ללכת שבי אחריו

לא בפעם הראשונה, ובטח לא בפעם האחרונה, אני אחרוג מעולם הספורט.

ביוני 1989, לפני 31 שנים (וואו, כמה אני זקן), יוצא הסרט Dead Poet Society שתורגם משום מה ל״ללכת שבי אחריו״.

העלילה, בקצרה ובלי ספוילרים, עוסקת במורה חדש, ג׳ון קיטינג, בבית ספר שמרני לבנים בשנת 1959. המורה (רובין וויליאמס ז״ל, אחד השחקנים המצחיקים והמוכשרים אי פעם) הוא עוף מוזר בצוות המורים והוא מעודד את התלמידים לחשיבה עצמאית, שינוי תפיסת עולמם ובאופן כללי קצת לבעוט במערכת ולא רק להתיישר.

 

4 נק׳ שאני חושב שאפשר לקחת מסרט המעולה הזה. (בטח יש יותר ואתם/ן מוזמנות/ים להוסיף)

 

1.    היכולת לספר סיפור – כל אומנות ה-storytelling מתבררת כחשובה יותר ויותר למנהלים ולארגונים. היכולת לייצר סיפור כדי לעורר מוטיבציה בעובדים, כדי לייצר מיתוג אישי וכדי ליצור מיתוג מעסיק. כסרט שעוסק במורה לספרות יש אין ספור סיפורים משניים והמורה אף מבקש מהתלמידים להביע את עצמם בכתב ובמקוריות ולא רק לדבוק במסורת. ״לא משנה מה אמרו לכם, מילים יכולות לשנות את העולם״. היכולת לספר סיפור היא ככל הנראה מיומנות שתמשיך להיות נוכחת בחיי העבודה שלנו בתקופה הקרובה.

2.    למידה התנסותית – בתי הספר ומערכת החינוך הם כנראה התחום אשר זועק לחדשנות משבשת יותר מכל תחום אחר שאני לפחות יכול לחשוב עליו. ולכן למורה בסוף שנות ה-50 לקחת את תלמידיו אל מחוץ לכיתה נתפס חדשני. באחד השיעורים הוא מתרגל איתם צעידה בחצר על מנת להדגים מהי קונפורמיות ולעודד אותם לחשוב מחוץ לזרם. בתור מי שגדל בתנועת ה-CISV (www.cisv.org) אני מאמין גדול בלמידה מתוך התנסות ואני ממליץ לשלב כזאת בכל הדרכה בכל ארגון (טכנולוגי, ניהולי ואחר). הטמעה של כמעט כל נושא יותר אפקטיבית כשישנה עשייה וחוויה מעורבת במקביל לרכישת ידע חדש.

3.    לשנות את זווית הראיה – באחת מהתרגילים בכיתה, מזמין קיטינג את התלמידים לעלות על השולחנות וכל אחד בתורו לנסות לראות את הכיתה מזווית חדשה שטרם חוו. מטופש? אולי. אבל אני מכיר לא מעט ארגונים שפועלים בדרכים לא שונות בהרבה. מנהל שיורד לפס הייצור כדי לעבוד יום אחד עם העובדים ולקבל פרספקטיבה, תכניות shadowing, רילוקיישן פנים ארגוני ליחידה אחרת לתקופה מוגבלת. כל אלו נותנים זווית חדשה ועל הדרך משפרים עבודת ממשקים ומורידים מחיצות.

4.    Oh captain, my captain – אזהרה, ספוילר. בסוף הסרט ג׳ון קיטינג מפוטר מבית הספר באשמה שדרדר את הנערים ואף גרם בעקיפין להתאבדות של אחד מהם. לפני שהוא עוזב הוא חוזר לחדר הכיתה בפעם האחרונה לאסוף את החפצים שלו. התלמידים נמצאים כבר בשיעור ספרות ״רגיל״, מסורתי ומשעמם. רגע לפני שהוא יוצא מהדלת (בתזמון הוליוודי מושלם), נעמד אחד התלמידים על השולחן וקורא Oh captain, my captain. אחריו נעמד עוד אחד, ועוד ועוד. חצי כיתה בערך. מפתה לדבר על דמות המנהיג ועל הרגש שהמורה הצליח לעורר בתלמידים שלו. אני ממליץ להסתכל על משהו אחר בסצנה הזאת. רק חצי מהתלמידים נעמדים. ויש פה שיעור חשוב. לא כל מה שנעשה יתקבל בברכה על ידי כולם. אני אפילו אעז להגיד שאם הרעיון שלכם התקבל בקונצנזוס מלא הוא כנראה לא כזה חדשני ונועז. לא כולם חייבים להבין חדשנות, בטח לא בשלב הראשון. חלק מהאנשים יישארו לשבת, וזה ממש ממש בסדר.

 

מקווה שעשה לכם/ן חשק לראות את הסרט המופתי הזה שוב.

 

 

שחקנים אמיצים וביטחון פסיכולוגי

כמעט כל מי שמגיע מתחום משאבי אנוש, פיתוח ארגוני, יעוץ וכו׳ מכירים את המודל של גוגל לחמשת המרכיבים החשובים ביותר בבניית צוות:

1.    ביטחון פסיכולוגי – באיזו מידה אפשר לקחת סיכונים, מקצועיים ואישיים בקבוצה? באיזו מידה אנחנו בטוחים שלא ישפטו אותנו או יגרמו לנו להרגיש לא נח עם עצמנו במידה וניחשף?

2.    תלות הדדית – האם אנחנו סומכים על חברי הצוות האחרים שאיתנו שיעשו עבודה טובה ובזמן?

3.    מבנה ובהירות – באיזו מידה התפקידים בצוות מוגדרים? באיזו מידה יש תוכניות עבודה מסודרות?

4.    משמעות העבודה – האם אנחנו עובדים על משהו שמעניין וחשוב לנו?

5.    השפעה – האם אנחנו מאמינים שהעבודה שלנו חשובה ומשפיעה?

 

אם נצרף לכל אלו את ארבעת החודשים האחרונים, וההשפעה של הקורונה על ארגונים, נגלה שביטחון פסיכולוגי קיבל משמעות גדולה הרבה יותר. התקופה האחרונה הקצינה מצבים של חוסר ודאות (כלכלית אבל לא רק), שלחה אנשים לתנאי עבודה שונים (מהבית, עם או בלי ילדים), העלתה את מפלס החרדה גם למי שלא היפוכונדר ובאופן כללי השפיעה על חיינו בצורה שלא הכרנו מאירועים שאינם ביטחוניים בישראל.

העבודה מרחוק ״הכריחה״ ארגונים לגלות אמון בעובדים שאינם נמצאים במשרד כל יום. ארגונים שפעלו נכון הגבירו את התקשורת עם העובדים בכל אמצעי התקשורת האפשריים: מיילים, פגישות all-hands, אירועים חברתיים וירטואליים ועוד.

בתוך כל האירועים האלו, בשבוע האחרון, העלה שחקן סן-אנטוניו, לוני ווקר, פוסט אישי מאוד באינסטגרם שלו.

לוני ווקר, בן 21, משחק כבר שנה שנייה בסן אנטוניו בליגת הNBA וקשה לפספס אותו. הוא לא השחקן הטוב ביותר לגילו, רחוק מכך. הסיבה שקשה לפספס אותו די פשוטה, השיער. יש לו ראסטות שאסופות לקוקו גבוה ומגניב.

לפני הסיפור של לוני, כמה מילים על סן-אנטוניו ספרס ועל ביטחון פסיכולוגי בארגון. מדובר באחד מארגוני הספורט המצליחים ביותר בשנות ה2000. הקבוצה שמרה על מאזן חיובי (יותר נצחונות מהפסדים) במשך 20 עונות רצוף. במהלך השנים האלו הם זכו בחמש אליפויות, החליפו שחקנים אבל שמרו על תרבות מועדון מאוד ברורה. פחות כוכבים, יותר קבוצה. מאמן הקבוצה, גרג פופוביץ, נחשב לאחד המאמנים הגדולים אי פעם אבל מעבר לכך הוא אישיות מדהימה ומנהל מאוד מאוד מעורב. בניגוד להרבה אנשי ספורט, גרג פופוביץ מתבטא בצורה מאוד ברורה בנושאים חברתיים (זכויות להט״ב, גזענות בארה״ב, אחזקת נשק). הוא מספק סביבה מאוד ייחודית לשחקנים וזוכה לאהדה גם משחקני קבוצות אחרות בליגה.

ביום שישי, 12 ביוני, לוני העלה סרטון בו הוא מספר את השיער ונפרד מהראסטות.

מאחורי האקט הזה עומד סיפור מזעזע.

לוני חשף שבגיל 11, היה קורבן לאלימות והתעללות מינית מצד משפחתו. הוא הותקף, נאנס ולמד לחיות עם זה ״כי בגיל 11 אתה לא יודע איך החיים אמורים להיראות״. הוא החליט עכשיו שזה הזמן להסתכל לעצמו בעיניים ולהתמודד עם הפחדים והעבר. השיער היווה עבורו מסיכה להסתיר את העבר ועכשיו הוא בחר להתמודד ע״י הורדת המשקולת הזאת.

ביטחון פסיכולוגי בקבוצה ובארגון.

לוני הוא אמיץ בצורה יוצאת דופן, בכך אין ספק. הוא גם נמצא בארגון (קבוצת סן אנטוניו ספרס) שיודע לאורך השנים לספק ביטחון פסיכולוגי ותמיכה לשחקנים שלו בידיעה שהם יקבלו את כל התמיכה הנדרשת. עולם הספורט לא מצטיין לאורך ההיסטוריה בהכלת אירועים כאלו. בחודש הגאווה שווה לציין שאין כמעט מקרים של שחקני כדורגל או כדורסל פעילים שיצאו מהארון והסטטיסטיקה מלמדת אותנו שישנם כאלו ושהם פשוט לא נמצאים בסביבה בטוחה מספיק.

הארגון הנוסף שלוני הוא חלק ממנו היא ליגת הNBA. יותר מכל ליגה אחרת, בכל ספורט אחר, מדובר בארגון מתקדם ופרוגרסיבי בכל הנוגע לביטחון השחקנים על המגרש ומחוצה לו. 

ליגת הNBA יוצאת דופן באקטיביות שלה והנה רק שתי דוגמאות. כתגובה לחקיקה אנטי להט״בית בצפון קרוליינה, בוטל משחק הall-stars של שנת 2017. והשנה, ליגת הNBA הייתה הראשונה לבטל את המשחקים בעקבות הקורונה. מדובר בצעדים שאינם מגיעים ללא מחירים חברתיים אבל ליגת הNBA בהובלת הקומישינר אדם סילבר החליטה שהיא אינה עומדת יותר מהצד בנושאים חברתיים ולראייה שחקני הNBA משתתפים היום במחאות בארה״ב בהיקף חסר תקדים ביחס למה שאנחנו רואים בארץ ובעולם.

הNBA היא גם הליגה הראשונה שמאפשרת טיפול פסיכולוגי לשחקנים אצל רופא שאיננו מהקבוצה ושחקני NBA בשנה האחרונה החליטו לפרסם פוסטים על התמודדות עם עומס נפשי, התקפי חרדה ודיכאון. הליגה לא שופטת אותם אלא מחבקת אותם.

כל האלמנטים האלו מייצרים ביטחון פסיכולוגי גדול יותר אצל השחקנים בקבוצת סן אנטוניו ואצל שחקני הNBA בכלל. זה מאפשר לשחקנים לקחת סיכונים. אלו סיכונים? להיפתח בכל הנוגע לבעיות נפשיות, לנקוט עמדה פוליטית ולהיות אנשים רגילים. המצב הזה הוא לא מובן מאליו ובעבר אפילו שחקנים גדולים כמו מייקל ג׳ורדן נמנעו מלנקוט עמדה פוליטית ושחקנים אחרים החביאו בעיות פסיכולוגיות. 

עובדים מצפים היום מארגונים להיות מעבר למקום עבודה. כולנו רוצים סביבה בטוחה שבה לא נרגיש צורך להיות אנשים אחרים. לא מדובר רק על תמיכה בתהליכי פונדקאות או דגלי גאווה במסדרונות. מדובר על תפיסה ניהולית ארגונית שיודעת להכיל ולחבק את השונה ולהוות מקום בטוח להיות עצמך.