מילווקי באקס זכתה בתואר אלופת ה-NBA או כמו שהאמריקאים אוהבים להגיד – אלופת העולם.
מילווקי ניצחה את פיניקס בגמר מעולה עם סיפורים אנושיים כמו שליגת ה NBA יודעת לייצר.
פיניקס שמעולם לא זכתה בתואר מול מילווקי שבפעם האחרונה שזכתה הונהגה בידי צעיר בשם לו אלסינדור שלימים נודע בשם קארים עבדול ג׳אבר. מדובר בסיפורים מרגשים, מצד אחד כריס פול הוותיק בן 36 שסוף סוף זוכה לעדנה ומוביל קבוצה לתואר למול יאניס אנטטוקומפו (שהוריו לחצו על מקשים רנדומליים כדי לבחור שם משפחה) המהגר הניגרי מיוון וחבורה מוכשרת לצידו.
אבל האם זה הגמר האמיתי? ספק אם חודשיים שלושה לאחור היה מי שיהמר על הגמר הזה. שתי הקבוצות של לוס אנג׳לס נראו עדיפות עם שחקנים כמו לברון ג'יימס וקוואי לאונרד. בנוסף, ברוקלין עם שלישיית הכוכבים נראתה כמו מועמדת מפחידה שתדרוס את היריבות.
אז מה קרה? שרשרת אירועים שהתחילה עוד בשנה שעברה עם ״עונת הקורונה״ הובילה לכך שליגת הNBA הייתה יותר אינטנסיבית וצפופה מאי פעם. השחקנים שיחקו קצת פחות משחקים אבל בפרק זמן קצר יותר והעומס התחיל לתת סימנים. לפחות 5 שחקני אול-סטאר נפצעו פציעות קשות שגרמו לכך שלא יוכלו לקחת חלק במשחקים וככל שהעונה התקדמה עוד שחקנים נפצעו.
לא לטעות, ליגת הNBA במתכונת ה״נורמלית״ שלה כוללת 82 משחקי עונה רגילה ועוד כמעט 20 משחקים למי שתזכה באליפות. מדובר על עומס גופני ונפשי שהולך וגובר ככל שיותר כסף מעורב במשחק וככל שהמשחק הופך להיות יותר מהיר ופיזי. יותר יותר שחקנים ואוהדים החלו לקרוא לשנות את המודל של הליגה. האם זה יקרה? קשה לדעת. ליגת הNBA מוכרת זכויות שידור לערוצי הטלוויזיה ומחירים אלו מבוססים על כמות המשחקים. הכנסות הליגה הן אלו שקובעות את תקרת השכר שלליגה מותר לשלם וזאת גוזרת את שכר השחקנים. בסופו של דבר מישהו יהיה חייב לוותר. לדעתי, השינוי הוא בלתי נמנע.
השפעה דומה אנחנו רואים גם בליגות הכדורגל. שחקני כדורגל מובילים משחקים היום בערך 10 משחקים יותר בשנה לעומת העשור הקודם. זה מוביל לפציעות, ללחץ ושחיקה.
לשנה וחצי האחרונות בחסות הקורונה יש אפקט שבחלקו דומה על עולם העבודה. יחד עם אימוץ מודלים גמישים במונחי משרד-בית הגבול בין המרחב הפרטי למשרד נעלם ושעות העבודה במקרים רבים התארכו. איבדנו את זמן העיבוד בדרך למשרד ובחזרה ובין ישיבת עבודה למטלות הבית יש לפעמים 5 שניות שבהן קמים מן הכיסא ועושים שני צעדים למטבח או לסלון.
בשנים האחרונות מספר מדינות מריצות ניסויים של שבוע עבודה מקוצר (4 ימים) ולאחרונה ממשלת איסלנד הכריזה על הצלחה מסחררת בניסוי שכלל 2,500 עובדים (שמהווים אחוז שלם מכח העבודה במדינה) ממגוון סקטורים. העובדים דווחו על שחיקה נמוכה יותר, איזון טוב יותר ומקומות העבודה לא דווחו על ירידה בפריון ולפעמים אף עליה.
אי שם בחודש יוני 2020, אצלנו בחברת פורטר, התחלנו להרגיש שהעבודה מהבית, יחד עם אי הוודאות שהייתה נחלת הכלל מייצרת לחץ. מתנות ומשלוחים הביתה לצד אפשרות לייצר משרד אישי בבית וחופש להגיע למשרד רק במידת הצורך הן הטבות נחמדות ומעולות אבל חיפשנו משהו עם אימפקט אמיתי על הwell being.
החלטנו שכל עוד תימשך הקורונה, כל עובד יקבל יום חופש אחת לשבועיים ביום ראשון (בחו״ל ימי שישי). ביום זה היומנים סגורים לכל העובדים, אין פגישות מתוכננות ואין ציפייה לזמינות. חוסר הסנכרון של יום ראשון עם הלו״ז של בתי הספר, הגנים והעבודה של בני ובנות הזוג יצר בועה של יום שכל עובד יכול לבחור איך לנצל. אנחנו לא תמימים, יש עובדים שבחרו ״לנקות את השולחן״ באותו יום, יש כאלו שמידי פעם עבדו על נושא דחוף אבל בהימור גס, תעבורת העבודה ירדה ב90%.
מצד שני, כמו איסלנד (אבל ב35 מעלות ו80% לחות) גם אנחנו לא ראינו ירידה בפרודוקטיביות. ראינו ואנחנו עדיין רואים שביעות רצון גדולה מאוד של עובדים והכרת תודה על ההטבה הזאת. אנחנו ממשיכים לראות אנשים מגיעים ביום שני עם חיוך ואנחנו שומעים את ה״וואו״ של עובדים חדשים.
אז... אנחנו ממשיכים. בישיבת הנהלה די קצרה הוחלט פה אחד להמשיך עם ההטבה הזאת.
כמה? פשוט להמשיך. מעכשיו ככה אנחנו עובדים בפורטר.
אם לתרגם את זה למספרים, הוספנו בערך 26 ימי חופש בשנה לכל עובד. כן, ימי החופש הם על חשבון החברה. לא, לא הורדנו לעובדים את הימים מימי החופש שלהם.
למה? כי אנחנו מאמינים ששעות העבודה הן לא המדד על פיו אנחנו בוחנים את האנשים המעולים שלנו.
אנחנו רוצים לשפר איפה שניתן את איכות החיים וכי אנחנו בונים חברה לעשרות שנים ולא רצים ספרינט למאה מטרים.
בתור חובב ספורט ומי שחושב שליגת הNBA היא אחד ממוצרי הספורט הטובים ביותר אני בטוח שהיא תשתנה ותשמור על האיכות שלה. כעובד פורטר אני פשוט גאה שהצלחנו להקדים אותם
