דיק פוסברי / דבי בריל
את הסיפור הזה צריך לחלק לשניים.
זה הסיפור של דיק פוסברי, האיש שהמציא את הקפיצה לגובה מחדש. בהרצאות שאני נותן על ספורט וניהול (כן, כן, לפעמים יש אנשים שמוכנים לשמוע על הגיקיות הזאת) אני אוהב לספר איך דיק פוסברי הוא האנטי גיבור. לא אתלט במיוחד, לא מחזיק בשיא עולם אבל בשנת 1968 הוא זוכה בזהב באוליפיאדת מקסיקו עם סגנון קפיצה חדש ושונה.
ההיסטוריה המקוצרת של הקפיצה לגובה - כולנו, לפחות בבית הספר ״הבונים״ בחיפה, למדנו לקפוץ מעל גומי בסגנון מספרת. הסגנון הזה הוא הסגנון הראשוני בו התחרו בקפיצה לגובה עוד במאה ה-19. לאחר מכן התפתח סגנון מעט שונה בו הקופצים מיישרים גבם לאחור תוך כדי ביצוע המספרת מה שגרם לכולם להיראות מטופשים במיוחד.
אם זה לא הספיק, באולמפיאדת פריז 1912 קבע אמריקאי בשם הורין שיא עולמי חדש בסגנון עם השם האטרקטיבי (שנשמע כמו מנה במאסטר שף) ״גלילת הבטן״ (western roll).
במשך השנים הבאות השיא העולמי התקדם לאיטו כאשר כולם משתמשים בסגנון הזה ומשפרים את שיא העולם בסנטימטר כל פעם. באולפיאדת מינכן הוצג סגנון חדש שהוא בעצם וריאציה על ״גלילת הבטן״. הסגנון החדש שנקרא סגנון ״הפישוק״ (Straddle) איפשר לשפר את השיא העולמי ובין אמצע שנות החמישים עד סוף שנות השישים (ובמקביל למלחמה הקרה) שיא העולם החליף ידיים בין ארה״ב לברה״מ. עד שהגיע פוסברי והציג סגנון חדש.
הסגנון של פוסברי (ואל תנסו את זה בבית) כלל ריצה בקשת לכיוון הרף וקפיצה בחצי סיבוב כאשר הגב מופנה לרף. באוויר הקופץ מכופף את גבו ומיישר את רגליו כדי לעבור את הרף. הנחיתה בדרך כלל נראית מטופשת ומפתיע מאוד שהספורט הזה לא מבוצע עם קסדות.
רגע, למה כל אני מספר את כל זה?
כי פוסברי לא היה הראשון. כלומר אולי כן, אבל שנתיים קודם, כמה קילומטרים צפונה בקנדה, נערה בת 13 בשם דבי בריל הציגה סגנון דומה להחריד באליפות קנדה ואולי זה בכלל הסיפור שלה. שלוש שנים אח״כ היא תזכה באליפות קנדה ותחזיק בשיא הקנדי במשך 15 שנים. זהו כמובן המקרה המתועד היחיד בהיסטוריה בו אישה לא מקבלת קרדיט או הכרה על המצאה שאח״כ גבר יקבל עבורה פרסום.
חזרה לפוסברי. השינוי שהציג לא התקבל באהדה. בתחילה ניסו לפסול את השיא, אח״כ הסבירו שהוא יהרוס את הנוער כי ילדים ישברו מפרקות כשינסו לחקות אותו (טיעון מגוחך - אנחנו שוברים מפרקות בסגנונות פשוטים יותר, למי יש כח לכל הטכניקה הזאת). מאחר ופוסברי אמריקאי יעברו עוד 10 שנים לפחות עד שקופצים רוסים יאמצו את הסגנון החדש. בארגונים כמובן המצב שונה. כשאנחנו מוצאים פתרון חדש וטוב כולם שמחים לאמץ אותו ואין שום צורך בניהול שינוי כי כולם מבינים את הרציונל ואת היתרונות באימוץ שיטות חדשות שהבאנו מבחוץ. אחד הביטויים שאני מאוד אוהב (לא סגור למי הקרדיט) הוא NIH - Not invented here או PFE - proudly found elsewhere היכולת לאמץ פתרונות מבחוץ היא קריטית להצלחה של ארגונים שרוצים לגדול ולדעת להכיל חדשנות ולא רק לנסות להמציא אותה מפנים. לא פעם ארגונים גדולים קונים חברות חדשניות כדי להטמיע (או להרוג) פתרונות חדשים במערכות קיימות. הפער נוצר כשמי שקנה את החדשנות הוא לא זה שאמור להטמיע אותה, ולשלב ההטמעה יש אלמנטים פסיכולוגים של שבירת פרדיגמות קיימות ואיפשור של קבלת חדשנות מבחוץ. או במילים אחרות, הרבה אגו.
1978 הייתה השנה האחרונה בו הוחזק שיא עולם בסגנון אחר מאשר פוסברי. בשנת 1989 תשבור הקופצת הבולגריה סטפקה קוסטדינובה את שיא העולם לנשים ותעמיד אותו על 2.09 מטרים. שש שנים אח״כ ישבור חבייר סוטומיור הקובני את שיא העולם בפעם האחרונה ויעמיד אותו על 2.45 מטר. פלוס מינוס 30 שנים אחרי ועדיין אין שבירה של השיא. בשנים האחרונות אנחנו רואים שבירה של הרבה שיאים באתלטיקה בגלל שיפור בטכניקות אימון, מסלולים טובים יותר, ציוד ריצה ונעליים (אולי סמים יותר טובים) אבל לא בקפיצה לגובה (והאמת גם לא לרוחק). העולם מחכה לסגנון פוסברי החדש. או אולי לסגנון בריל החדש והפעם גם ניתן לה את הקרדיט.
