קצת תרבות

השני ביולי 2018, משחק שמינית הגמר של גביע העולם. יפן נגד בלגיה.

יפן כבר הוליכה 2-0 בדקה ה52 במה שעמדה להיות ההפתעה הכי גדולה של הטורניר. אבל בלגיה עמוסת הכישרון חזרה למשחק והשוותה את התוצאה. 2-2, דקה 93.

קרן ליפן.

הקרן מצד שמאל הייתה לא מספיק טובה ונקלטה ע"י שוער בלגיה שמיהר להוציא מתפרצת. דה ברוינה, קשר מנצ'סטר סיטי, מצא בצד ימין את מונייר שהעביר כדור לאמצע. לוקאקו, חלוץ בלגיה פתח רגליים ונתן לכדור לעבור ולהגיע לשאדלי שגילגל מול שער ריק. הבלגים השלימו מהפך וניצחו 3-2 כשנותרו עוד 8 שניות על השעון.

השחקנים של יפן אפילו לא קמו מהדשא. שריקת הסיום.

שחקני יפן נאספו במרכז המגרש, קדו קידה לקהל וירדו מהמגרש.

ואז קרו שני דברים מדהימים שלנו כישראלים נראים הזויים.

אוהדי יפן, שכרגע נשבר להם הלב, הוציאו שקיות זבל והתחילו לאסוף שאריות ולנקות את היציע בו ישבו. השני, שחקני יפן נכנסו לחדר ההלבשה. לאחר שהתקלחו והתלבשו, ניקו וצחצחו את חדר ההלבשה, לא שכחו לשטוף רצפה ולהשאיר פתק לרוסים, המארחים, ספסיבה –תודה.

למה? תרבות.

נבחרת הרוגבי של ניו-זילנד נקראת All Blacks והיא קבוצת הספורט המקצוענית המצליחה ביותר בהיסטוריה עם 77% אחוזי הצלחה. איך הצליחה מדינה עם אוכלוסיה של 4.5 מיליון תושבים לגדל ולשמר מסורת כזאת של הצלחה? לנבחרת הרוגבי של ניו-זילנד יש תרבות ארגונית חזקה מאוד. חזקה יותר מכל פרט בקבוצה.

המושג אזרחות ארגונית נועד לתאר מצב שבו עובד מעורב במקום העבודה שלו, מוכן להשקיע מעבר להגדרות התפקיד שלו כדי להביא לתפקוד טוב יותר של הארגון כולו.  אזרחות ארגונית, או בשמה המלא, המפוצץ והלועזי Organizational Citizenship Behavioral  (OCB) נמצאה קשורה במספר מחקרים למחוברות עובדים, כוונות עזיבה נמוכות ושביעות רצון גבוהה.

זה כמובן לא מפתיע, כשאנחנו חושבים על אנשים שמחוברים לארגון אנחנו מתכוונים לאלו שדואגים למקום העבודה, לסביבת העבודה, למרקם החברתי ולגיבוש. הם אלו (וזאת הדוגמה שאני זוכר מפרופסור יאיר ברזון) שירימו לכלוך במסדרון כשהם עוברים כדי לשמור על הסביבה נקייה. הם אלו גם שמזדהים עם ערכי הארגון, מחוברים אליו וכנראה ישקיעו מעבר לדרישות התפקיד.

איך מייצרים אווירה שכזאת? איך משכפלים ומדביקים עוד חברי צוות בהתנהגות הזאת? בנבחרת ניו-זילנד לדוגמא יש מושג של sweeping the Shed (בתרגום חופשי – לעשות סדר). דן קרטר, אגדת רוגבי בניו זילנד מספר ש"אף אחד לא יותר גדול מהקבוצה, אין מקום לזה בנבחרת. ואם מישהו מנסה להרים את עצמו מעל הקבוצה מיד מורידים אותו חזרה. אנחנו מחנכים לצניעות וחלק מכך מתבטא בלהשאיר חדר הלבשה נקי אחרינו..." גם הכוכבים שוטפים את הרצפה. אחרי ניצחון או הפסד.

תרבות לא נמצאת בפוסטרים על הקירות, לא באימייל פעמיים בשנה מהמנכ"ל ולא במסיבות מוציאות עיניים. היא נמצאת בהתנהגות ביום-יום ומתחילה מלמעלה. תרבות של פחד מייצרת שתיקה, תרבות של סימון טריטוריות מייצרת תחרות לא בריאה. שיתופי פעולה ונכונות לקחת סיכון הם סימנים לתרבות בריאה שמתחילה קודם כל מהמנהלים והמנהלות. לטוב ולרע ההתנהגות שלהם/ן מסמנת גבולות גזרה ואת הנורמות המצופות משאר העובדים.

Frenemies

לארי בירד ומג'יק ג'ונסון הצילו את ליגת הNBA.

שלא תהיה טעות. ג'ורדן היה הפנים של הליגה בתחילת שנות ה-90 והפנים שלו היו המפורסמות ביותר בעולם, אבל הוא עמד על כתפיים של שני ענקים שהצילו את הליגה מקריסה.

משחק הגמר של ליגת ה NBA ב1979 שודר בשידור חוזר בשעה 23:30 בלילה מרב שהליגה לא הייתה פופאלרית. 

כיום המצב שונה לחלוטין וליגת הNBA  נהנית מעלייה ברייטינג( למרות חוסר העניין החלקי בעונה הרגילה) שהולכת וגדלה כל שנה. בזכות מהלכי שיווק גאוניים הליגה פופלארית יותר מאי פעם, התרבות הארגונית שהליגה מייצרת הופכת אותה למוצר אטרקטיבי גם מחוץ לגבולות ארה"ב וההשקעה בשחקנים (תהליכי כניסה של שחקנים, שמירה על זכויות, מוצר מעולה ומדיניות קשוחה) בניגוד לענפים אחרים מוכיחה את עצמה.

אבל לארי ומג'יק הצילו אותה.

הם הגיעו מהקולג'ים בדראפט 1979 לבוסטון (לארי בירד) ולוס אנג'לס (מג'יק ג'ונסון). שתי היריבות השנואות עוד משנות השישים המוקדמות. הם הגיעו אחרי שמג'יק ניצח את בירד באליפות המכללות בגמר הנצפה ביותר בהיסטוריה של ליגת המכללות.

הם הגיעו כצימוד המושלם 

לארי בירד, איש העבודה הקשה, התקווה הלבנה (כינוי שלארי עצמו שנא) שלקח קולג' קטן לגמר מול מג'יק הקוסם, המופע הטוב בעיר,  מלא הכריזמה עם החיוך הענק, הרגש המתפרץ והמסירות המטורפות.

היריבות בין שניהם הייתה מרה. לארי היה איש מופנם שלא הכניס אנשים למעגל הקרוב שלו והאישיות של מג'יק הייתה ההפך המושלם עם הפמליה שהקיפה אותו, החיבוקים והתחככות בכוכבי הקולנוע של הוליווד. הם עוד הספיקו לשחק מעט יחד בטורניר ההכנה של נבחרת ארה"ב לאולימפיאדת 1980 אבל בגלל החרם המערבי על האולימפיאדה שנערכה במוסקווה לא יצא להם לשחק יחדיו במשחק רשמי (עד אולמפיאדת ברצלנוה ב1992).

בעונה הראשונה מג'יק הוביל את הלייקרס לאליפות כשבמשחק האחרון של סדרת הגמר הוא קולע 42 נק' ומשחק בכל העמדות על המגרש (קארים אבדול ג'אבר נפצע ומגי'ק החליף אותו). בסיום אותה עונה בירד זכה בתואר רוקי העונה. בשנים הראשנות מג'יק ולארי עקבו אחד אחרי השני מרחוק. לא פספסו סטטיסטיקה וידעו בדיוק איפה היריב שלהם נמצא, מתי הוא משחק וכמה הוא קלע ערב קודם. היריבות הזאת דחפה אותם והביאה אותם להישגים מטורפים. בין השנים 1980 ל1988 הקבוצות שלהם זוכות בכל האליפיות למעט אחת. באותו עשור הם חולקים 6 פרסי MVP (most valuable player) ושולטים בליגה ביד רמה.

יריבות חשובה לספורטאים כי היא דוחפת אותם להיות טובים יותר. אתלטים בריצות ארוכות רצים 5 שניות מהר יותר לכל קילומטר אם היריב הגדול שלהם נמצא איתם במרוץ. הצלחה של קבוצה בעונה אחת מנבאת די טוב את ההצלחה של היריבה הגדולה שלה בשנה העוקבת ביותר מענף ספורט אחד.

ולא רק בספורט, ב1997, מייקרוסופטמשקיעה 150 מיליון דולר  ביריבה הגדולה אפל ומזרימה לה דם חדש שמציל את אפל מהתרסקות . קשה לדמיין מצב שבו אמאזון משקיעה בגוגל או להפך אבל ישנה חשיבות אמיתית למתחרים אשר מושכים אותך קדימה וגורמים לך להשתפר תוך כדי תנועה.

ההסתכלות על מתחרים בתוך ומחוץ לארגון כשחקנים במשחק סכום אפס היא טקטיקה לא נכונה ומגבילה מבחינת מקסום הפוטנציאל. יחידות אחרות, חברות מתחרות (בטח בעולם גלובאלי שדורש פתרונות מולטידיסיפלינארים) הן שותפות פוטנציאליות לפריצות דרך ולהגעה לשווקים חדשים.

לתחרות בתוך צוותי עבודה יש פוטנציאל לעודד לביצועים גבוהים ומוטיבציית שיא אבל יש לה גם את היכולת לפגוע בביטחון הפסיכולוגי של העובד, לעורר תגובות של חרדה ולדחוף למעשים לא אתים (כמו בבנק וולס פארגו שם עובדים ניפחו נתוני מכירות ע"י יצירת חשבונות מזוייפים). בצד החיובי תחרות פנימית בארגון יכולה לעודד למציאת פתרונות יצירתיים אשר יכולים להביא ערך אמיתי לארגון.

מה מבחין בין הסיכוי לראות התנהגות חיובית לעומת שלילית? אם הארגון מצייר את התחרות (הפנימית או החיצונית) כמקור איום שיכול לגרום לפיטורים, אובדן כסף או סנקציות הסיכוי להתנהגויות לא אתיות וחרדה עולה. לעומת זאת אם הפוקוס הוא על הכרה ותגמול הסיכוי להתנהגות יצירתית והתרגשות עולה.

למנהלים, מן הסתם, יש תפקיד מרכזי בדרך שבה נמסר ונכתב הסיפור. אם המנהל מתמקד בחיובי או בשלילי הוא יכול לייצר סט התנהגויות שונה לחלוטין וע"י כך להשפיע על העובדים ועל תוצאות הארגון.

תחרות (אם רשמית ואם מדומיינת) היא חלק בלתי נפרד מעולם העבודה. נקודת המבט על התחרות ורתימת היריבים הכי גדולים שלך כמנועי התפתחות היא יכולת ששווה לפתח.

מג'יק ולארי פרשו בתחילת שנות ה90 כחברים טובים והם כאלו עד היום – בירד ליווה את מגי'ק בכל תהליך ההתמודדות של מג'יק עם גילוי מחלת האיידס ותמך בו יותר מכל שחקן אחר. עם פרישתם העבירו את השרביט לדור הבא – הדור של מייקל ג'ורדן ואחריו שאקיל, קובי ולברון.  הם אחראים לפופלאריות של ליגת הNBA  גם בימים אלו ורק לאחרונה קבלו יחד פרס על מפעל חיים.

כמה המלצות:

• הסרט על מג'יק ובירד – Magic & Bird - A Courtship of Rivals Basketball – ספוילר – תכינו את הממחטות.
• הספר – When the Game Was Ours
• מאמרשל HBR  על תחרותיות בין ובתוך חברות