יום רביעי, 27 במאי 2020

The Last Dance - Part 2


הפוסט נכתב בשיתוף עם בן דניאלי - חבר יקר, ושותף בקוויזה - חברה ליעוץ ארגוני.


אנחנו ממשיכים בניסיון הצנוע שלנו לסכם את סדרת הדוקו The Last Dance ולנסות להפיק ממנה כמה שיעורים ארגוניים וניהוליים. 

אם לא קראתם את החלק הראשון זה ממש בסדר.

אבל אם בא לכם (כמו למעלה מ-500 קוראים אחרים) אז הנה הקישור.


ועכשיו, כמו ששת האליפויות של הבולס, שישה שיעורי ניהול נוספים:


  1. בדידות - מחיר המנהיגות. סטיב קר, שאחראי על כמה מהקטעים החזקים בסדרה, אומר על מייקל: "הוא לא חי חיים רגילים כמו כולנו, הוא היה בלתי נגיש". צריך לזכור, השחקנים הם צוות שמבלה כמות שעות בלתי נתפסת ביחד לאורך עונה, טיסות, אימונים, חדר הלבשה, היינו מצפים לקרבה, חברות או עימותים. אבל ההילה סביב ג׳ורדן מייצרת יראה וחוסר נגישות.  בחלק הראשון התיחסנו לתחרותיות והמשימתיות של ג׳ורדן. זה סגנון מנהיגות שאפשר לומר עליו הרבה דברים, אבל הוא כנראה לא מייצר חברויות או יחסים "עשירים" (כאלה שיש בהם אמפתיה, חיבה, אותנטיות או חלילה אינטימיות). במקרה הטוב ישנה הערכה הדדית ואמון מקצועי. כמה מקרב כבר יכול להיות סגנון תקשורת שנמצא איתך כל הזמן בתחרותאבל מעבר לאישיות (וההפרעה) הייחודית הזאת, ישנה גם הבדידות האוניברסלית של המנהיג בצמרת. כמו בכל ארגון אחר, המנהיג הוא בפרונט, האחראי לכל, הוא המשפיע יותר מכולם על הביצועים המקצועיים בפועל, על התרבות, האווירה ולכל זה משמעות שיווקית ועסקית דרמטית. בסופו של דבר, גם בהצלחות, גם בכישלונות, גם אם יש לו צוות מצוין ומאמן שמבין אותו, הוא אולי לא לבד, אבל הוא בודד, אין אף אחד מספיק דומה לו שיבין באמת מה הוא עובר, שהוא יכול להישען עליו. הקלישאה אומרת שככל שעולים בהיררכיה הארגונית הבדידות גוברת. חלק מתהליך ההתקדמות של מנהלים כרוך בפרידה ממשימות ומטלות קודמות אבל גם בפרידה מעמיתים שהופכים להיות עובדים. סביב ג׳ורדן נוצרה בדידות שהורכבה מהאישיות שלו והמעמד שלו. זה מצב שהוא לא בריא לאדם ולא בריא לארגון. לכן, ארגונים מייצרים קבוצות עמיתים של מנהלים, פורומים ומציעים שירותים כמו ליווי אישי (פנימי או חיצוני) ההתמודדות שלו עם הבדידות הייתה שימור מערכות יחסים אותנטיות עם הוריו ובהמשך עם שומר הראש שלו ("המגן") ששימש לו דמות אב. מייקל מתאר שהוא היה צריך את "חכמת המבוגרים שתיתן לו הדרכה", אפילו הוא, "ישו השחור", צריך (כמו כולנו) את התחושה שיש מישהו שאכפת לו באמת, דואג לו, שומר עליו, מדריך אותו.


  1. סקוטי פיפן - בסדרה, ובהקבלה מדהימה לחיים עצמם, פיפן הוא דמות משנה מצויינת שלא יכולה להחזיק סדרה לבד. הוא מספר 2 המושלם. לא מאיים באמת על המקום של מייקל ג׳ורדן, מתאים את עצמו לאופי של מייקל, מרצה אותו וחי בשלום בצילו. בסוף עונת 93, ג׳ורדן פורש בפעם הראשונה ומפנה את הבמה לפיפן לנגן כינור ראשון.
    פיפן הוא מנהיג אחר, יותר שקט, יותר מכיל, יותר נחמד. אבל ברגע האמת של אותה עונה, 2 שניות לסיום משחק פלייאוף נגד ניו-יורק, פיל ג׳קסון מחליט שהכדור האחרון ילך לטוני קוקוץ׳. למייקל זה לא היה קורה. ואולי גם פיפן חושב ככה ומחליט באקט של רגע לא לעלות לשחק. הכדור באמת הולך לקוקוץ׳ שמנצח את המשחק ובאותו רגע ברור לכולם שפיפן הוא אולי השחקן הכי טוב באותה קבוצה אבל הוא לא מנהיג.
    בחיי כל צוות יש שלב שבו ברור מי מס׳ 2 של המנהל. מי האדם הבא בהיררכית קבלת ההחלטות? למי פונים כשהמנהל נעדר או ביום חופש?
    האם בהכרח אותו עובד הוא גם המנהל הבא? לא בטוח. יש אנשים שפשוט מעולים בלהיות מס׳ 2. זוהי חלילה לא תכונה רעה אלא יכולת שאם כבר, לא מוערכת מספיק. בשנת 1995 מייקל חוזר מפרישה וסקוטי חוזר להיות מס׳ 2 ובמידה מסוימת חוזר למקומו הטבעי. היכולת לזהות ולמקם אנשים בתפקיד המתאים להם ביותר היא קריטית להצלחת ארגון. מנהל/מנהיג שלא מתאים לתפקיד לא יוביל צוות להצלחה גם אם הוא העובד המושלם. מספרי השתיים הנצחיים חשובים להצלחה ארגונית וראוי לטפח, להוקיר ולתגמל אותם. אבל, גם צריך לעמוד בפיתוי ולא לתת להם תפקיד שלא מתאים לאיכויות שלהם.


  1. שינוי תרבות - כשמייקל ג'ורדן הגיע לליגת הנ.ב.א הסטנדרטים של ניהול, של מקצוענות ושל חיים ספורטיביים היו רחוקים מאוד ממה שאנחנו מכירים היום, שחקנים עישנו, שתו, בילו, צרכו סמים, ולא עמדו בסטנדרטים של הליגה היום. בניגוד לרוב בני האדם, מייקל לא מצא את עצמו נטמע ומסתגל לסטנדרטים של המקום אליו הוא הגיע, בכלל, נדמה שמייקל לא "מצא את עצמו" כמעט בשום מצב, הוא לרוב זה שיוצר את המצב בו הוא נמצא, לכל הפחות, הוא השפיע עליו מאוד.  בשיקגו בתחילה הוא היה נטע זר, השחקן הצעיר שלא משתתף בבילויים, שמגיע מוקדם ועוזב מאוחר את האימון, שמתאמץ יותר מכולם במכון הכושר, באימון ועל המגרש גם כאשר למשחק אין משמעות. שמתאמן בפגרה בין העונות, לוקח אחריות על המגרש ומחוצה לו, מתראיין באומץ (ויהירות אותנטית אם יש דבר כזה) ומציב מטרות שאפתניות, בפומבי, מאמין באמת שהן ברות השגה ועושה כל מה שהוא יכול כדי להשיג אותן. ההתנהגות שלו הייתה מדבקת. חוסר המוכנות לוותר על משחקים כדי לייצר ״תרבות מנצחת״, הרצון המתמיד לשיפור, הרף הגבוה שהציב לעצמו ואז לכל האחרים יצרו שינוי איטי אך מתמיד בשיקגו.  שינוי תרבות בארגון הינו מורכב לניהול, אמנם יש הרבה ספרות אקדמית ומודלים וגם ניסיון מעשי מצטבר של ארגונים ששינו תרבות ארגונית, אך יש גם אין סוף דוגמאות של ארגונים שניסו ונכשלו. היום ברור שבכדי להצליח בתהליך שינוי שכזה יש צורך בשינוי עמוק של ההתנהגות היומיומית של העובדים ואי אפשר להסתפק בפוסטרים על הקירות, סלוגנים על כוסות הקפה ומניפסט 12 הנקודות. שינוי משמעותי כולל פרידה מהרגלים, תפיסות, אמונות וקבעונות, אנשים צריכים להבין את הרציונל ולהאמין שהשינוי ההתנהגותי שמצופה מהם  (ושכל כך קשה להם לעשות) יביא רווחים אישיים וארגוניים גדולים יותר מהכאב שכרוך בהשתנות, ושהיחס כלפיהם לאורך התהליך יהיה הוגן וסבלני. סטיב קר (כן, שוב הוא), מתאר שהיחס שקיבל ממייקל השתפר פלאים כשגרם לו להבין שלמרות שהוא לא הספורטאי הכי טוב, הוא כן חולק את אותם ערכים של תחרותיות, שאיפה לשיפור מתמיד, חוסן מנטאלי, לקיחת אחריות ואומץ לב. מייקל (יחד עם הנהלה מצויינת ושינויים פרסונאלים בצוות השחקנים והאימון) הצליח לשנות ארגון באופן דרמטי, הוא לא היה עוד "סוכן שינוי ארגוני" הוא היה מנהיג בפועל של השינוי. הוא הצליח כי הייתה לו סבלנות (בשנים הראשונות), הוא נשאר עקבי באופן עקשני גם לאחר הצלחות וכמובן, הוא גיבה את זה לאורך כל הדרך בהצלחות קטנות וגדולות.

  1. המנהל הרע הטוב - כל סרט קולנוע צריך נבל (האיש הרע) איכותי. ל״נוקמים״ יש את תאנוס, למלחמת הכוכבים את דארת׳ ויידר ול״ריקוד האחרון״ יש את ג׳רי קראוס, המנהל האגדי של השיקגו בולס. צריך להבין, קראוס הוא אחד המנהלים הגדולים ביותר בהיסטוריית הNBA. הוא בנה שתי שושלות אליפות ע״י גיוס שחקנים שאף אחד לא שמע עליהם (פיפן), חשיבה מחוץ לקופסא, מציאת כשרונות באירופה בעידן בו זה היה לא מקובל (קוקוץ׳) והימור על שחקנים מוכשרים עם כמה ברגים לא במקום (רודמן). המהלכים שקראוס הוביל, לעיתים למורת רוחו של ג׳ורדן, הם מהלכים גאוניים מבחינה מקצועית ועסקית שתרמו רבות לשושלת של הקבוצה.
    נסכם זאת כך - קראוס קיבל החלטות לא פופולריות, אמיצות, וחכמות בזמן אמת כדי לחזק את הקבוצה. ובמבחן התוצאה הוא הצליח כמו שרק מעטים הצליחו. הוא ידע להתעקש על הטאלנט הנכון ולוותר על העובדים שהיו פופולריים חברתית אך לא הביאו את הקבוצה לאליפות. קראוס הוא מנהל מטה. הוא נמצא מאחורי הקלעים רב הזמן וכמו שכל אחד יודע מי הם מסי, רונאלדו, ג׳ורדן וקובי בראיינט, מעטים יודעים מי הם המנהלים של הקבוצות שמאפשרים לעסק להצליח.  קראוס, או האגו של קראוס, הוא גם מי שמביא לסיום השושלת. הוא צוטט כאומר ״ארגונים זוכים באליפות, לא שחקנים״ ובכך הפר את האמון בין ההנהלה לשחקנים. ישנם תפקידים בארגונים אשר הצטיינות בהם היא היכולת לאפשר לדברים לקרות ולהוביל מהלכים ללא קבלת הקרדיט (או לפחות לא כולו). בין התפקידים האלו אפשר לחשוב על משאבי אנוש, כספים, איכות, רכש. הצורך של קראוס להיות בפרונט וניהול המלחמה שלו מול השחקנים בתקשורת הם חלק מהסיבות לסיום השושלת של שיקגו.

  2. קבוצות לוקחות אליפות, לא יחידים -  מייקל ג'ורדן הוא השחקן הגדול ביותר אי-פעם. אבל אסור בשום צורה להמעיט בצורך שלו בשחקנים משלימים איכותיים כדי לקחת אליפויות. ויותר מכך, אסור להמעיט באמון שג׳ורדן היה צריך לתת בהם כדי להתקדם עוד צעד לכיוון האליפות.
    ג׳ון פקסון נראה כמו רופא השיניים או פקיד השומה שלכם אבל מדובר בקלע מוכשר ששיחק ליד ג׳ורדן בשלוש האליפויות הראשונות. כקלעי, פקסון היה הנהנה העיקרי מתשומת הלב שהיריבים נתנו לג׳ורדן. אבל על מנת לנצל את היתרון הזה ג׳ורדן היה חייב להאמין בפקסון.
    במשחק האליפות מול לוס אנג׳לס ב1991 שואל פיל ג׳קסון, המאמן, את מייקל ג׳ורדן ״מי פנוי?״
    ג׳ורדן עונה ״פקסון״.
    והמאמן עונה ״אז תמסור לו את הכדור המ#$!ן״.
    ומייקל מוסר. הוא מסיים בסדרה הזאת עם ממוצע של 11 אסיסטים למשחק ומשתף את השחקנים לצידו.
    הקושי בלתת אמון, במיוחד לאנשים ולמנהלים מוכשרים, נובע מכמה סיבות. חוסר אמון ביכולות של הצוות, ההרגשה שאני יכול לעשות זאת טוב יותר או פרפקציוניזם. כמו בהאצלת סמכויות, הפרס על יכולת לשחרר הוא הכפלת הכח ושיפור ביצועים. כדי להגיע לשם צריך לעבור דרך אישית וקבוצתית. בדרך כלל היא משתלמת. ונקודה נוספת שהיא פחות שיעור אבל לגמרי נוכחת בסדרה:

  • Grit - המודל המפורסם של אנג'לה דאקוורת' מסביר ש-Grit הוא למעשה תשוקה + התמדה. המחקר שלה מוכיח שאנשים עם ביצועים יוצאי דופן הם בעלי "גריט" גבוה מאוד. זה אומר שכל הפוקוס שלהם הוא לכיוון של שיפור מתמיד. עייפות, שחיקה, לחץ, כל אלו לא מדברים אל אנשים עם "גריט" ובטח שלא מורידים את האמביציה להמשיך קדימה.
    במקרה הזה לא נכביר במילים, אלא רק נאמר, המהות של מייקל ג'ורדן היא Grit. הוא יכול להיות הפנים על כריכת הספר של אנג'לה. הנה הלינק להרצאה

----------------------------------------------

ספורט הוא בהמון מובנים מיקרוקוסמוס של החברה, התרבות והמדינה. אפשר להסיק ממנו המון על התנהגויות ארגוניות כי מחזור החיים של ארגון שלוקח 40 שנה הוא לפעמים עונה אחת של קבוצת כדורסל. אנחנו מאמינים שניתן לקחת (או לא) מהסדרה הזאת כמה שיעורים או לפחות סימני שאלה לארגונים, למנהלים ולעובדים. אפשר לבחון את סגנונות המנהיגות והמחירים שאנחנו משלמים עליהם (לטוב ולרע).

מקווים שנהנתם לקרוא.

יום ראשון, 24 במאי 2020

The Last Dance - Part 1

        

 

הפוסט נכתב בשיתוף עם בן דניאלי - חבר יקר, ושותף בקוויזה - חברה ליעוץ ארגוני.


זהו, תמה לה סדרת הספורט הכי מדוברת בעשור האחרון אם לא אי פעם. לפני שנגיע למה אפשר ללמוד מסדרת המופת הזאת בואו ננקה את כל ההתנצלויות והתנגדויות שאולי יש. 

כן, הסדרה היא לא דוקו חוקר ונוקב. כן, הרבה נושאים הושארו בחוץ או לא טופלו כראוי, לג׳ורדן היה וטו על העריכה ויש המון מרואיינים ממש מעניינים שנשארו בחוץ. עדיין, אולי בגלל הקורונה הסדרה הזאת הייתה מופת של ספורט כמו שרק ESPN יודעים לייצר. המחסור בספורט בתקופה הזאת הפך את כולם לצמאים לכל ספורט שהוא. לקבל את ג׳ורדן בעשרה פרקים אחרי כזה צום זה כמו להיות מת מרעב ואז להיכנס למסעדה עם שלושה כוכבי מישלן לתפריט טעימות. כמה צמא היה? לפחות בישראל הסדרה מדורגת במקום הראשון לפי התפריט של נטפליקס וזה לא מובן מאליו לסדרת דוקו ועוד דוקו ספורט.


לא ראיתם את הסדרה? אתם לא אוהבים כדורסל? ג׳רי קראוס נשמע לכם כמו דמות מסיינפלד? זה הפוסט בשבילכם! 10 דק׳ קריאה ותוכלו לדבר עם החבר׳ה במשרד. 


 

הסדרה עוקבת אחרי שיקגו בולס בעונת האליפות האחרונה שלהם שהסתיימה ב1998. זוהי האליפות השלישית הרצופה והשישית בשמונה שנים. הישג חסר תקדים בעידן החדש של הNBA. דמויות המפתח בסדרה כוללות את:

מנכ״ל הקבוצה, ג׳רי קראוס - מנהל עסקי מעולה עם חושים חדים אשר נחוש לבנות מחדש את הקבוצה בסיום העונה גם במחיר של אובדן המאמן המצליח וחלק גדול מצוות השחקנים.

מאמן הקבוצה, פיל ג׳קסון - אחד המאמנים המצליחים בהיסטוריה של המשחק. מאמן אשר מצליח להתחבר לשחקנים ולנהל את האגו המנופח שלהם בצורה מעולה. 

מייקל ג'ורדן - צריך להציג? ישו השחור, אלוהים, אייר ג׳ורדן. שחקן הכדורסל הטוב בכל הזמנים ואחד הספורטאים המשפיעים על תרבות הספורט ומקומו של הספורט בתרבות העכשווית. תחרותי ברמה פסיכית, דוחף את השחקנים סביבו (מטאפורית ופיזית) ומוכוון ניצחון בכל מחיר.

סקוטי פיפן - מספר 2 למייקל. השחקן המשלים הטוב בהיסטוריה כנראה. במהלך העונה האחרונה נמצא בקונפליקט מול הנהלת הקבוצה מאחר ושכרו אינו משקף את התרומה שלו. 

דניס רודמן - השחקן הבעייתי ביותר בליגה מבחינה התנהגותית. שחקן הגנה מדהים, מח כדורסל מבריק אבל גם אישיות מוחצנת שבודקת גבולות בתוך המשחק ומחוץ לו.


אז אחרי ההקדמה הארוכה, הנה חלק א׳ של 10 שיעורי ניהול וארגונים שאפשר ללמוד:


  1. לכתוב סיפור - היכולת למסגר סיפור כדי לחבר שחקנים (כמו גם עובדים) היא יכולת מופלאה שפיל ג׳קסון ניהל אולי יותר טוב מכל מנהל/מאמן אחר.  כששחקני שיקגו מגיעים למחנה האימונים בתחילת העונה באימון הראשון אליו מגיעים השחקנים מחכה לכל אחד מהם חוברת עם הכותרת ״The last Dance״. זהו, זה הריקוד האחרון שלנו יחד. בואו נוציא מזה את הכל. החיבור של השחקנים לתמה (יחד עם הלעומתיות מול ההנהלה) אפשר התאגדות והתגייסות מול מטרה משותפת.  בשלבים מסוימים של אותה עונה קבוצת הכדורסל של שיקגו יצאה בפומביות נגד הארגון של שיקגו. לא משהו שהיינו ממליצים לאף ארגון אבל בהחלט אירוע שליכד אותם כקבוצה. צוותים, ואפילו אגפים שלמים בארגון, יכולים לאמץ לעיתים גישת ״אנחנו נגד העולם״ וישנם מאמנים ומנהלים רבים שמצליחים ליצור מחויבות ארגונית סביב תמה שכזאת.

  2. ניהול טאלנט - במקום לדבר על מייקל כמו כולם, בואו נדבר על דניס. דניס רודמן הוא העובד שעושה את מה שכולם שונאים לעשות. הוא קצת מוזר, מתנהג אחרת, ואי אפשר לעבוד איתו באותה מסגרת חוקים כמו שאר השחקנים. זוהי כאמור המומחיות של פיל ג׳קסון. דניס רודמן לא הצליח בכל מקום שהוא היה. הוא חיפש משהו אחר מהמאמנים ומהחברים לקבוצה. מי שידע לעבוד איתו ולהבין את הערך הרוויח. ארגונים נעים כל הזמן בין הרצון להיות הוגנים לבין הרצון להיות מגוונים, בין הרצון להיות גמישים לבין הרצון לשמור על גבולות ויציבות. תחשבו על זה, מדובר בערכים שבפוטנציאל יכולים להתחרות אחד עם השני ואם ננהל אותם בבינוניות נייצר ארגון שוויוני אך בינוני, יציב אך לא חדשני. פיל ג׳קסון ידע לנהל טאלנט בצורה מופלאה. האגו של ג׳ורדן, הנרדפות של פיפן, הטירוף של רודמן והשפיות של כל השאר. אם מישהו חושב שזאת הייתה הצלחה חד פעמית של ג׳קסון עוד מעט תצא הסדרה על קובי בריאנט...


  3. סיפור בתוך סיפור - לא כל עבודה היא יצירתית וחדשנית. לפעמים צריך לחפש באגים, לפעמים צריך לייצר שוב את אותם שבבים, לפעמים צריך לבדוק את אותן מערכות ולפעמים צריך להעביר שוב את אותו הקורס. השגרה שוחקת. ליגת הNBA ארוכה ומתישה - 82 משחקים, 3-4 משחקים בשבוע, טיסות ארוכות ומעבר בין אזורי זמן. קבוצות הצמרת שמתחרות על האליפות ישחקו באזור 100 משחקים בשבעה חודשים ומאחר ולא כל משחק הוא על האליפות יש צורך בלשמר מוטיבציה.  למייקל ג׳ורדן הייתה (ויש עדיין) אש פנימית להוכיח לכל אחד משהו. הוא מוצא (וממציא) סיפורים קטנים והפך אותם ליעדים אישיים ו/או קבוצתיים שנתנו לו מוטיבציה בכל משחק. אם זה תחרות אישית מול שחקן או שבירת שיא אישי. תחשבו על עובד שמתחיל יום עבודה נוסף ואיך המסגור של יום העבודה יכול להשפיע לו על המוטיבציה. לא חסרים סיפורים במקום העבודה - זה יכול להיות יעדים שונים, סימון מטרות קטנות, מוגדרות היטב, מאתגרות אך ברות השגה, בדרך למטרה הגדולה, זה יכול להיות חיבור ללקוח, חיבור למשתמשים או חיבור למאמץ קבוצתי. לרובנו קשה לייצר לעצמנו את הסיפור (אנחנו לא מייקל ג'ורדן), ואנחנו צריכים שהארגון והמנהלים יעזרו לנו בכך.


  1. תגמולים והוגנות - נדיר לקבל הצצה על השפעה של שכר עובדים על ההתנהגות שלהם. סקוטי פיפן, שהוא ללא ספק הכוכב הגדול אחרי מייקל ג׳ורדן בקבוצה הוא גם המשתכר ה122 בליגה באותה תקופה. מדובר באחד מעשרת השחקנים הכי טובים בליגה באותה תקופה. הסיבה לשכר הנמוך נעוצה בכך שהוא חתם על חוזה ארוך טווח בתחילת שנות התשעים ומאז הליגה התעשרה משמעותית והפער בין היכולת וההישגים של פיפן למשכורת שלו הלך וגדל. התסכול של פיפן ותחושת חוסר ההוגנות גורמים לו לדחות ניתוח ברגל תחילת העונה (במקום בקיץ) ולהפסיד 35 משחקים, בכוונה, רק כדי ״להראות״ להנהלה - Acting Out. האירוע הזה מעניין משתי סיבות ארגוניות. הראשונה, ההתנהלות של סקוטי אל מול ההנהלה לא מתקיימת בואקום. ההתנהגות שלו בהחלט השפיעה על פתיחת העונה של שיקגו ושמה עומס גדול על מייקל ג׳ורדן בעיקר. עובד לא מרוצה הוא לא אירוע נקודתי ואינו מתקיים רק בין העובד לארגון. הסיבה השניה היא שיש פה נקודה מעולה בהקשר להוגנות ארגונית. יש לכם עובד שהתחיל לעבוד בשכר נמוך, לכולם ברור שהוא לא משתכר את השווי שלו. איך הארגון פועל מול השחקן מקרין כמובן לשאר השחקנים ומעלה נקודות למחשבה על עובדים שבמו״מ ההתחלתי מבקשים שכר נמוך משמעותי מהעמיתים שלהם.

  2. מנהיגות היא יכולתו של אדם או קבוצת אנשים להוביל אנשים אחרים אל עבר מטרה משותפת במינימום סמכות. במונחי ויקיפדיה מייקל ג׳ורדן הוא מנהיג אדיר. ג׳ורדן דחף את האנשים לקצה כל הזמן. באלימות פיזית ומילולית לעיתים ובדוגמא אישית יוצאת דופן. האם המטרה מקדשת את האמצעים? האם מנהיג חייב בהכרח להיות ״רע״ כדי להביא להישגים? יש נקודה מדהימה בסוף הפרק השביעי שבו מייקל נשבר ואומר ״ככה אני משחק את המשחק״. זה מי שהוא. הוא לעולם לא מפסיד בכוונה, הוא לא מפסיד משחקים, אין אימון קל, אין הפסד בכבוד. האימון נועד להכין למשחק ולכן האימון יהיה הדבר הכי קשה שהשחקנים שאיתו יעברו. זהו סוג מנהיגות סופר-משימתי שאפשר לראות גם בארגונים ובפוליטיקה.  קשה להתווכח עם תוצאות אבל אנחנו לא חושבים שלאורך זמן סוג מנהיגות כזה מחזיק בארגונים של היום. אפילו מייקל ג׳ורדן לא יכול היה להחזיק באותה מנהיגות אינטנסיבית (וחד גונית) בעולם העבודה של היום. אבל יש מצב שהוא היה מתאים את עצמו רק כדי שוב להיות מייקל ג׳ורדן, הכי טוב. בהכל.


בחלק הבא - שישה שיעורים נוספים:  בדידות המנהיג, GRIT, שינוי תרבותי, מספרי שתיים ועוד.  מוזמנים לשתף להעיר ולהגיב.

יום שני, 11 במאי 2020

מטבחונים חדשים

הנה משהו שכתבתי בדיוק לפי שנה - 9 במאי, 2019:

קבוצות וצוותים מתפקדות יותר טוב כשהשחקנים מבלים יותר "זמן חופשי" יחד. הכימיה משתפרת, העברת הידע והתקשורת עובדות יותר טוב כשאוכלים יחד, מבלים יחד ולוקחים הפסקות יחד. מחקר של חברת Humanyze הראה שצוותי שרות במרכזים טלפונים פתרו בעיות מהר יותר כאשר הצוותים לקחו הפסקה יחד ולא בצורה מדורגת כמו שקורה ברוב המקומות.
קרלו אנצ'לוטי הגיע לפריז סן-ז'רמן בשנת 2011  אחרי שלא לקחה אליפות מ1994. בעונה הראשונה המלאה שלו הוא הוביל את פריז לאליפות. הקבוצה שנרכשה שנתיים קודם על ידי בעלים קטארים הוציאה הון על רכש נוצץ אבל לטענת אנצ'לוטי הבעיות היו במרקם הקבוצתי. בפריז שחקו שחקנים זרים רבים, איטלקים וברזילאים לצד צרפתים והמחנאות חגגה. האימונים התקיימו מידי יום בשעות הבוקר והשחקנים מיהרו לעזוב מיד לאחר האימון. אנצ'לוטי דרש לבנות חדר אוכל לשחקנים ודרש מהם להישאר, לאכול יחד ולבלות יחד. שנים אח"כ בריאל מדריד הוא הוציא את צוות האימון כולו למסעדה לשיפור העבודה המשותפת.
מחקר של אוניברסיטת קורנל מצא שצוותים שאוכלים יחד מראים ביצועים טובים יותר.
מחקר אחר בהרווארד חקר 21 חברות ומעל 2,500 עובדים ומצא שלצוותים שעובדים טוב יש מאפיינים ברורים:
הם מוצאים זמן לפגישות פנים אל פנים בין חברי הצוות
הם יוצרים אווירה בה כולם יכולים לדבר ללא קשר למעמד ניהולי או מקצועי (וגם להקשיב)
זמן חופשי יחד (social time) אחראי ללמעלה מ50% בשונות בין צוותים מעולים לגרועים.
צוותים עם ביצועים גבוהים נוטים לחלוק מידע ורעיונות בתוך הצוות.
(אגב, לפחות אחד המחקרים מבדיל בין חדר אוכל של חברה גדולה לבין מטבחון של הצוות/מחלקה.)
אז איפה יוצא לכם בעבודה לשבת כולם יחד באווירה יחסית חופשית ולדבר על נושאים שלא רק קשורים לעבודה? בחדר אוכל/מטבחון.
ארגונים רבים משקיעים כסף רב בפעילויות ODT  (outdoor training) כדי לשפר תקשורת בתוך צוות ולגבש צוותים קיימים ולפעמים כל מה שנדרש הוא לשבת יחד לאכול בצורה קבועה.
בנימה אישית,  אני מאמין במבחן ארוחת הצהריים.
שווה לשאול עובדים (חדשים וותיקים) עם כמה אנשים שונים מתוך הצוות הם מרגישים בנח לשבת לארוחת צהריים. אם הם רובם אוכלים בקבוצות קטנות קבועות מראש אולי יש לכם בעיית מחנאות, אם עובד חדש אוכל לבד או רק עם החונך שלו צריך לבחון איך משלבים אותו בצוות. אבל בכל מקרה, כמו בהרבה מקרים בחיים, אוכל זה לא רק אוכל.

בחזרה למציאות, גרסת מאי 2020.
למזלי, אני עובד במקום עבודה שמאפשר לי לעבוד מהבית בחודשיים האחרונים (אחלה מקום, Forter).
העבודה מהבית היא מורכבת וכמו כל שינוי היא מייצרת התרגשות התחלתית (לחץ או שמחה), ירידה בפורדקטיביות עד שמתרגלים, הסתגלות ואז שחיקה או התמדה. אני חושב שבחודשים האחרונים הרבה חברות חוות את המצב הזה.
אגב, לא רק מי שעובד מהבית, גם מי שמקום העבודה שלו חיוני ו/או עומד בתקן ה״תו הסגול״ (עוד 10 שנים תהיה שאלת טריוויה כזאת ״מהו התו הסגול?״). מסתגל למציאות חדשה לחלוטין. מקומות העבודה עשו התאמות פיזיות וארגוניות כדי לייצר סביבת עבודה בטוחה לעובדים. מעבר לעבודה במשמרות, מגבלה על מספר עובדים בחלל משותף, ביטול הפסקות קפה ואוכל משותפות וירידה משמעותית באינטראקציות חברתיות ספונטאניות.
מה יחליף את שיחות המסדרון בתקופה הזאת? האמת אין לי מושג. 
אנחנו בארגון מנהלים שגרת פעילויות שסובבת סביב אירועים קבוצתיים (happy hours, פילאטיס בזום, all hands פעם בשבועיים) ואירועים של קבוצות אינטימיות (פגישה לקפה של 2-3 עובדים שמתחלקים בצורה רנדומלית).
האם זה מחליף את אווירת המשרד? כנראה שלא. האם אותו שיתוף רעיונות ויצירתיות מתקיים בסביבה הזאת? גם לא. או אולי, עוד לא.
אולי יש גרף למידה והרגל וכשנעבור אותו נצליח לייצר אינטימיות כמו בפלטפורמות האלו כי זה מה שנדרש אליו. נעבור הסתגלות. 

חווית העבודה שלנו יכולה להשתנות דרמטית. אני אומר יכולה כי אורכו של המשבר יגדיר במידה רבה את החזרה ממנו.
אם מחר נחזור כולנו לעבודה השיעורים שילמדו מהתקופה הזאת יהיו מאוד מוגבלים. לדעתי ניזכר בתקופה הזאת כמו שנזכרים במלחמת המפרץ או במחאה החברתית. אירועים שבזמנו נראו רציניים אבל במבחן המציאות לא השפיעו באמת. 
מה יהיה המטבחון הבא? לצד אפליקציות כמו זום והאנגאוט עוד לא ראיתי תחליפי אינטימיות דיגיטלים שצצים להם. היכולת לייצר פגישות עבודה מרחוק היא רק אחת משלל חוויות שיהיה צריך להחליף אם באמת סביבת העבודה שלנו הולכת להשתנות משמעותית. כבר היום ארגונים נערכים לשיחות הערכה מרחוק, הכשרות מנהלים, פגישות stand-up ועוד. 
יהיה מעניין לראות איך ואם הטכנולוגיה תדביק ותצמצם את הפער ותליח לייצר לנו חוויה שקרובה לדבר האמיתי. 
בצד החיובי, אם יתפתח שיח אמיתי על הרגלי העבודה הפיזיים (האם יש עדיין צורך במשרד שמאכלס 100% מהעובדים?) ותהליכי העבודה שהתרגלנו אליהם (הדרכות פורנטאליות, ימי עבודה רציפים) אולי יהיה רווח אמיתי מהמשבר הנוכחי.



קקי של לאמות ולגאסי ארגוני

אשתי היקרה סיפרה לי השבוע את הסיפור הבא. (לא מצאתי עדות שמדובר בסיפור אמיתי אבל אני מאמין לאביטל כברירת מחדל וצורך השרדותי)  בתחילת שנות ה-4...