יום ראשון, 2 באוגוסט 2026

טד לאסו לא זכה בכלום. אז למה אנחנו חושבים שהוא מנהיג כל כך טוב?

 טוב, העונה החדשה של טד לאסו הולכת לעלות השבוע וזה זמן טוב לראות אם אני עדיין בצד של המאמן עם השפם.

בעבר כתבתי (ואמרתי, ושרתי) שטד הוא בעיניי דוגמה כמעט מושלמת למנהיגות משרתת. עברתי שם על כל הרשימה: הקשבה, אמפתיה, מודעות עצמית, שכנוע במקום סמכות, דוגמה אישית, מחויבות לצמיחה של אנשים, בניית קהילה. שלוש שנים אחר כך, כשקראתי את זה שוב, הבנתי שחסרה לי ברשימה מילה אחת. תוצאות.

כי יש עובדה קצת לא נוחה לגבי אחד המנהלים האהובים עליי בטלוויזיה: טד לאסו לא זכה בכלום.

בעונה הראשונה ריצ'מונד ירדה ליגה. בשנייה היא חזרה לפרמייר ליג. בשלישית היא עשתה עונה מצוינת, הגיעה עד למאבק על האליפות, אבל סיימה במקום השני. אין אליפות. אין גביע. אין תואר. קשה, קשה. 

ועדיין, כמעט בלתי אפשרי להסתכל על שלוש העונות האלה ולהגיד שטד נכשל. סתם, בטח שאפשר. 

הוא בנה קבוצה. הוא שינה תרבות. הוא פיתח אנשים. ג׳יימי הפך משחקן מרוכז בעצמו לשחקן קבוצתי, רוי הפך ממנהיג על המגרש למאמן, נייט קיבל הזדמנות שאף אחד אחר כנראה לא היה נותן לו, והשחקנים הפכו מקבוצה של יחידים למערכת שבאמת סומכת אחד על השני.

במונחים ארגוניים, ה-engagement גבוה, ה-retention כנראה מצוין, יש psychological safety, אנשים מתפתחים, יש אמון ויש תחושת שייכות. רק שאין אליפות, אין גביע. וזה בסדר כי רב הקבוצות לא זוכות באליפות. מאז שנת 2000 שישה מועדונים חולקים ביניהם את כל תארי האליפות. אחת מהן היא לסטר בעונה חלומית שלא תחזור שוב.
ואגב, טד שם את המטרה. בסוף העונה הראשונה אחרי שריצ׳מונד יורדת ליגה הוא אומר לרבקה שהם יעלו חזרה ו “Win the whole fucking thing… כלומר, יש מטרה ויש אי-עמידה במטרה

וכאן קשה לי לא לחשוב על מייקל ג׳ורדן ועל The Last Dance. אני תמיד חושב על מייקל ג׳ורדן, זאת לא חכמה גדולה. 

ג׳ורדן מייצג כמעט את הקצה השני של הסקאלה. הוא דרש מאנשים בצורה שהיום כנראה לא הייתה עוברת ברוב הארגונים. הוא דחף, הקניט, הפחיד, סימן חולשות ולא תמיד היה אדם שקל או נעים לעבוד איתו. הוא גם לא ממש התנצל על זה. מבחינתו, לניצחון היה מחיר ולמנהיגות היה מחיר. והוא זכה בשש אליפויות.

אני לא חושב שהמסקנה היא שג׳ורדן צדק וטד טעה. שש טבעות לא מוכיחות שהקשיחות של ג׳ורדן היא מה שיצר את ההצלחה. הבולס ניצחו גם בזכות ג׳ורדן השחקן, פיל ג׳קסון, סקוטי פיפן, המערכת והקבוצה שנבנתה סביבם. יכול להיות שהם ניצחו בגלל חלק מההתנהגויות שלו, ויכול להיות שהם ניצחו למרות אחרות.

אבל ההשוואה ביניהם מעלה שאלה קצת לא נוחה: האם בשנים האחרונות התאהבנו כל כך בדרך שבה אנחנו רוצים שמנהלים יתנהגו, שהפסקנו לבדוק מספיק את לוח התוצאות?

הרי השיח הניהולי השתנה, ובצדק. אנחנו מדברים יותר על אמפתיה, inclusion, well being, psychological safety, servant leadership, vulnerability וסקרנות. אנחנו רוצים מנהלים שמקשיבים, שואלים, מפתחים אנשים ולא מנהלים באמצעות פחד.

אני מאמין כמעט בכל הדברים האלה.

אבל שום דבר מהם לא אמור לקבל פטור ממבחן התוצאה.

עבודה היברידית יכולה להיות טובה יותר לעובדים, אבל אם היא פוגעת באופן עקבי בשיתוף הפעולה ובביצועים, צריך להיות מסוגלים לדבר על זה.

Psychological safety היא דבר נהדר, אבל אם היא הופכת לסביבה שבה אף אחד לא נותן משוב קשה ואף אחד לא אומר שביצועים לא מספיק טובים, פספסנו משהו. אם אנחנו מדברים יותר על הדרך שבה נתנו משוב ופחות על המשוב עצמו יש לנו בעיה. דמיינו שמישהו צועק עליכם לצאת החוצה כי הבניין עולה באש ואז אנחנו מדברים שעה על כמה לא נעים זה שמישהו מרים את הקול. .

וזה נכון גם לגבי מנהלים.

אם מנהל מייצר סביבת עבודה נהדרת, אנשים אוהבים לעבוד איתו, מרגישים בטוחים ומתפתחים, אבל הצוות שלו מפספס את היעדים שנה אחרי שנה, כמה זמן אנחנו מוכנים להמשיך לקרוא לו מנהל מצוין?

מצד שני, אם מנהל מביא 130% מהיעד אבל משאיר אחריו אנשים שחוקים, תחלופה גבוהה ותרבות של פחד, האם באמת מדובר בהצלחה?

אחד הרגעים שאני חושב עליהם בהקשר הזה הוא הראיון המפורסם של יאניס אחרי ההדחה של מילווקי מהפלייאוף. כששאלו אותו אם העונה הייתה כישלון, הוא דחה את המילה הזאת. הוא הזכיר שמייקל ג׳ורדן שיחק 15 עונות וזכה בשש אליפויות ושאל אם תשע העונות האחרות היו כישלון.

אני זוכר שכולם התאהבו בתשובה הזאת. לינקדאין הוצפה בסרטונים של יאניס והאנושיות והרכות… יאללה יאללה, הוא נכשל, הוא הפסיד והוא גם לא התמודד עם הכישלון ולכן גם לא זכה מאז בכלום. 

אם זה לא היה ברור קצת קשה לי עם התשובה שלו. .

אם הצבת לעצמך מטרה לזכות באליפות, הגעת לפלייאוף עם הקבוצה הטובה בליגה והודחת בסיבוב הראשון, אז כן, נכשלת במטרה שלך.

וזה בסדר.

כישלון הוא לא זהות. להגיד "נכשלנו" לא אומר "אנחנו כישלון". אפשר לומר: רצינו להשיג משהו, לא השגנו אותו, נכשלנו. עכשיו נלמד, נשתפר וננסה שוב. בעיניי, דווקא ארגון עם psychological safety אמיתי צריך להיות מסוגל להגיד את המשפט הזה בלי לחפש אשמים ובלי לשנות בדיעבד את ההגדרה של הצלחה.

כן, אני הולך לראות את העונה הרביעית, יהיה סבבה, זאת סדרה כיפית שגורמת לכולנו לנסות להיות אנשים טובים יותר. אבל אני גם חושב שכולנו צריכים להיות כנים עם עצמנו ולהגיד שאולי, רק אולי, צריך להסתכל על לוח התוצאות ולא רק על הדרך. 




יום שבת, 10 בינואר 2026

בעיית הQB - אתגר גיוס או גידול?

 הדראפט של ליגת ה-NFL לשנת 2000 התקיים ב-15 באפריל והתחיל בשעה 12:00 בצהריים שעון ניו יורק. כמו בכל שנה, הסיבובים הראשונים שודרו במשדר מיוחד ב-ESPN, וכל בחירה נותחה, פורשה והוסברה לפרטי פרטים.

כ-30 שעות אחר כך, במקום ה-199, נבחר טום בריידי. קוורטרבק שלא הרשים במיוחד את קבוצות הליגה, וקיבל את ההודעה על הבחירה בשיחת טלפון בבית הוריו בקליפורניה.
23 שנים מאוחר יותר, כשבריידי פרש, הוא היה שחקן הפוטבול הגדול בכל הזמנים: שבע אליפויות, עשר הופעות בסופרבול, שלוש פעמים MVP של הליגה, ושיאים שספק אם יישברו.

אז איך זה קרה?
איך אף קבוצה לא בחרה במייקל ג׳ורדן של הפוטבול?

כדי להבין את זה צריך להבין שתי שאלות.
מי העמדה הכי חשובה בקבוצת פוטבול.
ואיך מנסים לגייס אותה.

נתחיל בראשונה.

מי העמדה הכי חשובה בקבוצת פוטבול אמריקאי.
התשובה, לפחות לפי כמעט כל מחקר אנליטי רציני בעשרים השנים האחרונות, היא הקוורטרבק. לא המאמן הראשי, לא ה-GM, ולא אף שחקן הגנה, טוב ככל שיהיה.

ההשפעה של קוורטרבק על ניצחונות, פלייאוף ואליפויות פשוט גדולה משמעותית מזו של כל תפקיד אחר.

מודלים כמו EPA ו-WAR, שמנסים למדוד כמה שחקן מעלה את תוחלת הנקודות של הקבוצה וכמה ניצחונות הוא “שווה” ביחס לשחקן מחליף סביר, מראים שקוורטרבק עילית מוסיף בין שלושה לשבעה ניצחונות בעונה ביחס לקוורטרבק ממוצע. לשם השוואה, שחקן הגנה מצטיין או ראנינג בק ברמה גבוהה כמעט ואינם משנים את תוחלת הניצחונות לאורך עונה שלמה.

זו הסיבה שקבוצות יכולות לשרוד חולשה כמעט בכל עמדה, אבל לא בעמדת הקוורטרבק.

גם כשמסתכלים על אליפויות, הקשר ברור. רוב מוחלט של זוכי הסופרבול בעשורים האחרונים עשו זאת עם קוורטרבק עילית בשיאו או עם קוורטרבק צעיר ברמה גבוהה במיוחד על חוזה רוקי. יש חריגים, אבל הם נדירים ודורשים תנאים קיצוניים כמו הגנה היסטורית או רצף יוצא דופן של נסיבות. חריגים לא בונים אסטרטגיה.

ואז מגיע החלק המעניין באמת.

אם הקוורטרבק כל כך חשוב, למה כל כך קשה למצוא אחד.

הליגה משקיעה הון בזיהוי קוורטרבקים. אנליטיקה מתקדמת, ניתוח וידאו, מדדים ביומכניים, מבחנים קוגניטיביים וראיונות עומק. ובכל זאת, אחוזי הכישלון בדראפט בעמדה הזו נשארים גבוהים באופן עקבי. הבעיה איננה מחסור בדאטה, אלא מגבלות מבניות של מה שהדאטה מסוגל לספר.

המעבר מהקולג׳ ל-NFL הוא אחד הפערים הגדולים בספורט המקצועני. רוב מערכות הקולג׳ נבנו כדי למקסם יתרון אתלטי ולא כדי לאמן קבלת החלטות מורכבת. הקריאות פשוטות יותר, חלונות הזריקה רחבים יותר, והקצב מאפשר טעויות שלא קיימות בליגה. ב-NFL ההגנות מסתירות כוונות, הזמן קצר בהרבה וכל טעות נענשת מיד.

אם לא הבנתם את כל זה, זה בסדר. בגדול זה אומר שסטטיסטיקות קולג׳ מרשימות פשוט לא מתורגמות אוטומטית ליכולת מקצוענית.

מעבר לזה, התכונות שבאמת מבדילות בין קוורטרבק טוב למצוין כמעט ואינן מדידות מראש. מהירות עיבוד תחת לחץ, קבלת החלטות בשברירי שנייה, עמידות מנטלית אחרי טעויות ויכולת ללמוד תוך כדי תנועה הן תכונות שקשה מאוד לכמת לפני שהשחקן נמצא בתוך סביבה תחרותית אמיתית.

וכאן נכנסת הסביבה.

קוורטרבק צעיר הוא לא מוצר מדף. יציבות של המערכת, התאמה לסכמה ההתקפית, איכות הליין ההתקפי והסבלנות הארגונית משפיעים בצורה דרמטית על מסלול הקריירה. אותו שחקן יכול להיכשל בסביבה כאוטית ולהצליח מאוד בסביבה יציבה.

הדוגמאות הקלאסיות מוכרות.
טום בריידי נבחר בסיבוב השישי ולא בלט פיזית, אבל נכנס לארגון יציב שאפשר לו ללמוד ולהתפתח בהדרגה.
פטריק מהומס היה כישרון חריג, אך ישב שנה מאחורי אלכס סמית׳ וקיבל מעטפת כמעט מושלמת לפני שהפך לסטארטר.
ארון רודג׳רס, שהיה מועמד לצמרת הדראפט, נפל לסוף הסיבוב הראשון וישב שלוש שנים מאחורי ברט פארב לפני שקיבל את הקבוצה לידיים.

שלוש קריירות שונות לחלוטין, אבל עם דפוס דומה. סביבה יציבה, זמן, וסבלנות. אה, וגם אליפויות. הרבה אליפויות. לטום בריידי, למשל, יש יותר אליפויות מאשר לכל פרנצ׳ייז אחר בליגה.

וזה לב הפרדוקס.

הקוורטרבק הוא הנכס החשוב ביותר של פרנצ׳ייז NFL, אבל גם ההימור המסוכן ביותר שלו. לא בגלל חוסר ידע או חוסר השקעה, אלא בגלל שהצלחה בעמדה הזו היא תוצאה של אינטראקציה מורכבת בין כישרון, הקשר, זמן ולחץ.

יש כאן גם אלמנט נוסף. מחקרים מראים שכ-50 אחוז מהקוורטרבקים שנבחרים בסיבוב הראשון נכשלים. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא מה שמכונה Panic Reaching. קבוצות כל כך נואשות לעמדה הזו, שהן בוחרות שחקן עם כישרון של סיבוב שני בתוך הטופ 10, רק כדי לא להישאר בלי כלום.

הדמיון לעולם הארגוני די שקוף.

גם שם, תפקידים מסוימים הם קריטיים בצורה לא ליניארית. לא כל התפקידים נולדו שווים ולא לכולם יש את אותה ההשפעה. מספר האנשים שיכולים להצטיין באמת בתפקידים האלה קטן. ההשפעה שלהם עצומה. והיכולת לנבא הצלחה מראש מוגבלת.

בדיוק כמו בקוורטרבק, גם כאן מדובר בשילוב נדיר של “יכולות על”. יכולת קוגניטיבית גבוהה, קבלת החלטות תחת לחץ, חוסן מנטלי, ומיומנויות אנושיות של מנהיגות והשפעה. שילוב שקשה מאוד למצוא באדם אחד.

וגם כאן, ההקשר קובע. מנהלת מצוינת בארגון אחד עלולה להיכשל בארגון אחר. מנהל מוצר מצליח בחברה אחת לא בהכרח יצליח בסביבה שונה לחלוטין. כמו בקולג׳ מול ה-NFL, תנאי השטח לא באמת דומים.

זה מעלה שאלה חשובה. האם האתגר הוא רק אתגר גיוס, או גם אתגר פיתוח ואונבורדינג. האם אנחנו מצפים לביצועים מיידיים, או מאפשרים זמן למידה של הקונטקסט. זמן “דגירה” בסביבה יציבה, שבה אפשר לצפות, ללמוד, להתנסות ולטעות.

כמו ב-NFL, גם בארגונים, החלק הקשה ביותר הוא לעיתים לא למצוא את הטאלנט, אלא ליצור את התנאים שבהם פוטנציאל אמיתי לא נשבר לפני שיש לו הזדמנות להפוך למציאות.






טד לאסו לא זכה בכלום. אז למה אנחנו חושבים שהוא מנהיג כל כך טוב?

  טוב, העונה החדשה של טד לאסו הולכת לעלות השבוע וזה זמן טוב לראות אם אני עדיין בצד של המאמן עם השפם. בעבר כתבתי (ואמרתי, ושרתי) שטד הוא בעינ...