"Doing 100 things 1% better"

במשך שנים רבות המפתח לשיפור היה התמקדות ושיפור החולשות.

עם השנים (והופעת הספר "עכשיו גלה את חוזקתיך)", מחקרים של גאלופ ועליית הפסיכולוגיה החיובית התחילו ארגונים רבים ומנהלים להתמקד בחוזקות והפיכתן לקלף הייחודי אותו מחזיק כל עובד/מנהל.

התפיסה הייתה שיותר קל להיות מעולה במשהו שאתה טוב בו מאשר להיות טוב במשהו שאתה חלש בו.

המושג Moneyball  בעולם הספורט מייצג תפיסה שניתן לפרק לגורמים משחק לכדי פעולות ולגייס את השחקנים הטובים ביותר בכל פעולה. הספר באותו השם (ואח"כ גם הסרט) נכתב ע"י מייקל לואיס כדי לתאר את הצלחתה של קבוצת אוקלנד אתליטקס, קבוצה ענייה במונחי ליגת הבייסבול שהצליחה להגיע להישגים מרשימים ביחס לתקציב שהיה לה. ההתמקדות של מנהל הקבוצה (אותו משחק בסרט בראד פיט) בחוזקה של כל שחקן (לפעמים בה בלבד) הצליחה להביא תוצאות בצורה שלא נראתה קודם לכן בליגה.

תמונה מתוך ויקיפדיה

יחד עם זאת, מעניין איך הגישות האלו מחזיקות מים בעולם עסקי שהוא כל כך מולטידיסיפלינרי ובספורט שאינו מפורק לאירועים ופעולות בודדות כמו בייסבול (כדורגל/כדורסל לדוגמה).

נבחרת הרכיבה של אנגליה שלטה באולמיפיאדות בייג'ינג לונדון וריו (2008, 2012 ו2016 בהתאמה) בנוסף מאז 2012 הבריטים זכו בכל מירוצי הטור דה פראנס למעט פעם אחת.

כמה זה מפתיע?

במאה השנים הקודמות לכך אנגליה זכתה במדליות בודדות ובשלב מסויים אחת מיצרניות האופניים סירבה למכור אופניים לנבחרת הבריטית מחשש להיות מזוהה עם ההישגים של הנבחרת.

אבל כל זה השתנה בשנת 2003 כאשר מונה דייב בריילספורד למנהל הביצועים של הנבחרת האנגלית.

הגישה של בריילספורד נקראת גישת הרווחים השולים (Marginal Gains). היא בעצם אומרת שניתן לפרק את כל הגורמים הנוגעים ברוכבים מהאופניים, דרך הלבוש, הציוד הנלווה, אנשי צוות וכו' ואז לשפר כל אחד מהם ב1% כדי ליצור אימפקט משמעותי.

כמה רחוק לקחו את הגישה הזאת? הנבחרת הבריטית הייתה מביאה את הכריות שלה למלונות כדי ליצור שיפור בשנת הלילה של הרוכבים.

זוהי גישה מאוד שונה ממה שאנו מכירים בארגונים. אנחנו בדרך כלל מתמקדים באזור אחד אותו נרצה לשפר, קובעים צוותי שיפור, מדדים ותוכניות פעולה ואז מודדים שוב לבדוק אפקטיביות.

נדירות הפעמים בהם אנו מסתכלים בכלל על שינוי של אחוז בודד כדי לראות התקדמות ואחד הדברים שבריילספורד מספר היא שהגישה מדבקת ו"אנשים מתחילים לחפש הזדמנויות לשיפור בכל מקום". במילים אחרות, מייצרים תרבות של למידה ושל שיפור.

הוא לא הראשון לעשות זאת, פט ריילי עשה מהלך דומה בלייקרס של 1988 עם תוכנית הCBE עליה כבר כתבתי בעבר.

מעניין לראות כיצד ארגונים מאמצים ויאמצו בעתיד גישות לשיפור ולהשגת יתרון תחרותי בעולם בו ההבדלים מתחילים להימדד בשברי אחוזים שמבדילים בין הצלחה וכישלון. האם הדרך היא לדבוק בחוזקות, לשפר חולשות או פשוט כפי שאומר בריילספורד "Doing  100 things 1% better"