אם יש לכם זמן וחשק לתוכן איכותי באנגלית אתם יותר ממוזמנים לשמוע את הפודקאסט המעולה של HBR על הסיפור הבא.
Real Leaders: Ernest Shackleton Leads a Harrowing Expedition
אם לא, אתם מוזמנים לקרוא את התקציר ולעשות את ההשלכות המתבקשות על המצב הנוכחי שמביאה איתה הקורונה.
מודה שהכרתי את הסיפור על המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית אבל מעולם לא נכנסתי לסיפור המלא של ארנסט שקלטון.
בקצרה, המשלחת לאנטרקטיקה שמטרתה הייתה חצייה יבשתית של אנטרטיקה יצאה מספר ימים לפני מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. בינואר 1915 הספינה נתקעת/נלכדת בקרח והצוות עובר לחיות על הקרחונים מסביב בסירות הצלה לאחר שהספינה טובעת. הצוות שורד, בסופו של דבר כ-22 חודשים על הקרח בהם שקלטון מפגין כישורי ניהול ומנהיגות יוצאי דופן ובסופו של דבר מחלץ את אנשיו למבטחים.
שיעור ראשון: ללמוד מבוס גרוע
שקלטון יוצא למספר משלחות לפני המשלחת הזאת. במשלחת אחת בתחילת המאה ה-20, תחת רוברט פלקון סקוט, המסע נכשל עקב ניהול גרוע ותכנון לקוי בעיקר בכל הקשור לאספקת מזון. מיד עם החזרה שקלטון מתחיל לתכנן את המסע בהובלתו ומבין את החשיבות בניהול תהליכים ובעיקר (בסיסי מאוד) בחשיבות של אספקת המזון הנדרשת למסע שכזה.
בשנת 1907 שקלטון מוביל משלחת נוספת לאנטרטיקה שנכשלת גם היא ונאלצת לחזור. הוא מרוויח ניסיון בים ומתכונן למסע השלישי שיהפוך להיות המפורסם ביותר.
במסע השלישי, שייצא בשנת 1914, שקלטון לוקח מספר תפקידים שונים, בהם גיוס הכסף וגיוס האנשים ממש כמו בהקמת חברה.
שיעור שני: איזה אנשים מגייסים
שקלטון מפרסם מודעה (תמונה מצורפת) ומגייס אנשים לפי הגישה שלהם מתוך הנחה שהוא יוכל לעשות התאמות ולהדריך אותם לכישורים. פחות מעניין אותו מה כתוב להם בקורות החיים אלא יותר מה התכונות שיאפשרו להם לשרוד במסע שכזה ולהיות חברי צוות איכותיים בתנאי אי-ודאות וסכנה.
בראיונות עם האנשים הוא מבקש מהם דברים מוזרים כמו לשיר או לרקוד.
זה לא אומר ששקלטון לוקח אנשים ללא ניסיון רלוונטי. אבל מתוך האנשים בעלי הניסיון הרלוונטי הוא בוחר את אלו שמראים יכולות התמודדות עם מצבי קיצון, והוא עושה דבר נוסף – הוא חושב על ההתאמה שלהם אחד לשני ועל היכולת שלהם לעבוד בצוות. הוא מבין משהו שהיום נראה לנו ברור (אני מקווה) שצוות עבודה הוא לא סה״כ כל קורות החיים שלו אלא ההתאמה של אנשים לתרבות הצוות, אחד לשני ולחברה.
הערה היסטורית – כאמור, מדובר על ימים ספורים לפני מלחמת העולם הראשונה. שקלטון שולח מברק לצ׳רצ׳יל ושואל האם יש להלאים את הספינה לשימוש צבא בריטניה. צ׳רצ׳יל משיב במילה אחת ״המשיכו!״. והם יוצאים לדרך.
המשלחת יוצאת לדרך ועוצרת למילוי אספקת מזון בדרום אמריקה. בתחנה האחרונה לפני אנטרקטיקה הם מקבלים תחזית קרחונים שמזהירה אותם שהקרחונים השנה צפוניים מהרגיל (הם, כאמור, מפליגים דרומה). שקלטון מחכה קצת אבל לבסוף מחליט להמשיך (למרות שאמא שלו אמרה לו ״יהיה קר״, ושלפחות ייקח סוודר)
בהתחלה הם מצליחים לתמרן בין הקרחונים אבל בינואר 1915, בערך 80 מיילים (130 קילומטר) מחופי אנטרקטיקה, הספינה שלהם נתקעת בקרח. (ואמא שלו, בחיוך גדול, אומרת ״אמרתי לך״).
הרדיו שלהם לא עובד ואחרי חודש די ברור להם שהם לא הולכים להשתחרר מהקרח. הם צריכים לחכות שהקרח יימס.
הם באנטרקטיקה מחכים שהקרח יימס. לא הסיטואציה המעודדת בעולם.
הם באנטרקטיקה מחכים שהקרח יימס. לא הסיטואציה המעודדת בעולם.
שבועות הופכים לחודשים וברור שגם אם ישתחררו הם יהיו חייבים לחזור אחורה. מטרת המשלחת עומדת להשתנות.
שיעור שלישי – נכשלתי במטרה המקורית – מה עכשיו?
שקלטון משנה את הייעוד. לא עוד לחצות יבשתית את היבשת אלא משהו צנוע יותר, לשרוד. שקלטון עושה פיבוט בלשון הסטארטאפים. הוא משנה את הייעוד ועושה התאמות. הם עומדים לחיות בקור נוראי (ינואר זה בערך שיא הקיץ באנטרקטיקה, מפה רק יורדים), באוהלים וימים רבים בחושך.
בנובמבר 1915 הקרח שובר את הספינה והיא טובעת.
שיעור רביעי – ניהול עצמי וניהול אנשים בשעת משבר
לשקלטון יש כמה משימות בניהול האנשים. הוא חייב לשמור אותם באנרגיות גבוהות, המצב רוח חיובי גם כדי לתפעל את המשימות היומיומית, גם כדי למנוע מהם לשקוע לדיכאון (החושך בטח לא עוזר) וגם כדי למנוע מרד בקרב האנשים. הוא לא יכול להרשות לעצמם לפקפק בסיכוי ההישרדות שלהם.
דבר ראשון, שקלטון נושא את עצמו בביטחון מול האנשים. רב האנשים כתבו יומן ושקלטון ביניהם. מהיומן אפשר ללמוד שהוא היה עצבני ומודאג אבל כלפי האנשים הוא היה בטוח בעצמו והשרה ביטחון. הוא השרה עליהם את ההרגשה שאכפת לו ושהוא דואג להם.
הדבר השני – הוא מבין את כוחה של שגרה והוא מייצר כזאת על הקרח. לכל אחד מהם יש ייעוד ומשימה אישית. הוא דואג לשגרת התעמלות והליכות יומיות. הוא דואג שאף אחד לא יישאר לבד יותר מידי זמן. האנשים לא מורשים ללכת לאוהלים אחרי ארוחת ערב – הוא מייצר סוציאליזציה בכפייה. הוא דורש מהם לשחק, להציג, לצחוק.
הוא שומר על מפגשים של כל הקבוצה יחד ועל פגישות 1:1 עם האנשים שלו. הוא מבין שבשעת משבר המפגשים האלו קריטים עוד יותר מאשר בשגרה (קורונה מישהו?)
הדבר השלישי – הוא מזהה את החוליות החלשות ואת האנשים שמפתחים דיכאון. הוא דואג להם אבל לא מסמן אותם. אם יש מישהו במצב רוח ירוד שקלטון עושה משהו בשביל כל הצוות כדי להרים גם אותו. כך הוא לא ״מסמן״ אנשים ועדיין מטפל בבעיה.
שיעור רביעי – לייצר אמונה
באזור 1930 רדיו הבי.בי.סי מראיין כמה מחברי המשלחת ושואל אותם ״איך שרדתם?״. הם כולם עונים אותו הדבר – ״הבוס״. הוא נתן להם אמונה שהם יכולים לשרוד והוא הוביל אותם במשימת ההישרדות הזאת. כמו שהגדיר זאת דיוויד פוסטר וואלאס ״מנהיגים עוזרים לנו להשיג דברים. טוב יותר, חשובים יותר, קשים יותר ממה שהיינו משיגם לבדנו״.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
לאחר כמעט שנתיים על הקרח הם מזהים אי באופק. הם מנווטים אליו בעזרת סירות ההצלה ומגיעים לאי-הפיל. הם מבינים שאף אחד לא יחלץ אותם משם ושקלטון יוצא למסע של 800 מיילים חזרה לתחנה ממנה יצאו. זה מסע קשה ושקלטון בסופו של דבר נוחת על הצד השני של האי בו נמצא הנמל ממנו יצאו. הוא ועוד כמה אנשים עושים את הדרך ברגל חזרה לנמל ומשם מוציאים ספינה לחלץ את האנשים. בשני הניסיונות הראשונים הם לא מצליחים להגיע לאי בגלל הקרחונים אבל בניסיון השלישי שקלטון מצליח להגיע לאי הפיל ולמצוא את כל שאר חברי הצוות בחיים.
הם חוזרים לאנגליה, לעולם שונה לחלוטין מזה שעזבו. מלחמת העולם מתנהלת עדיין וכמה מהאנשים ששרדו את המסע ימצאו את מותם במלחמה.
ב-1920 שקלטון מליט לצאת למסע נוסף. הוא שולח מכתבים לאנשים ולפחות 12 מתייצבים לצאת למסע נוסף עם ״הבוס״.
אפשר ללמוד הרבה מהסיפור הזה.
שקלטון הוא מנהל אנשים מעולה (לפחות לפי הסיפור הזה) הוא מגיב מהר, יזם ויחד עם זאת מאוד מחובר לאנשים ומבין מה מניע אותם.
אם יש משהו רלוונטי לזמננו הוא שניהול בשעת משבר חייב להיות צמוד יותר, לראות אנשים ולתת להם תקווה, ייעוד ואופטימיות.
