הדראפט של ליגת ה-NFL לשנת 2000 התקיים ב-15 באפריל והתחיל בשעה 12:00 בצהריים שעון ניו יורק. כמו בכל שנה, הסיבובים הראשונים שודרו במשדר מיוחד ב-ESPN, וכל בחירה נותחה, פורשה והוסברה לפרטי פרטים.
כ-30 שעות אחר כך, במקום ה-199, נבחר טום בריידי. קוורטרבק שלא הרשים במיוחד את קבוצות הליגה, וקיבל את ההודעה על הבחירה בשיחת טלפון בבית הוריו בקליפורניה.
23 שנים מאוחר יותר, כשבריידי פרש, הוא היה שחקן הפוטבול הגדול בכל הזמנים: שבע אליפויות, עשר הופעות בסופרבול, שלוש פעמים MVP של הליגה, ושיאים שספק אם יישברו.
אז איך זה קרה?
איך אף קבוצה לא בחרה במייקל ג׳ורדן של הפוטבול?
כדי להבין את זה צריך להבין שתי שאלות.
מי העמדה הכי חשובה בקבוצת פוטבול.
ואיך מנסים לגייס אותה.
נתחיל בראשונה.
מי העמדה הכי חשובה בקבוצת פוטבול אמריקאי.
התשובה, לפחות לפי כמעט כל מחקר אנליטי רציני בעשרים השנים האחרונות, היא הקוורטרבק. לא המאמן הראשי, לא ה-GM, ולא אף שחקן הגנה, טוב ככל שיהיה.
ההשפעה של קוורטרבק על ניצחונות, פלייאוף ואליפויות פשוט גדולה משמעותית מזו של כל תפקיד אחר.
מודלים כמו EPA ו-WAR, שמנסים למדוד כמה שחקן מעלה את תוחלת הנקודות של הקבוצה וכמה ניצחונות הוא “שווה” ביחס לשחקן מחליף סביר, מראים שקוורטרבק עילית מוסיף בין שלושה לשבעה ניצחונות בעונה ביחס לקוורטרבק ממוצע. לשם השוואה, שחקן הגנה מצטיין או ראנינג בק ברמה גבוהה כמעט ואינם משנים את תוחלת הניצחונות לאורך עונה שלמה.
זו הסיבה שקבוצות יכולות לשרוד חולשה כמעט בכל עמדה, אבל לא בעמדת הקוורטרבק.
גם כשמסתכלים על אליפויות, הקשר ברור. רוב מוחלט של זוכי הסופרבול בעשורים האחרונים עשו זאת עם קוורטרבק עילית בשיאו או עם קוורטרבק צעיר ברמה גבוהה במיוחד על חוזה רוקי. יש חריגים, אבל הם נדירים ודורשים תנאים קיצוניים כמו הגנה היסטורית או רצף יוצא דופן של נסיבות. חריגים לא בונים אסטרטגיה.
ואז מגיע החלק המעניין באמת.
אם הקוורטרבק כל כך חשוב, למה כל כך קשה למצוא אחד.
הליגה משקיעה הון בזיהוי קוורטרבקים. אנליטיקה מתקדמת, ניתוח וידאו, מדדים ביומכניים, מבחנים קוגניטיביים וראיונות עומק. ובכל זאת, אחוזי הכישלון בדראפט בעמדה הזו נשארים גבוהים באופן עקבי. הבעיה איננה מחסור בדאטה, אלא מגבלות מבניות של מה שהדאטה מסוגל לספר.
המעבר מהקולג׳ ל-NFL הוא אחד הפערים הגדולים בספורט המקצועני. רוב מערכות הקולג׳ נבנו כדי למקסם יתרון אתלטי ולא כדי לאמן קבלת החלטות מורכבת. הקריאות פשוטות יותר, חלונות הזריקה רחבים יותר, והקצב מאפשר טעויות שלא קיימות בליגה. ב-NFL ההגנות מסתירות כוונות, הזמן קצר בהרבה וכל טעות נענשת מיד.
אם לא הבנתם את כל זה, זה בסדר. בגדול זה אומר שסטטיסטיקות קולג׳ מרשימות פשוט לא מתורגמות אוטומטית ליכולת מקצוענית.
מעבר לזה, התכונות שבאמת מבדילות בין קוורטרבק טוב למצוין כמעט ואינן מדידות מראש. מהירות עיבוד תחת לחץ, קבלת החלטות בשברירי שנייה, עמידות מנטלית אחרי טעויות ויכולת ללמוד תוך כדי תנועה הן תכונות שקשה מאוד לכמת לפני שהשחקן נמצא בתוך סביבה תחרותית אמיתית.
וכאן נכנסת הסביבה.
קוורטרבק צעיר הוא לא מוצר מדף. יציבות של המערכת, התאמה לסכמה ההתקפית, איכות הליין ההתקפי והסבלנות הארגונית משפיעים בצורה דרמטית על מסלול הקריירה. אותו שחקן יכול להיכשל בסביבה כאוטית ולהצליח מאוד בסביבה יציבה.
הדוגמאות הקלאסיות מוכרות.
טום בריידי נבחר בסיבוב השישי ולא בלט פיזית, אבל נכנס לארגון יציב שאפשר לו ללמוד ולהתפתח בהדרגה.
פטריק מהומס היה כישרון חריג, אך ישב שנה מאחורי אלכס סמית׳ וקיבל מעטפת כמעט מושלמת לפני שהפך לסטארטר.
ארון רודג׳רס, שהיה מועמד לצמרת הדראפט, נפל לסוף הסיבוב הראשון וישב שלוש שנים מאחורי ברט פארב לפני שקיבל את הקבוצה לידיים.
שלוש קריירות שונות לחלוטין, אבל עם דפוס דומה. סביבה יציבה, זמן, וסבלנות. אה, וגם אליפויות. הרבה אליפויות. לטום בריידי, למשל, יש יותר אליפויות מאשר לכל פרנצ׳ייז אחר בליגה.
וזה לב הפרדוקס.
הקוורטרבק הוא הנכס החשוב ביותר של פרנצ׳ייז NFL, אבל גם ההימור המסוכן ביותר שלו. לא בגלל חוסר ידע או חוסר השקעה, אלא בגלל שהצלחה בעמדה הזו היא תוצאה של אינטראקציה מורכבת בין כישרון, הקשר, זמן ולחץ.
יש כאן גם אלמנט נוסף. מחקרים מראים שכ-50 אחוז מהקוורטרבקים שנבחרים בסיבוב הראשון נכשלים. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא מה שמכונה Panic Reaching. קבוצות כל כך נואשות לעמדה הזו, שהן בוחרות שחקן עם כישרון של סיבוב שני בתוך הטופ 10, רק כדי לא להישאר בלי כלום.
הדמיון לעולם הארגוני די שקוף.
גם שם, תפקידים מסוימים הם קריטיים בצורה לא ליניארית. לא כל התפקידים נולדו שווים ולא לכולם יש את אותה ההשפעה. מספר האנשים שיכולים להצטיין באמת בתפקידים האלה קטן. ההשפעה שלהם עצומה. והיכולת לנבא הצלחה מראש מוגבלת.
בדיוק כמו בקוורטרבק, גם כאן מדובר בשילוב נדיר של “יכולות על”. יכולת קוגניטיבית גבוהה, קבלת החלטות תחת לחץ, חוסן מנטלי, ומיומנויות אנושיות של מנהיגות והשפעה. שילוב שקשה מאוד למצוא באדם אחד.
וגם כאן, ההקשר קובע. מנהלת מצוינת בארגון אחד עלולה להיכשל בארגון אחר. מנהל מוצר מצליח בחברה אחת לא בהכרח יצליח בסביבה שונה לחלוטין. כמו בקולג׳ מול ה-NFL, תנאי השטח לא באמת דומים.
זה מעלה שאלה חשובה. האם האתגר הוא רק אתגר גיוס, או גם אתגר פיתוח ואונבורדינג. האם אנחנו מצפים לביצועים מיידיים, או מאפשרים זמן למידה של הקונטקסט. זמן “דגירה” בסביבה יציבה, שבה אפשר לצפות, ללמוד, להתנסות ולטעות.
כמו ב-NFL, גם בארגונים, החלק הקשה ביותר הוא לעיתים לא למצוא את הטאלנט, אלא ליצור את התנאים שבהם פוטנציאל אמיתי לא נשבר לפני שיש לו הזדמנות להפוך למציאות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה