הטיית הסטטוס קוו - לא לעשות כלום

סטטוס קוו הוא מונח הלקוח מלטינית ומתאר שמירה על המצב הקיים. הפירוש הוא למעשה "המצב שהיה לפני המלחמה". הדעה הרווחת הרבה פעמים (בפוליטיקה, דת, מדינה וחברה) שיש יתרון בשמירה על מצב קיים ואנשים נמנעים משינויים גדולים וקיצוניים.

לקיחת סיכון נעשית לרב בשני מצבים: או כאשר אדם, חברה או קבוצה נמצאים בשיאם ואז הרווחים מאפשרים לקיחת סיכונים מתוך הנחה שישנו מרווח טעות להכיל אותם, או וכנראה נפוץ יותר, כאשר אותן חברות או קבוצות נמצאות במשבר או בתחתית ואין הרבה מה להפסיד.

כבר כתבתי על דני איינג', המנהל של בוסטון (בפוסט שעסק באומץ ניהולי) שהחליף שני שליש קבוצה מנצחת מתוך הנחה שהקבוצה הגיעה למיצוי הפונטציאל שלה. ובכן, אני חושב שאפשר להגיד שהניסוי שלו נכשל (בוסטון הודחה השנה והקבוצה כנראה תעבור תהליך בנייה מחודש) אבל זה לא אומר שהוא טעה.

ארסנל, קבוצת הכדורגל מלונדון, לא זכתה בליגה האנגלית במשך כמעט 15 שנים עד שהחליפה את המאמן האגדי שלה, ארסן ונגר, מתוך דבקות בסטטוס קוו ואולי פחד משינוי. ברצלונה שהודחה שלוש שנים ברציפות מליגת האלופות שקלה לאחרונה האם להחליף את המאמן שלה והחליטה שלא.

שינוי מאמן אינו ערובה להצלחה ותואר כזה או אחר הוא לא מדד בלעדי להצלחה או לכישלון (יש יאמרו שמאמנה של ברצלונה מצויין וסובל מחוסר מזל. אף אחד לא יגיד זאת על המאמן של ארסנל שהלך הבייתה 7 שנים מאוחר מידי).

למה זה מעניין? הטיית הסטטוס קוו קובעת כי אנשים נוטים לא לפעול הרבה יותר ממה שהם נוטים לפעול. מאמר של הרווארד שסוקר תחומי עיסוק רבים (כלכלה, ניהול ובריאות) מראה ששמירה על סטטוס קוו נפוצה בצורה לא פרופרציונאלית.

יש כמובן גם מקרים אחרים. טורנטו רפטורס סיימו את העונה שעברה עם מאזן של 59 נצחונות ורק 23 הפסדים. המאזן השני בטיבו בליגה והטוב ביותר באזור שלהם. המאמן שלהם, דווין קייסי, זכה בתואר מאמן העונה ובשלב הראשון של הפלייאוף הם הדיחו את וושינגטון. בשלב השני הם פגשו את קליבלנד של לברון ג'יימס והודחו, שנה שנייה ברצף, בצורה משפילה (4-0). מסאי יוג'ירי, המנהל של טורנטו רפטורס, ניגש לבעלים לקבל החלטה לא פשוטה. הוא ביקש לפטר את המאמן הטוב בליגה. יוג'ירי עשה זאת כי, כמו דני איינג', הוא הבין שהקבוצה הגיעה לשיאה עם המאמן הנוכחי ועל מנת לבצע קפיצת מדרגה צריך שינוי.

בקיץ טורנטו החתימו מאמן צעיר בשם ניק נרס ועשו טרייד משמעותי על קוואי לנארד, שחקן מעולה אבל שלא שיחק כל העונה הקודמת. הם לקחו סיכון. סיכון גדול.

על פניו הסיכון השתלם וטורנטו העפילו לגמר הNBA  בפעם הראשונה בתולדות הקבוצה ויתמודדו מול גולדן סטייט.

בפרק הבונוס של הפודקאסט שלו, מדבר אדם גרנט על הטיית הסטטוס קוו בעיקר בקרב מנהלי דרג ביניים. לטענתו הם נמצאים במלכוד. מצד האחד, הקונפורמיות הארגונית בהרבה מקרים שרתה אותם כדי להתקדם בארגון ומצד שני שמירה על הסטטוס קוו לא משרתת את הארגון ועוצרת יצירתיות ופריצות דרך. ארגונים כמעט אף פעם לא מתגמלים (בכסף או דרכים אחרות) מנהלים שלוקחים סיכונים. על מנת לשנות את המאזן הזה, ובגלל שארגונים חייבים לנצל כל יתרון אפשרי, אולי צריך ליצור תשתיות ארגוניות ללקיחת סיכונים או לעודד תרבות ארגונית אשר סבלנית ללקיחת סיכונים גם במקרים של כשלונות.

ואגב, למרות הכישלון (בינתיים) בבוסטון, המאמן והמנהל עדיין בתפקידם ומקבלים גיבוי מהמערכת.

מאמר של הרווארד
מאמר נוסף

NBA recruitment bias

The NBA season is over and we are in the middle of an exciting playoff. On June 24^th the NBA will announce the winners of the individual awards, among them the Rookie of the Year award (ROY) that is awarded to an outstanding first-year player. One of the leading candidates this year is Luca Duncic.

Luca Duncic is averaging 21 points, almost 8 rebounds and 6 assists per game. Those are exceptionally rare numbers that are no worse (if not better) than Lebron James' rookie season. Luca was chosen in the final draft in third place and opinions about his pick number in the draft were mixed.

On one hand, he is an experienced player who started his adult career at age 15-16 in a leading Euro league team. He was a key player in Real Madrid, and by the end of his fourth and final season he was a superstar with impressive stats. At age 18 he played a major role in winning the EuroBasket (European national championship) with the Slovenian team.

On the other hand, NBA teams have always viewed young Europeans with some suspicion, valuing their experience less than NCAA players. Drazen Petrovic and Vlada Divac, two former Yugoslav basketball stars, who came to the league as winners of European national titles and European team titles, were ranked low in the NBA draft (60 and 26, respectively), despite the fact that Petrovich was considered the European Michael Jordan and Divac was one of the smartest centers who ever played.

NBA teams constantly search for any way to gain advantage over their rivals and are considered early adopters of sports technologies and statistics-based approaches to improving results. Despite this, they still have not overcome their bias when evaluating experience that is from outside the US, which is to their disadvantage.

Similar bias in the recruitment process exists in the workplace. Google and other companies have already realized a few years ago (on the basis of research) that academic institutions and grades have limited ability to predict success in the workplace beyond the first two years. In fact, a long study by Hunter & Schmidt examined the variables that can help predict success at work (an elusive concept in itself) and found that the GMA test (GMAT, SAT, IQ) has the best ability to predict job performance.

It can be seen from the above graph that interviews of any kind, peer rating, job knowledge tests, and even just biographical data are all better predictors of job performance than candidates grades.

Organizations can no longer afford to pass up on an experienced candidate just because they lack an academic education, studied at a college and not at a university, or did not graduate with honors. In a competitive market, companies must be creative in increasing the number of recruitment sources. Reducing the number of recruitment sources harms the ability of a company to create diversity that brings new ideas, and to a certain extent such behavior degenerates the organization.

Leading companies that ostensibly could recruit only leading candidates with high average scores from specific academic institutions are already leading the trend of waiving these limitations in the recruitment process, and hopefully more companies will follow.

מטבחון הוא יותר ממטבחון

קבוצות וצוותים מתפקדות יותר טוב כשהשחקנים מבלים יותר "זמן חופשי" יחד. הכימיה משתפרת, העברת הידע והתקשורת עובדות יותר טוב כשאוכלים יחד, מבלים יחד ולוקחים הפסקות יחד. מחקר של חברת Humanyze הראה שצוותי שרות במרכזים טלפונים פתרו בעיות מהר יותר כאשר הצוותים לקחו הפסקה יחד ולא בצורה מדורגת כמו שקורה ברוב המקומות.

קרלו אנצ'לוטי הגיע לפריז סן-ז'רמן בשנת 2011  אחרי שלא לקחה אליפות מ1994. בעונה הראשונה המלאה שלו הוא הוביל את פריז לאליפות. הקבוצה שנרכשה שנתיים קודם על ידי בעלים קטארים הוציאה הון על רכש נוצץ אבל לטענת אנצ'לוטי הבעיות היו במרקם הקבוצתי. בפריז שחקו שחקנים זרים רבים, איטלקים וברזילאים לצד צרפתים והמחנאות חגגה. האימונים התקיימו מידי יום בשעות הבוקר והשחקנים מיהרו לעזוב מיד לאחר האימון. אנצ'לוטי דרש לבנות חדר אוכל לשחקנים ודרש מהם להישאר, לאכול יחד ולבלות יחד. שנים אח"כ בריאל מדריד הוא הוציא את צוות האימון כולו למסעדה לשיפור העבודה המשותפת.

מחקר של אוניברסיטת קורנל מצא שצוותים שאוכלים יחד מראים ביצועים טובים יותר.

מחקר אחר בהרווארד חקר 21 חברות ומעל 2,500 עובדים ומצא שלצוותים שעובדים טוב יש מאפיינים ברורים:

הם מוצאים זמן לפגישות פנים אל פנים בין חברי הצוות

הם יוצרים אווירה בה כולם יכולים לדבר ללא קשר למעמד ניהולי או מקצועי (וגם להקשיב)

זמן חופשי יחד (social time) אחראי ללמעלה מ50% בשונות בין צוותים מעולים לגרועים.

צוותים עם ביצועים גבוהים נוטים לחלוק מידע ורעיונות בתוך הצוות.

(אגב, לפחות אחד המחקרים מבדיל בין חדר אוכל של חברה גדולה לבין מטבחון של הצוות/מחלקה.)

אז איפה יוצא לכם בעבודה לשבת כולם יחד באווירה יחסית חופשית ולדבר על נושאים שלא רק קשורים לעבודה? בחדר אוכל/מטבחון.

ארגונים רבים משקיעים כסף רב בפעילויות ODT  (outdoor training) כדי לשפר תקשורת בתוך צוות ולגבש צוותים קיימים ולפעמים כל מה שנדרש הוא לשבת יחד לאכול בצורה קבועה.
בנימה אישית,  אני מאמין במבחן ארוחת הצהריים.
שווה לשאול עובדים (חדשים וותיקים) עם כמה אנשים שונים מתוך הצוות הם מרגישים בנח לשבת לארוחת צהריים. אם הם רובם אוכלים בקבוצות קטנות קבועות מראש אולי יש לכם בעיית מחנאות, אם עובד חדש אוכל לבד או רק עם החונך שלו צריך לבחון איך משלבים אותו בצוות. אבל בכל מקרה, כמו בהרבה מקרים בחיים, אוכל זה לא רק אוכל*.

*כותב הבלוג הינו חובב אוכל ושמנמן ורק מעצלות לא כותב בלוג נוסף על אוכל.

בין מסי לאריה סטארק - הצורך בלהשתנות

השבוע האחרון הביא איתו כמה סיפורים מגניבים והזדמנות לראות כמה מהקבוצות שמעצבות את הספורט בשנים האחרונות. ברצלונה, גולדן סטייט וכמובן, הצבא של ג'ון סנואו ודיאנריז טארגאריין (אזהרת ספויילרים להמשך למי שלא ראה את פרק 3 של עונה 8).

רבות דובר על סגנון המשחק טיקי טאקה שמאפיין את ברצלונה ומהווה חלק מהתרבות הארגונית של המועדון. סגנון המשחק שמבוסס על מסירות רבות נלמד מהאקדמיה המפוארת של המועדון ומשוחק בכל קבוצות המועדון החל מגיל ילדים ועד בוגרים ללא תלות (במידה מסויימת) במאמן או בשחקנים (כמובן שנעשות התאמות מקומיות).

גולדן סטייט, אלופת הNBA  בשנתיים האחרונות, מבססת את המשחק שלה על מסירות רבות. סטיב קר, מאמן הקבוצה, מודד את הקבוצה בכמות המסירות שנעשות בכל משחק. לשם השוואה, גולדן סטייט שמשחקת בימים אלו נגד יוסטון (היריבה המשמעותית ביותר שלה) מוסרת ב30% ויותר מהיריבה שלה בכל משחק. חשוב לציין שלא מדובר בנתון שמנבא נצחונות אלא יותר בסגנון ותרבות ארגונית.

מדוע זה קריטי? הכדורגל שמשוחק היום שונה בתכלית מזה של סוף המאה הקודמת. אם בתחילת שנות האלפיים לשחקן היו כמעט 3 שניות מרגע קבלת הכדור עד ששחקן יריב יגיע אליו היום מדברים על שניה אחת ולפעמים פחות. שחקנים היום נדרשים לקבל החלטות במהירות רבה, בדופק גבוה ותחת לחץ. כלומר, המסירה היא כישור חשוב וקריטי להצלחת קבוצות.

ולא רק מסירות, אם בעבר ההחלטות היו יותר אינדיבידואליות היום קבוצות מובילות נדרשות לאינטילגנציה קבוצתית בקבלת החלטות שמתבטאת בתנועה ללא כדור, לחץ קבוצתי על היריב ותנועה וחשיבה קבוצתית שנקראת Swarm intelligence . הסגנון הזה הכריח שחקנים לצאת מהתפקיד המסורתי שלהם ולאמץ יכולות אחרות וחדשות. בארגונים אנחנו מדברים היום על המהנדס העגול, שרואה ויודע יותר מרק את הדיסיפלינה שלו וכמעט אין תחום בו כישורים משיקים אינם מהווים יתרון יחסי.

הסגנון הזה מאפשר לקבוצות להגיב מהר יותר לשינויים בעזרת המאמץ הקבוצתי וחברות עסקיות לא שונות מהותית. גם הן נדרשות לעשות התאמות לסביבה עסקית משתנה, תחרותית עם קצבי זמן שונים לחלוטין ממה שהכרנו לפני עשור. 
אם פעם חברות רכב הוציאו דגם חדש כל 8 שנים הרי לפני עשור יצא דגם חדש פעם בשנתיים והיום אין חברה שלא משיקה דגם חדש כל שנה ולו רק כדי להישאר רלוונטית בתחרות.  בסקר שנערך בקרב חברות מעל 70% ציינו שהמורכבות של העולם העסקי היא אתגר משמעותי עבורם ו94% ציינו שהיכולת להתמודד עם אתגרים מורכבים היא פקטור ניהולי מרכזי.

במאמר שפורסם בHBR, צויינו 5 שיעורים שחברות יכולות ללמוד מסגנון המשחק טיקי-טאקה' ומהשינויים שנעשים בקבוצות ספורט היום. השיעורים רלוונטים לנושא הקבוצתיות והסגנון/תרבות אבל חורגים גם מעבר מן הסתם. 

יצירת חזון משותף – במשך שנים רבות מועדני כדורגל התייחסו בביטול לנושא החזון. כיום הגדרת המשימה הארגונית של מועדוני כדורגל יכולה לכלול מושגים כמו גאווה, התפתחות אישית וכו'. צוותי אימון יושבים עם שחקנים בתחילת העונה על מנת להגדיר מטרות משותפות לא רק ברמת התוצאות אלא גם ברמת ההתפתחות האישית של השחקנים וההרגשה שהם רוצים לחוות ולייצר לאוהדים. יחידה ארגונית בגודל מתאים (וכתלות בארגון) צריכה וכדאי לה להגדיר ייעוד ברמה היחידתית והאישית.

בנוסף, מחקר של דן אריאלי הראה שביצועים של עובדים משתפרים ב30% כאשר הם רואים משמעות בעבודה שלהם. לשם ההשוואה, סמים ממריצים משפרים ביצועים של ספורטאים ב15%.

תפקידים ומבנים גמישים – במשך שנים התפקידים על מגרשי הכדורגל והכדורסל היו מאוד מוגדרים. בלם היה גבוה וחזק, חלוץ זריז וקטן וסנטר בכדורסל היה מפלצת בגובה שני מטר ומעלה. השינוי בסגנון וההתפתחות ביכולות השחקנים הביאו למצב שבו קווין דוראנט (שחקן גולדן סטייט) יכול לשחק בשלושה ארבעה תפקידים שונים על המגרש ולשחקני כדורגל רבים יש יותר מעמדה אחת אפשרית על המגרש. שחקן שמוגבל לעמדה אחת על המגרש מהווה חיסרון כי הוא פוגע בגמישות הקבוצתית ביכולת להגיב מהר במקרה של פציעה/הרחקה או ספיגת שער שמשנה את תוכנית המשחק. חברות רבות היום מאמצות מבנים היברידים או מטריצים על מנת לייצר גמישות ארגונית שמאפשרת יכולת תגובה טובה יותר לשוק. המבנים האלו לא מושלמים ומעלים אתגרים ניהוליים אבל הם הכרח למציאות המשתנה.

מנטור ולא בוס – בטור נהדר של אוריאל דסקל הוא מספר על המהפך מהמאמן הצועק והנרגן למאמן המלטף, המכיל והמנחה. המאמנים המובילים היום בעולם הם אלו שנוקטים בעמדות מכוונות יותר כמו סטיב קר, פפ גאורדיולה, יורגן קלופ ואלו שהצליחו לעשות את השינוי כמו גרג פופוביץ. מנהלים ומאמנים שדבקו בעמדתם כמו ז'וז'ה מוריניו יהיו חייבים להשתנות כדי לחזור להיות רלוונטים. אפשר לייחס את זה לחילופי דורות אבל אני חושב ששחקנים רוצים לשחק אצל מאמנים שמפתחים אותם ויוצרים סביבה נעימה ולא רק עבור תוצאות.

מטרות משותפות – בעבר שחקנים היו מקבלים פרמיות עבור נקודות, שערים והישגים אישיים. היום יותר ויותר קבוצות זונחות את המודל הזה לטובת בונוסים על השגת מטרות קבוצתיות (כמות שערים כללית של הקבוצה, שמירה על שער נקי, מרחק ריצה, מסירות).

ארגונים, עדיין, מתגמלים בוחנים רב הזמן יחידים למרות שישנה תנועה להוקרת צוותים על פעילות יוצאת דופן. אבל לא מדובר רק על בונוסים, גם על מטרות.

קביעת מטרות ומשותפות לצוותים יוצרת תחושת מחוייבות (בהנחה שהמטרות נקבעו בצורה ראויה וטובה) ומגבירה את המוטיבציה.

לעבוד בניהול והובלה – כמה זמן מנהלים עוסקים בניהול וכמה בעבודה, מענה על מיילים, שיווק, מו"מ עם לקוחות וכו'? מאמני הספורט המובילים בעולם היום עסוקים בניהול והובלת הקבוצות באחוזים גדולים מזמנם. הם משתמשים בצוות אימון רחב (צוותי מנהלים אם תרצו) כדי לייצר מקצוענות בארגון ועוסקים בעצמם בניהול האנשים, יצירת ושימור החזון ופיתוח האנשים שלהם. מרבית המנהלים בארגון (כל ארגון) צמחו מתוכו וככאלו יש להם תחום שבו (פעם לפחות) הם היו הטובים ביותר. המשיכה הטבעית היא לחזור לאזור הנוחות בו הצטיינת בעבר אבל הצורך של הארגון ושל האנשים הוא לניהול באחוזים גבוהים מהזמן. וזה גם הדבר האפקטיבי ביותר.

לסיום, 2 רגעים קטנים ממשחקי הכס

בתחילת הפרק סנסה, טיריון ועוד יורדים למערות הקבורה להתחבא כי זה המקום הבטוח ביותר כשאתה נלחם בכוחות רשע שיודעים להחיות מתים (במערות קבורה יש בדרך כלל יין ומשחקי מחשב כמו שיודע כל אחד). בשלב מסויים בפרק נשמעות דפיקות חזקות על הדלת וזעקות עזרה. המצלמה מתמקדת בסנסה שצריכה לקבל החלטה. האם היא מצילה את הדופקים על הדלת או מפגינה אומץ ניהולי ודובקת במשימה שתכליתה היא להשאיר בחיים את יושבי המערה? סנסה מחליטה נכון וחוזרת לשתות יין עם טיריון עד שהמתים במערה יתעוררו.

לקראת הסיום, ג'ון סנואו מפלס את דרכו כדי להגיע לבראן (אמא שלך קראה לך ככה, אני לא קורא לך עורב 3 עיניים). בדרך הוא רואה את חברו הטוב, סאם, טובע בים של הולכי לילה שמנסים להרוג אותו. ג'ון לא עוצר אלא ממשיך בדבקות במשימה. הוא זאת משתי סיבות:

סאם לא מת כל הפרק. הבן אדם לא יודע לחתוך סטייק עם סכין אבל בפרק בו נשחטים כל הדוראקים ורב הצבא הוא שורד 70 דקות. ואם לא נהרגת עד עכשיו אתה תהיה בסדר.

יש לו משימה גדולה יותר. התוכנית שלהם הייתה למשוך את מלך הלילה לבראן ולשמור עליו והוא דבק במשימה הזאת.

הוא כמובן לא עומד במשימה אבל אז מגיעה אריה ומצילה לו את התחת.