Gate to hell והשעירים לעזאזל

גמר ליגת הNBA של שנת 1995 הפגיש את האלופה יוסטון מול הקבוצה הכי מדליקה (שימוש מותר במילה מאחר ומדובר על אמצע שנות ה-90) מאורלנדו. האורלנדו מג׳יק עם שאקיל אוניל הצעיר, פני הארדאוויי הרוקי, קלעים איכותיים כמו ניק אנדרסון ודניס סמית׳ ועם מבוגר אחראי בשם הוראס גרנט שהגיע עם 3 אליפויות משיקאגו בולס הגדולה.

המשחק הראשון בסדרה היה צמוד ברובו ובמצב של 110 – 107 לטובת אורלנדו יוסטון מחטיאה ואורלנדו זוכה בכדור. במצב כזה ליוסטון אין הרבה ברירות והם עושים עברה על ניק אנדרסון. לניק אנדרסון יש משחק מצויין עם 22 נק׳ עד אותו רגע. לאורך הקריירה שלו הוא קולע ב66 אחוזים מקו העונשין כך שסביר להניח שהוא יקלע לפחות זריקה אחת ויגמור מעשית את המשחק. הוא מחטיא את הראשונה. ואז את השנייה. במאבק על הכדור החוזר זוכה אורלנדו שמוסרת את הכדור חזרה לידיים של ניק אנדרסון ויוסטון שוב עושה עליו עברה. 
אפשר לראות בוידאו את תחושת ההקלה של אנדרסון כשהוא מבין שהוא קיבל עוד צ׳אנס. הוא מחטיא גם את הזריקה השלישית והרביעית.

יוסטון היא קבוצת קלאצ׳. היא מתעלה ברגעי ההכרעה, ויש לה כמה מהשחקנים המנוסים שיש בליגה. לאחר ההחטאות של ניק אנדרסון קני אנדרסון ,שחקן יוסטון, לוקח את הכדור, מטעה את השומר שלו וקולע שלשה ששולחת את המשחק להארכה. יוסטון מנצחת את המשחק 118-120 אחרי סל ניצחון של האקים אולג׳ואן ואורלנדו נשברת. הסדרה נגמרת ב4-0 משפיל ליוסטון, ואורלנדו המובסת לא תתאושש בשנים שיעברו אחר כך.

ניק אנדרסון הפך להיות האשם העיקרי בהפסד וזאת למרות שהיה לו משחק מצויין. לכוכב הקבוצה, שאקיל אוניל, היה משחק נוראי עם 7 איבודי כדור ואחוזי קליעה מביכים, אבל כולם האשימו את ניק. צריך לזכור שמדובר במשחק הראשון מתוך סדרה, אבל במצב שנוצר החיצים והאש הופנו כלפי ניק וההפסד היה נראה בלתי נמנע. המומנטום שנוצר ניקה את כולם מאשמה חוץ מאת ניק.

כמה שנים אח״כ, ענף אחר לחלוטין – בייסבול.  שיקאגו קבס מובילה 3-0 נגד פלורידה במשחק השישי ורחוקה מרחק נגיעה מלהגיע פעם ראשונה מאז 1945 לגמר אליפות הבייסבול. החובט של פלורידה מכה בכדור שהולך החוצה לכיוון היציע של אוהדי שיקאגו. כמו תמיד, כל האוהדים מנסים להגיע אל הכדור אבל רק אחד מהם נוגע בו, סטיב בארטמן. סטיב נוגע בכדור שניה לפני שאחד משחקני שיקאגו מנסה להגיע אליו (מאות שידורים חוזרים אח״כ יראו שלשחקן לא היה שום סיכוי להגיע). הקאבס עדיין מובילים. 
המהלך הזה לא שינה שום דבר. חוץ מאת הכל. 
המגיש של שיקאגו והשחקן שרץ לתפוס את הכדור מתחילים לצעוק ולקלל את סטיב. האוהדים האחרים ביציע מקללים אותו גם כן, כוס בירה פוגעת בו. שיקאגו יוצאת מאיפוס ומצליחה להפסיד משחק שכבר היה לה בכיס ולהמשיך את הקללה שרובצת עליה מעל 80 שנה.  
היא מפסידה גם את המשחק אח״כ וסטיב ברטמן הופך לאישיות שנואה בשיקאגו. כמה שנואה? הוא גר היום בזהות בדויה בכתובת לא ידועה אחרי שקיבל עשרות מכתבי שנאה ואיומים ברצח.

סטיב בארטמן הוא הוא השעיר לעזאזל המושלם. הוא קטן פיזית, חובש משקפיים ומופנם. הוא אוהד בייסבול מושבע אבל לא נראה כמו הבחור שבוחרים ראשון במשחקים בשכונה.

אז מה זה בכלל שעיר לעזאזל?

שווה להתעכב על המושג התנכ״י ועל ההגדרה הפסיכולוגית כי בעיניי הן מתאימות גם למה שקורה בארגונים לא מעט.

בתנ״ך, השעיר לעזאזל הוא מונח המתייחס לקורבן, בדרך כלל עז, שמוקרבת ע״י הכהן הגדול ואמורה לשאת עימה את החטאים של שאר האנשים בעיר. זהו למעשה, מישהו שלא אשם בכלום אשר נושא את האשמה איתו ומושלך מהצוק (העזאזל) ככפרה על פשעים לא לו.

בפסיכולוגיה, המונח נקרא גם מטופל מזוהה שהוא למעשה אדם אשר מזוהה עם הבעיות של המשפחה/הקבוצה. כך למשל מישהו יואשם בהתנהגות לא אתית למרות שכל הקבוצה אשמה בכך, או בהתנהגות לא קולגיאלית. הקבוצה תמשיך ותאמין שלו רק נטפל באותו אדם מצב הקבוצה ישתפר.

המצב הוא כמובן שונה ולרב הפנטזיה של שיפור במצב הקבוצה בעקבות פיטורים של אותו אדם לא מתממשת. 

אז איך מונעים ומטפלים במצבים של שעיר לעזאזל ארגוני?

לפני כן כדאי לציין שבהרבה מקרים אנשי HR מהווים את השעיר לעזאזל המושלם. הם חיצוניים לצוות, ולפעמים מביאים בשורות של שינוי וקל לצוותים להתאחד למול זה. 

למנהלים והנהלה יש כמובן חלק משמעותי בהימנעות וטיפול במצב הזה. במקומות בהם ישנה דוגמה אישית של לקיחת אחריות וסובלנות לטעויות (מתוך כוונה אמיתית להשתפר) יהיו פחות שעירים לעזאזל פשוט כי יהיו פחות האשמות. אם נסכים שהאשמות נובעות מתוך פחד שידבוק בעובד הכישלון הרי שסביבת עבודה אשר מכילה טעויות, כל עוד נעשו בתום לב או מתוך ניסיון לקדם חדשנות, תקטין את הצורך בחילופי האשמות.  

תקשורת פתוחה ושקיפות יורידו את חוסר הוודאות לגבי תהליכים הנעשים בחברה ויצמצמו תקשורת מחתרתית מבוססת שמועות שמהווים כר פורה לחיפוש אשמים. 

בשנים האחרונות אנחנו רואים תנועה חזקה לכיוון התמודדות עם כשלונות בצורה פתוחה מאוד. תנועות ואירועים כמו FuckUp Night הופכים להיות יותר פופלארים ויש ארגונים שכבר מאמצים לעצמם אירועי חברה פנימיים כדי להציף קשיים וכשלונות ולהתמודד איתם בצורה פתוחה. בארגונים כאלו הפחד מכישלון וטעויות יורד והצורך בשעיר לעזאזל יורד יחד איתו.

ניק אנדרסון וסטיב בארט הם שתי דוגמאות לאנשים אשר היו במקום הלא נכון ותפסו את תשומת הלב אשר הסיטה את האש משלל בעיות אחרות ואירועים אשר גרמו לתוצאות להיות הרסניות.

מעבר להשלכה ההרסנית כלפי הפרט (חייו של סטיב בארטמן נהרסו והקריירה של ניק אנדרסון לא התאוששה מאותו מקרה) מדובר גם בהתנהגות אשר מונעת למידה, השתפרות ופוגעת בביטחון הפסיכולוגי שכל כך חשוב להתפתחות עובדים, צוותים ולשיפור בביצועים.

בשנת 2016, אחרי 108 שנים ללא תואר, שיקאגו זוכה באליפות העולם בבייסבול. לטקס הענקת טבעות האליפות מוזמן סטיב בארטמן לקבל טבעת. ״הכל נסלח״ הם אומרים לאיש שהחליף זהות וקיבל איומים ברצח. העז מילאה את תפקידה.