יום שבת, 25 ביולי 2020

רצות כמו בנות

ביולי 2019, בדיוק לפני שנה, זכתה נבחרת ארה״ב בגביע העולם בכדורגל בפעם הרביעית. אם המשפט הזה נראה לכם הזוי אז מדובר בנבחרת הנשים של ארה״ב בכדורגל שזכתה בפעם השנייה ברציפות ובסה״כ מחזיקה במחצית מהגביעים שחולקו עד כה.

רק בתחילת שנות השבעים מדינות רבות החלו להסיר את המגבלה על כדורגל נשים, דבר שהוביל לתחרויות מקומיות בעיקר באירופה.

בשנת 1972 עובר בארה״ב התיקון לחוק (הידוע בשמו Title IX) שאוסר על אפליה על רקע מגדר או גזע בהשתתפות בפעילויות אשר ממומנות ע״י הממשלה. ההשפעה של החוק הייתה עצומה על ספורט הנשים בכלל ועל הכדורגל בפרט.

יש המון ללמוד ולקשר בין ספורט הנשים למקומן בחברה, בעולם העבודה ובמאבק לשיוויון.

אני אתמקד בכמה נקודות, אבל כנראה אפספס אחרות וחשובות.

1.    דוגמא אישית – מספר רב של מחקרים הראו את החשיבות בדמויות לחיקוי והחשיבות שלהן על בחירתן של נשים בתחומים כמו מקצועות באוניברסיטה, שאיפות ניהוליות ומעורבות בפוליטיקה. נבחרת הנשים של 2019 גדלה על הסיפורים של נבחרת 1999 שזכתה בגביע על אדמת ארה״ב והיוותה השראה לאלפי נשים ונערות לעסוק בכדורגל. כשעבר החוק בשנת 72 שיחקו בארה״ב 700 נשים כדורגל, עד 1991 המספר הזה זינק ב17,000 אחוזים(!!!). בשנת 2018 היו רשומות כמעט 400,000 נשים במסגרות כדורגל רשמיות. אפשר רק לדמיין את הסיכוי של נערה לשאוף להיות שחקנית כדורגל מקצוענית באמצע שנות השבעים לעומת בימים אלו.
ההשלכה לעולם העבודה היא ברורה (אני מקווה). דמויות נשיות חזקות, בעמדות מפתח (ניהוליות ומקצועיות) לא רק תורמות לעסקים (כמו שמראים מחקרים) אלא גם מגדילות את הסיכוי שנשים אחרות יכוונו גבוה. זה מעולה לעסקים כי תדמיינו שבמקום לבחור מתוך חמישה עובדים את המנהל הבא, תבחרו מתוך עשר.  

2.    נוקטות עמדה – קשה לחשוב על נבחרת אמריקאית (או בכלל) שהתעסקה בצורה כל כך גלויה בנושאים חברתיים בוערים. מזכויות להט״ב דרך שיוויון בשכר לנשים וגברים (נבחרת הנשים תבעה את ההתאחדות לכדורגל האמריקאית בנושא הפלייה בשכר. הנושא שנמצא עד היום בהליכים משפטיים מגוחך כי נבחרת הנשים כל כך הרבה יותר מצליחה מהגברים גם בתוצאות וגם בפופולריות). אנחנו רואים בשנים האחרונות ארגונים נוקטים עמדה בנושאים כאלו ואחרים. מייקרוסופט שמקדמת זכויות ומשקיעה תקציבים בתהליכי פונדקאות,  מנכ״ל נייס שלא מתבייש להביע דעה בנושאים פוליטיים ועוד.  לאף אחד מהם אין מה להפסיד כמו לקבוצת הכדורגל של ארה״ב ועדיין הן רועשות (במובן החיובי) ודעתניות הרבה יותר. בעיניי מדובר בתופעה מבורכת והלוואי ויותר ספורטאים היו מנצלים את הבמה הניתנת להם לקידום נושאים חברתיים חשובים.

3.    לוקחות סיכון – נבחרת ארה״ב זכתה בגביע העולם גם בשנת 2015. לכאורה צוות מנצח לא מחליפות, אבל אחרי ההפסד בגמר המשחקים האולימפיים בשנת 2016 מאמנת הקבוצה, ג׳יל אליס, ידעה שהיא חייבת לעשות שינויים כדי לזכות בגביע העולמי הבא. למרות התנגדות של השחקניות הוותיקות ושל הספונסרים היא הביאה שחקניות חדשות ורעבות, והחליפה מספר שחקניות מהסגל כדי לייצר קבוצה מגוונת וחזקה יותר.
כתבתי בעבר על אומץ ניהולי וכמה קשה לעשות שינוי מתוך הצלחה. קבוצות וארגונים חותרים ליציבות ושינוי הוא בדרך כלל מפלט אחרון בזמן משבר. מנהלים ומאמנים שיודעים לבצע שינוי מתוך הבנה אמיתית שהקבוצה לא מספיק טובה כרגע (למרות שסיימה שנייה באולימפיאדה) יצליחו, אולי, להביא את הקבוצה לשיאים חדשים. אלה שלא יבצעו שינוי כשהם בשיא, כנראה ידעכו. תשאלו את נוקיה, קודאק ובלוק-באסטר שויתרו על השינוי כל אחת בתורה.

 

בוידאו, מיקה שלי בחוג כדורגל

אני לא כותב מספיק על ספורט נשי. לא חלילה כי אין דוגמאות מעולות לנשים בעולם הספורט אלא מתוך חשש שאני אתפס כמתנשא או לא מדוייק.

אני כן אמליץ על כמה סרטי ספורט שעוסקים בספורט נשי ובמסרים חשובים מאוד:

1.    Venus Vs – ונוס וויליאמס, טניסאית על שנאבקת על שיוויון בפרסים בתחרות בווימבלדון.

2.    The 99ers -  סרט שעוקב אחרי קבוצת הכדורגל נשים של ארה״ב בזכייה שלהם באליפות העולם בשנת 1999.

3.    Women of Troy – הסרט עוסק בקריירה של שחקנית הכדורסל הטובה אי-פעם, שריל מילר,  וקבוצת הקולג׳ של דרום קליפורניה וההשפעה שלהן על כדורסל הנשים.

 

סיפור קצר לסיום.

מיה האם נחשבת לאחת השחקניות הטובות אי-פעם בכדורגל הנשים. באחד מהאימונים המאמן אמר לה שהיא רצה כמו בת. מיה ענתה לו ״אם תרוץ יותר מהר, גם אתה תוכל״

 

 

 

 

יום שלישי, 21 ביולי 2020

פוטבול, ניהול ומתיו מקונוהי

אחד הציטוטים החביבים עליי בעולם הספורט הוא ״לנצח זה לא הכל, להפסיד זה כלום״.

הסיפור של אוניברסיטת מרשל הוא לא סיפור על ניצחון. כלומר הוא כן, אם מחכים מספיק זמן. הוא שיעור שאולי יותר מתאים להגיד עליו "אם אתה לא יכול לעוף, תרוץ! אם אתה לא יכול לרוץ, תלך! אם אתה לא יכול ללכת - תזחל! העיקר שתתקדם" (מרטין לותר קינג)


בערב ה-14 בנובמבר 1970 המריאו 37 שחקני קבוצת הפוטבול של אוניברסיטת מרשל The Thundering Herd יחד עם מאמני הקבוצה, רופאי הקבוצה, מנהל האתלטיקה של האוניברסיטה ועוד 25 אוהדים חזרה הביתה להנטיגנטון במערב וירג'יניה, לאחר הפסד לאוניברסיטת מזרח קרוליינה. זמן קצר לפני הנחיתה, בסמוך לשדה התעופה, המטוס התרסק. כל הנוסעים נהרגו בהתרסקות. אחת הטרגדיות הגדולות בעולם הספורט. הקבוצה היתה הלב של העיירה, ולא היה ברור איך האוניברסיטה תתאושש מהאבל הכבד.


הקשר בין קבוצת פוטבול של אוניברסיטה לעיר בה היא נמצאת הוא קשר כמעט דתי. יצא לי להיות סטודנט באוניברסיטת אוסטין (טקסס) בשנת 2007 ויום האוריינטציה של הסטודנטים החדשים התחלק שווה בשווה בין הכרות עם הקמפוס והכרות עם המורשת של קבוצת הפוטבול, שירי העידוד והשנאה ליריבה Texas A&M. 

באותה שנה האוניברסיטה רצתה לגייס זוכה פרס נובל בפיזיקה לסגל המרצים והנושא הגיע עד לדיון על השכר של הפרופסור שהציג דרישה פשוטה: ״אני רוצה לקבל דולר אחד יותר ממאמן נבחרת הפוטבול״. 

האוניברסיטה ויתרה על שרותיו של זוכה פרס הנובל החצוף באותו הרגע.


זה המקום להציג את הכותבת האורחת שכתבה את הפוסט הזה ברובו -  מורן תירוש, חברה וקולגה. HR בחברת Signal Analytics. 


Start with a coach

בספורט, המאמן הוא כמו אלוהים. אולי לא כמו, הוא אלוהים. ולמרות שהוא נמדד במבחן התוצאה (ניצחון או הפסד) בדרך כלל המאמנים המיתולוגיים נזכרים דווקא בזכות ערכים אחרים שהם הביאו למשחק - יכולת לזהות הזדמנויות, אומץ, קבלת החלטות והתרבות שהם מייצרים בקבוצה. הם לוקחים על עצמם את האחריות ברגעי השפל וברגעי ההצלחה. ובקיצור, קבוצה לא יכולה לתפקד בלי מאמן. 


לאחר ההתרסקות הנטינגטון, העיירה בה שוכנת אוניברסיטת מרשל, מפורקת. שבורה. האוניברסיטה רוצה להשבית את תוכנית הפוטבול שלה ובלחץ של השחקנים ששרדו (היו מספר שחקנים שלא עלו על הטיסה מסיבות שונות) ואנשי העיירה מחליטים להשאיר את התוכנית. אבל מאיפה מתחילים? ההחלטה היא לחפש מאמן, אבל כל מאמן שנשיא האוניברסיטה דונלד דדמון פונה אליו מסרב. עד שג'ק לנג'ל מתקשר להציע את עצמו. מכירים את המשפט "הוא פנוי? יש לו דופק? ניקח אותו". אז משהו בסגנון. דרישות תפקיד מאוד בסיסיות. אבל דווקא במקרה הספציפי הזה ג'ק לנג'ל באמת האמין שהוא יכול לעזור לעיירה להשתקם באמצעות הקמה מחודשת של הקבוצה. בסרט We are Marshall המבוסס על המקרה, שואל דונלד את ג'ק "למה את רוצה להיות המאמן שלנו?" וג'ק עונה לו  "חשבתי שאולי אוכל לעזור". מה צריך יותר מזה? הוליווד במיטבו. לפעמים צריך גם מזל.

ההקבלה בין תפקיד המאמן למנהל היא מתבקשת וגם נכונה הרבה פעמים. מדובר בשני תפקידים שההתאמה בין אדם לארגון ולסיטואציה היא קריטית. ג׳ק האמין שהוא האדם המתאים לא בגלל סט הכישורים אלא בגלל האמונה שהוא יוכל להתמודד ולשקם את מה שאחרים לא העזו לגעת בו. 


הנורא מכל קרה - מה כבר יכול לקרות?


השנה הראשונה לאחר האסון נקראה The Building Year וזאת גם היתה המטרה. המטרה היתה לבנות את הקבוצה ולייצר קאדר של שחקנים שיוכלו לשחק יחד. ברגע שהמטרה היתה ברורה, היה קל לחתור לתוצאות. אוניברסיטת מרשל ביקשה אישור מיוחד לסטודנטים משנה ראשונה להצטרף לנבחרת, צעד חריג מאוד באותם ימים ביוזמת המאמן החדש ג'ק לנגל ובכך הגדילה את מעגל הטאלנטים שלה (החוק לאיסור משחק של סטודנטים בשנה ראשונה בוטל לכל ענפי הספורט ב1968 ולפוטבול וכדורסל הוא בוטל לצמיתות ב1972). בזמנים נואשים נדרשים צעדים נואשים וג'ק הבין שהוא לא יכול להסתפק רק בשחקני פוטבול והתחיל להסתכל רחב יותר על כל תוכנית האתלטיקה של האוניברסיטה על מנת לגייס שחקנים נוספים. 

יש רגעים שבהם צריך לשבור את החוקים. אין ספק שהחשיבה היוצאת דופן של ג'ק היא זו שאפשרה קודם כל ברמה הטכנית, את ההקמה המחודשת של הקבוצה. ארגונים יוצאים מגדרם לפעמים לחפש את הטאלנט המושלם בחוץ, משקיעים זמן, אנרגיה ולא מעט כסף בתהליך. חשיבה חדשנית יכולה לשים יותר פוקוס על התפתחות בתוך הארגון, מעבר בין תפקידים ומתן הזדמנויות. לפעמים צריך לשבור את החוקים גם בתוך הארגון.

לפעמים זה יצליח, לפעמים לא, אבל האימפקט יכול להיות עצום. 

היכולת של מנהל להבין את הסביבה המשתנה ולאתגר את החוקים היא קריטית להצלחת הארגון. אנחנו מזהים צעדים כאלו בזמני הקורונה ורואים מנהלים שונים נוקטים צעדים שלא היו נלקחים בשגרה. האם כל הצעדים נכונים? רק הזמן יגיד, אבל ההבנה שהסביבה השתנתה וחוסר הפחד להגיב הוא חשוב. 


תרבות ארגונית אוכלת אסטרטגיה לארוחת בוקר (פיטר דרוקר):


למזלם (או לצערם) היו שחקנים ושני מאמנים מהקבוצה שלא עלו על הטיסה. ג'ק הבין את המקום המרכזי של שחקני נשמה בהקמת הקבוצה המחודשת. עוזר המאמן רד דוסון הסכים להישאר במהלך הbuilding year והשחקן נייט רופין לקח על עצמו את תפקיד הקפטן של הקבוצה ולמרות שנפצע במשחק הראשון של הקבוצה החדשה ולא יכל להמשיך לשחק במהלך העונה, הוא ביקש להישאר וג'ק הבין את הערך בהשארתו כחלק מהצוות. 


לא בטוחה שאני מסכימה ב-100% עם האמירה של פיטר דרוקר ומה באמת יותר חשוב תרבות או אסטרטגיה (כנראה ששני הדברים), אבל ללא ספק Spirit בצוותים, ובמיוחד בקבוצות ספורט, הוא משהו שקשה מאוד לבנות וגם קשה מאוד לשבור.  

ג'ק היה חדש, אאוטסיידר לעיירה. הוא היטיב לשחק עם הקלפים שניתנו לו ולזהות גם בתוך המשבר את החוזקות שניתן להישען עליהן. הוא הבין שאינו יודע הכל, ושעל אף שהוא זימן לעצמו את האתגר הוא זקוק לכל העזרה שיוכל לקבל. דווקא משהו בצניעות הזאת, בפגיעות הזאת, בפתיחות ללמידה, הוביל יותר אנשים לשתף איתו פעולה. הצניעות הזאת היתה חלק מהותי מרוח הקבוצה גם בהמשך הדרך.

אנחנו חווים הרבה פעמים מנהלים (בעיקר בכירים) שמגיעים ודורסים ומזלזלים בכל מה שהיה טרום זמנם. בכבוד שג׳ק רוכש למורשת הוא גם מייצר גשר לעיר וגם מצליח לרכוש בני ברית שעוזרים לו לקדם תהליכים. זה שיעור שהיה חוסך הרבה צלקות להרבה מנהלים.


לא פותרים בעיות חדשות בכלים ישנים: 


לאחר תחילת האימונים ג׳ק מבין שהקבוצה החדשה שיצר לא יכולה לבצע את תוכניות המשחק הישנות. לשחקנים שלו אין את אותו סט כישורים ותוכנית המשחק שבידיו נבנתה עבור סגל אחר. הוא עושה את המהלך החביב על סטרטאפים כושלים - פיבוט. 

הוא מכנס את צוות המאמנים לסיעור מוחות ולמציאת שיטת משחק פשוטה יותר שמתאימה  לסגל השחקנים. השיטה בה הם בוחרים היא שיטה אשר מזוהה עם אחת היריבות שלהם. ג׳ק ועוזר המאמן נוסעים לאוניברסיטה היריבה ומבקשים ללמוד מהם. בצניעות, עם כבוד ומתוך הבנה שאין להם מה להפסיד. הם נתקלים ביריב הוגן ואמפטתי שנותן להם גישה לכל החומרים. 

קשה לדמיין מצב  כיום בו חברות מסייעות אחת לשנייה בסביבה תחרותית  אבל האמת היא שבעולם הספורט והעסקים יש לכך תקדימים. לאחר אסון מינכן בו נמחקה כמעט כל קבוצת הכדורגל של מנצ׳סטר יונייטד היו קבוצות אשר הציעו להשאיל לה שחקנים כדי שתוכל להמשיך להתמודד. ב1997, מייקרוסופט משקיעה 150 מיליון דולר  ביריבה הגדולה אפל ומזרימה לה דם חדש שמציל את אפל מהתרסקות.

יצירת שותפויות פנימיות וחיצוניות לארגון מאפשרות לייצר מכפילי כח שלא ניתן להשיג רק בין קירות הארגון והיחידה שלך.

-------------------------


אין פה Happy End הוליוודי. אוניברסיטת מרשל זכתה באליפויות רק הרבה שנים ומאמנים לאחר מכן. אבל לא בטוח שאם דברים היו מתגלגלים אחרת, The Thundering Herd בכלל היו פה היום. בשנת 1970 כשג׳ק לוקח את הקבוצה הוא מכייל את המטרות אחרת. המטרה המרכזית היא להקים את הקבוצה מהאפר ולהצליח להראות  להם תמונת עתיד. אחת התכונות החשובות ביותר אצל מנהלים, ובטח כאלו אשר נתפסים כמנהיגים היא היכולת לאפשר לאנשים שעובדים איתם לראות ולדמיין רחוק. 

באחת השיחות עם עוזר המאמן, רד, ג׳ק אומר לו: ״יום אחד, לא היום, לא מחר, לא העונה הזאת וכנראה גם לא העונה הבאה. אבל יום אחד, נתעורר לעולם שבו אנחנו כמו כל קבוצה אחרת בכל ספורט אחר שבה הניצחון הוא הדבר היחיד שחשוב. וכשהיום הזה יגיע, נדע שכיבדנו את זכרם של אלו שהלכו״.




יום שבת, 11 ביולי 2020

40 שנים לנס על הקרח

הוקי הוא משחק מוזר.

מדובר במשחק בקצב מהיר מאוד, עם דסקית קטנה שכמעט אי אפשר לעקוב אחריה ושחקנים עם מסיכות וציוד מגן שמקשה על זיהוי השחקנים והיכולת להזדהות איתם.

אבל... גם קורונה, גם קיץ ואין המון ספורט לדבר עליו אז נחזור 40 שנה אחורה לאחד מרגעי הספורט שאם לא היו מתועדים הייתם בטוחים שמדובר בהפקה של דיסני (ספוילר, יש הפקה של דיסני).

רקע היסטורי – שנות השמונים והמלחמה הקרה בעיצומה בין ארה״ב ורוסיה. המלחמה גולשת גם לגבולות הספורט וארה״ב מחרימה את אולימפיאדת הקיץ שנערכת במוסקבה. אולימפיאדת החורף מתקיימת חצי שנה קודם לכן בניו יורק ועדיין לא סובלת מחרמות הדדיים כך שהמשלחת הרוסית מגיעה לארה״ב להתחרות.

תקציר האירועים - הרוסים מגיעים עם נבחרת מנוסה ומאומנת שזכתה בארבע האולימפיאדות האחרונות. האמריקאים מגיעים עם נבחרת שמורכבת ברובה משחקני קולג׳ בגיל ממוצע של 21.

הרוסים מובילים בשני השליש הראשונים של המשחק (כן, הוקי משוחק בשלישים משום מה. כאמור, משחק מוזר) ובשליש האחרון האמריקאים הופכים את התוצאה ומנצחים ניצחון הירואי, לא סביר וכזה שנחשב לנס עד היום.

10 השניות האחרונות של המשחק הם פס קול אמריקאי קיצ׳י בהם השדר סופר אחורה: 

 ״10, 9, 8, 7, 6, 5, Do you believe in miracles?״ והמשחק מסתיים.

גם מי שלא אוהב או מבין הוקי כמוני מבין שמדובר ברגע ספורטיבי ענק.


מאמן נבחרת ארה״ב, הרב ברוקס, נקט בכמה צעדים מעניינים, בעיני גם רלוונטים, בניהול ובחירת הקבוצה:

1.    התפתחות הקבוצה – התהליך שהקבוצה עוברת משלב בחירת השחקנים, גיבוש הקבוצה, מחנה האימונים, משחקי הכנה והתחרות עצמה מהווה דוגמא מצויינת למודל של טוקמן לבניית קבוצה (Forming, Storming, Norming, Performing, Adjourning). התהליך הזה מתחיל כמעט כשנה לפני התחרות עצמה ומאפשר זמן למנהל לבנות קבוצה ולהעביר אותה תהליך. כן, אנחנו חיים בעידן של אינסטנט, אבל לזמן, חוויות משותפות ובניית ביטחון (וגם לקונפליקטים) יש חשיבות בבניית צוות.

2.    בניית זהות – לאורך הסרט, המאמן שואל את השחקנים שלו כמה פעמים ״עבור מי אתה משחק?״ בתחילת הסרט הם מציינים את שם האוניברסיטה שלהם ולוקח להם זמן להבין שהם משחקים עבור נבחרת אחת. זה נשמע קלישאה אבל צריך לזכור שאוניברסיטה בארה״ב היא זהות חזקה מאוד, כמו יחידה צבאית, עיר מגורים בישראל. האם הכוונה שאין מקום לזהות אישית? כנראה שלא צריך להקצין ובטח שלא כשמדובר בסביבת עבודה. אבל ראוי וצריך לבנות זהות ארגונית או צוותית כדי לשפר תוצאות.

3.    דאטה – מלא דאטה. הרב ברוקס, המאמן של הנבחרת דורש מהשחקנים למלא שאלון 300 (שאלון לאבחון דפוסי אישיות) כחלק מתהליך המיון. הוא בוחר את השחקנים לפי פרמטרים מגוונים ולא רק את הטובים ביותר. הוא מחפש לייצר צוות שיכול לנצח ולשם כך הוא משתמש בכמה שיותר מידע. השימוש במידע בא לידי ביטוי גם ביחס ליריבות וההכנה כוללת דו״חות פרטניים על שחקנים ספציפיים. ההבנה שהנבחרת שלו לא מספיק טובה כדי לנצח בעזרת הכישרון בלבד מביאה אותו להכנה דקדקנית.
נשמע כמעט מובן מאליו היום לבסס החלטות ארגוניות על דאטה אבל אנחנו מדברים על לפני 40 שנים ולפני מהפכת הנתונים שהשתלטה על עולם הספורט והארגונים.

 

על בסיס הסיפור הזה צולם סרט בשנת 2004 שכולל חלק מהפס קול המקורי של המשחקים ובמיוחד את המשחק המפורסם נגד רוסיה.

הסרט הזה הוא אחלה חומר לאנשי HR ופיתוח ארגוני שרוצים להביא דוגמאות לבניית קבוצה, ניהול והחדרת מוטיבציה בעובדים/שחקנים.

פרט טריוויה מעניין אך לא חשוב – המשחק הזה לא היה הגמר. האמריקאים היו צריכים לנצח את פינלנד במשחק נוסף כדי לזכות בזהב. אבל הפרט הזה כ״כ לא סקסי שהוא בטח לא נכנס לסרט ואם היה אפשר היה נמחק מספרי ההיסטוריה.

שם הסרט באנגלית הוא Miracle ויש ביוטיוב מלא קטעים ממנו.

תבלו

יום חמישי, 2 ביולי 2020

מותו של ההיי-פייב

מותו של ההיי-פייב

 

כמעט בכל ספורט קבוצתי הדרך לחגוג ניצחון, שערים, השגת נקודות וכמעט כל סוג של פרגון בין שני שחקנים כולל מגע גופני כזה או אחר. זה יכול להיות חיבוקים, צ׳אפחות, אגרוף לאגרוף וכמובן, המחווה הבינלאומית, ההיי-פייב.

מדהים לחשוב כמה מהר אנחנו לומדים להשתמש בהיי-פייב כמחווה. תינוקות יודעים לתת כיף לפני שהם הולכים, בטח לפני שהם מדברים ואין כמעט שום הבדל תרבותי במחווה הספציפית הזאת (בניגוד נגיד לחיבוקים או נשיקות שכוללות חדירה יותר בוטה למרחב הפיזי של האחר).

מי שעוקב אחרי הספורט האמריקאי בטח מכיר פיתוחים של ההיי-פייב שמגיעים לרמת אומנות (ומי שלא מוזמן לצפות בסרטון הבא שבו מאמן תיכון מפגין יכולות היי-פייב מרשימות).



 

ההיי-פייב של עולם העבודה הוא שונה. לפעמים זה חיבוקים, לפעמים לחיצות יד, נגיעות קלות (בטח בקרב ישראלים) וגם, כמובן היי-פייב.

למה אני חופר על זה?

מחקר של אוניברסיטת ברקלי שעקב אחרי התנהגות של קבוצות כדורסל במשך שנה מצא שככל שהיו יותר מחוות פיזיות (high-five, fist bumps ונגיעות באופן כללי) כך הביצועים של הקבוצה היו טובים יותר. גם כאשר שלטו במשתנים אחרים כמו ההכנסות של הקבוצות, והציפיות שלהן מהעונה עדיין הביצועים של השחקנים היו טובים יותר והם נטו לעזור יותר באספקטים אחרים של המשחק ככל שהיו יותר מחוות פיזיות.


 

אבל, החודשים האחרונים שינו את כל מה שהכרנו על מרחב פיזי ונגיעות. הקורונה הפכה את כולנו למנומסים הרבה יותר בכל הקשור למרחב הפיזי וגם חשדניים למגע פיזי לא הכרחי.

לא בטוח שנגיעות המרפקים עונות על אותו הצורך, וגם האימוג׳י של היי-פייב לא יספק אותנו (אגב, זה האימוג׳י - , לפי אתר אימוג׳יפדיה – כן, יש דבר כזה)

איך מייצרים את החלופה המשרדית עד יעבור זעם?

האמת שאין לי פתרונות אבל שווה לחשוב על זה.  כי מסתבר שזה טוב לביזנס, מגדיל את הסיכוי שנעזור אחד לשני ומעודד שיתופי פעולה.



 ✋ 👊

 

קקי של לאמות ולגאסי ארגוני

אשתי היקרה סיפרה לי השבוע את הסיפור הבא. (לא מצאתי עדות שמדובר בסיפור אמיתי אבל אני מאמין לאביטל כברירת מחדל וצורך השרדותי)  בתחילת שנות ה-4...