמור על מערכת יחסים עם האפסנאי/נשק/טבח בצבא) אבל אצל טד הכי חשוב להכיר את האנשים ולהגיע ללב שלהם. הוא מתקרב לכל אחד ואחת במועדון כי הוא יודע שזאת הדרך שלו לעמוד במשימות שלו. 

  2. אוכל פותר בעיות - טד פותח כל בוקר במשרד של הבוסית שלו עם קופסה של ביסקוויטים שהוא (ספוילר) מכין בעצמו. זה בעצם הדיילי שלהם. המחווה הקטנה הזאת עוזרת לו לפתח מערכת יחסים ושיחות עם המנהלת ומזכירה לי סיפור אמיתי על מנהל מחלקה שהכרתי שבעקבות שינוי ארגוני נאלץ לעבור יחידה. לישיבת המנהלים הראשונה ביחידה החדשה הוא הביא כיבוד וכולם צחקו עליו שהוא לקקן. הוא בתגובה סיפר להם שלבן שלו יש אקווריום, ובאחד הימים הוא קנה דגים חדשים לאקווריום והמוכר בחנות החיות אמר לו להכניס את הדגים החדשים עם קצת אוכל. ״למה?״ הוא שאל. ״כדי שהדגים שכבר באקווריום לא יאכלו אותם״. בקיצור, הבנתם.

  3. רגל בדלת - זאת אחת הטקטיקות האהובות עלי. אחד הדברים הראשונים שטד עושה זה להציג לשחקנים ״קופסת הצעות״ אם יש להם דברים שהם היו רוצים לפתור (״ממתקים במקרר, איכות המגבות״). רב הפתקים כוללים עלבונות כאלו ואחרים בקשר לחוסר הניסיון של טד אבל באחד הפתקים כתוב ״לחץ המים במקלחת גרוע״. וטד דואג לתיקון של לחץ המים.
    במשרת הסטודנט שלי יצא לי לעבוד מול מהנדס בכיר, זוכה פרס בטחון ישראל, ויחד היינו צריכים להכין תוכנית הרצאות שנתית. בישיבה הראשונה ניסיתי לדבר איתו על משוב להרצאות ועל קירק-פטריק והוא רק שאל אותי אם אני יכול להזמין כיבוד ולדאוג לחדר ומקרן. זה היה די מעצבן אבל דווקא היכולת לסגור את הפינות האלו בצורה הטובה ביותר גרמה לו בסופו של דבר להקשיב לי לתת ערך מעבר ללוגיסטיקה (והייתי ממש בינוני בלוגיסטיקה). בקיצור, לפעמים צריך להביא ערך, להוכיח שאתה מוכן לכלך את הידיים כדי שיקשיבו לך.

  4. הו קפטן מיי קפטן - בספר של סם ווקר שחוקר שושלות ספורט מצליחות (קבוצות שהצליחו לאורך שנים) הוא מוצא שהגורם המקשר בין הקבוצות המצליחות הוא הנוכחות של קפטן משמעותי. טד מזהה את רוי, כוכב עבר מזדקן וקפטן הקבוצה ונכנס לו לראש. הוא מבין מה מניע אותו ומצליח דרכו לעשות שינוי בקבוצה.

  5. אופטימיות - טד הוא אופטימיסט חסר תקנה. הוא תולה שלט "Believe״ בחדר ההלבשה ביום הראשון שלו ומשדר את האופטימיות שלו לכל אורך העונה עד הסיום המפתיע. הוא באמת מאמין בטוב של השחקנים שלו ביכולת שלו להפוך אותם לאנשים טובים יותר לפני ניצחון או הפסד. 


צום קל, בידוד נעים למי שחוגג, ושתהיו לPCR  ולא לאנטיגן. (הלוואי ועוד שנה אני אקרא את זה ולא אבין למה התכוונתי)




יום רביעי, 8 בספטמבר 2021

סלים של אפרסק

משחק הכדורסל הומצא ע״י מורה לספורט בשם ג׳יימס נייסמיט כדי למצוא דרך לשמור על כושר בתקופת החורף הקרה בצפון ארה״ב. נייסמיט היה מורה בעיירה ספרינגפילד, מקום הולדתו גם של ד״ר סוס ועיירה שקיימת כמעט בכל מדינה בארה״ב וגם בסדרות טלוויזיה (הסימפסונס לדוגמה).

הרבה השתנה מהימים הראשונים של המשחק. בתחילה לכל קבוצה היו תשעה שחקנים, אסור היה לכדרר, פאולים ועונשים השתנו ועודכנו עם השנים כדי להפוף את המשחק אטרקטיבי לצפייה. הסלים הראשונים היו סלים אשר שימשו לאיסוף אפרסקים ובהתחלה אחרי כל סל (ולא היו רבים כאלו) היה צריך לעלות על סולם כדי להוציא את הכדור מהסל עד שנייסמיט הסכים להסיר את תחתיות הסלים.


גובה הסל לעומת זאת לא השתנה מעולם.

נייסמיט קבע את גובה הסל בצורה רנדומלית לחלוטין כאשר קיבע את סל האפרסקים למעקה אשר לקח ממסלול האתלטיקה. המעקה באורך 10 רגל משנת 1891 קבע עד היום את גובה הסל במשחק הכדורסל. שלושה מטרים וחמישה סנטימטרים, בכל העולם, בכל מגרש.

רק כדי לסבר את האוזן, הגובה הממוצע של שחקן כדורסל בליגת הNBA בשנת 1947 היה 1.89 מטר לעומת 2.05 היום. תוסיפו לכך ציוד טוב יותר, תזונה, אימונים ומגוון (רב השחקנים בליגה בשנת 47 ביו לבנים ולא מקצועניים) ואנחנו מבינים שלמעשה המשחק (לפחות מבחינת גובה הטבעת) הפך קל יותר. ועדיין, כמו הצד בו אתם ישנים עם בן או בת הזוג שלכן/ם גם גובה הסל נקבע בצורה רנדומלית ואי אפשר לשנות אותו.

שנה חדשה היא הזדמנות נהדרת להסתכל רגע מחדש על הנחות היסוד. זה מה שכולם יגידו לנו. בנוסף אנחנו גם מדברים על השנתיים הכי מוטרפות (לפחות בימי חיי) ויש לגיטימציה להטיל ספק בכל מה שמוכר לנו.

אחד הסיפורים החביבים עליי בתחום הייעוץ הארגוני מספר על יועץ שמגיע לחיל התותחנים לעשות אבחון ומגלה שיש מישהו שתפקידו הוא להתכופף תוך כדי חצי סיבוב כששתי הידיים כאילו תופסות חבל דמיוני. למה הוא עושה זאת? בגלל שפעם סוסים היו מביאים את התותחים לשדה הקרב והיה צריך להחזיק את הסוסים שלא ייבהלו. הסוסים הלכו אבל התפקיד נשאר ואף אחד לא חשב לבדוק אם יש צורך בשינוי.

בלוקבסטר, נוקיה וקודאק הן דוגמאות מפורסמות לארגונים שלא ידעו להשתנות בזמן ומתוך הצלחה ומצאו את עצמן במשבר כשכבר היה מאוחר מידי. הביטוי אם זה לא שבור אל תתקן את זה לא מתאים לעולם שאנחנו חיים בו. אם כבר אנחנו מדברים על אם זה לא שבור, תשבור לבד לפני שמישהו ישבור לך.

אז למה לא משנים את גובה הסל? האם יש סיכוי שנייסמיט קיבל החלטה שרירותית שהייתה מדויקת בצורה יוצאת דופן?

בהתחלה חשבתי שהסיבה היא שמדובר על מרכיב פיזי במשחק ולא סתם חוק. אבל מידות המגרש, המרחק של קו העונשין, המצאת זריקת השלוש, אפילו הכדור – כולם השתנו ב 130 השנים האחרונות. במידה מסוימת שינוי גובה הסל היה כמו להגיד לארגונים שמעכשיו עוברים לעבוד בעמידה ולא מול שולחן. אולי אפילו יותר קיצוני – עוברים לעבוד בלי משרד, מהבית, או מכל מקום.

הנה ההימור שלי – גובה הסל לא ישתנה בקרוב. ואם כן, זה יהיה מתוך משבר עמוק כמו מגיפה עולמית.

אבל הי, מה הסיכוי שזה יקרה שוב?

"לא כולם צריכים להשתנות, הישרדות היא לא חובה"

 (ויליאם אדוארדס דמינג)





קקי של לאמות ולגאסי ארגוני

אשתי היקרה סיפרה לי השבוע את הסיפור הבא. (לא מצאתי עדות שמדובר בסיפור אמיתי אבל אני מאמין לאביטל כברירת מחדל וצורך השרדותי)  בתחילת שנות ה-4...