טוב, העונה החדשה של טד לאסו הולכת לעלות השבוע וזה זמן טוב לראות אם אני עדיין בצד של המאמן עם השפם.
בעבר כתבתי (ואמרתי, ושרתי) שטד הוא בעיניי דוגמה כמעט מושלמת למנהיגות משרתת. עברתי שם על כל הרשימה: הקשבה, אמפתיה, מודעות עצמית, שכנוע במקום סמכות, דוגמה אישית, מחויבות לצמיחה של אנשים, בניית קהילה. שלוש שנים אחר כך, כשקראתי את זה שוב, הבנתי שחסרה לי ברשימה מילה אחת. תוצאות.
כי יש עובדה קצת לא נוחה לגבי אחד המנהלים האהובים עליי בטלוויזיה: טד לאסו לא זכה בכלום.
בעונה הראשונה ריצ'מונד ירדה ליגה. בשנייה היא חזרה לפרמייר ליג. בשלישית היא עשתה עונה מצוינת, הגיעה עד למאבק על האליפות, אבל סיימה במקום השני. אין אליפות. אין גביע. אין תואר. קשה, קשה.
ועדיין, כמעט בלתי אפשרי להסתכל על שלוש העונות האלה ולהגיד שטד נכשל. סתם, בטח שאפשר.
הוא בנה קבוצה. הוא שינה תרבות. הוא פיתח אנשים. ג׳יימי הפך משחקן מרוכז בעצמו לשחקן קבוצתי, רוי הפך ממנהיג על המגרש למאמן, נייט קיבל הזדמנות שאף אחד אחר כנראה לא היה נותן לו, והשחקנים הפכו מקבוצה של יחידים למערכת שבאמת סומכת אחד על השני.
במונחים ארגוניים, ה-engagement גבוה, ה-retention כנראה מצוין, יש psychological safety, אנשים מתפתחים, יש אמון ויש תחושת שייכות. רק שאין אליפות, אין גביע. וזה בסדר כי רב הקבוצות לא זוכות באליפות. מאז שנת 2000 שישה מועדונים חולקים ביניהם את כל תארי האליפות. אחת מהן היא לסטר בעונה חלומית שלא תחזור שוב.
ואגב, טד שם את המטרה. בסוף העונה הראשונה אחרי שריצ׳מונד יורדת ליגה הוא אומר לרבקה שהם יעלו חזרה ו “Win the whole fucking thing… כלומר, יש מטרה ויש אי-עמידה במטרה
וכאן קשה לי לא לחשוב על מייקל ג׳ורדן ועל The Last Dance. אני תמיד חושב על מייקל ג׳ורדן, זאת לא חכמה גדולה.
ג׳ורדן מייצג כמעט את הקצה השני של הסקאלה. הוא דרש מאנשים בצורה שהיום כנראה לא הייתה עוברת ברוב הארגונים. הוא דחף, הקניט, הפחיד, סימן חולשות ולא תמיד היה אדם שקל או נעים לעבוד איתו. הוא גם לא ממש התנצל על זה. מבחינתו, לניצחון היה מחיר ולמנהיגות היה מחיר. והוא זכה בשש אליפויות.
אני לא חושב שהמסקנה היא שג׳ורדן צדק וטד טעה. שש טבעות לא מוכיחות שהקשיחות של ג׳ורדן היא מה שיצר את ההצלחה. הבולס ניצחו גם בזכות ג׳ורדן השחקן, פיל ג׳קסון, סקוטי פיפן, המערכת והקבוצה שנבנתה סביבם. יכול להיות שהם ניצחו בגלל חלק מההתנהגויות שלו, ויכול להיות שהם ניצחו למרות אחרות.
אבל ההשוואה ביניהם מעלה שאלה קצת לא נוחה: האם בשנים האחרונות התאהבנו כל כך בדרך שבה אנחנו רוצים שמנהלים יתנהגו, שהפסקנו לבדוק מספיק את לוח התוצאות?
הרי השיח הניהולי השתנה, ובצדק. אנחנו מדברים יותר על אמפתיה, inclusion, well being, psychological safety, servant leadership, vulnerability וסקרנות. אנחנו רוצים מנהלים שמקשיבים, שואלים, מפתחים אנשים ולא מנהלים באמצעות פחד.
אני מאמין כמעט בכל הדברים האלה.
אבל שום דבר מהם לא אמור לקבל פטור ממבחן התוצאה.
עבודה היברידית יכולה להיות טובה יותר לעובדים, אבל אם היא פוגעת באופן עקבי בשיתוף הפעולה ובביצועים, צריך להיות מסוגלים לדבר על זה.
Psychological safety היא דבר נהדר, אבל אם היא הופכת לסביבה שבה אף אחד לא נותן משוב קשה ואף אחד לא אומר שביצועים לא מספיק טובים, פספסנו משהו. אם אנחנו מדברים יותר על הדרך שבה נתנו משוב ופחות על המשוב עצמו יש לנו בעיה. דמיינו שמישהו צועק עליכם לצאת החוצה כי הבניין עולה באש ואז אנחנו מדברים שעה על כמה לא נעים זה שמישהו מרים את הקול. .
וזה נכון גם לגבי מנהלים.
אם מנהל מייצר סביבת עבודה נהדרת, אנשים אוהבים לעבוד איתו, מרגישים בטוחים ומתפתחים, אבל הצוות שלו מפספס את היעדים שנה אחרי שנה, כמה זמן אנחנו מוכנים להמשיך לקרוא לו מנהל מצוין?
מצד שני, אם מנהל מביא 130% מהיעד אבל משאיר אחריו אנשים שחוקים, תחלופה גבוהה ותרבות של פחד, האם באמת מדובר בהצלחה?
אחד הרגעים שאני חושב עליהם בהקשר הזה הוא הראיון המפורסם של יאניס אחרי ההדחה של מילווקי מהפלייאוף. כששאלו אותו אם העונה הייתה כישלון, הוא דחה את המילה הזאת. הוא הזכיר שמייקל ג׳ורדן שיחק 15 עונות וזכה בשש אליפויות ושאל אם תשע העונות האחרות היו כישלון.
אני זוכר שכולם התאהבו בתשובה הזאת. לינקדאין הוצפה בסרטונים של יאניס והאנושיות והרכות… יאללה יאללה, הוא נכשל, הוא הפסיד והוא גם לא התמודד עם הכישלון ולכן גם לא זכה מאז בכלום.
אם זה לא היה ברור קצת קשה לי עם התשובה שלו. .
אם הצבת לעצמך מטרה לזכות באליפות, הגעת לפלייאוף עם הקבוצה הטובה בליגה והודחת בסיבוב הראשון, אז כן, נכשלת במטרה שלך.
וזה בסדר.
כישלון הוא לא זהות. להגיד "נכשלנו" לא אומר "אנחנו כישלון". אפשר לומר: רצינו להשיג משהו, לא השגנו אותו, נכשלנו. עכשיו נלמד, נשתפר וננסה שוב. בעיניי, דווקא ארגון עם psychological safety אמיתי צריך להיות מסוגל להגיד את המשפט הזה בלי לחפש אשמים ובלי לשנות בדיעבד את ההגדרה של הצלחה.
כן, אני הולך לראות את העונה הרביעית, יהיה סבבה, זאת סדרה כיפית שגורמת לכולנו לנסות להיות אנשים טובים יותר. אבל אני גם חושב שכולנו צריכים להיות כנים עם עצמנו ולהגיד שאולי, רק אולי, צריך להסתכל על לוח התוצאות ולא רק על הדרך.
