"Doing 100 things 1% better"

במשך שנים רבות המפתח לשיפור היה התמקדות ושיפור החולשות.

עם השנים (והופעת הספר "עכשיו גלה את חוזקתיך)", מחקרים של גאלופ ועליית הפסיכולוגיה החיובית התחילו ארגונים רבים ומנהלים להתמקד בחוזקות והפיכתן לקלף הייחודי אותו מחזיק כל עובד/מנהל.

התפיסה הייתה שיותר קל להיות מעולה במשהו שאתה טוב בו מאשר להיות טוב במשהו שאתה חלש בו.

המושג Moneyball  בעולם הספורט מייצג תפיסה שניתן לפרק לגורמים משחק לכדי פעולות ולגייס את השחקנים הטובים ביותר בכל פעולה. הספר באותו השם (ואח"כ גם הסרט) נכתב ע"י מייקל לואיס כדי לתאר את הצלחתה של קבוצת אוקלנד אתליטקס, קבוצה ענייה במונחי ליגת הבייסבול שהצליחה להגיע להישגים מרשימים ביחס לתקציב שהיה לה. ההתמקדות של מנהל הקבוצה (אותו משחק בסרט בראד פיט) בחוזקה של כל שחקן (לפעמים בה בלבד) הצליחה להביא תוצאות בצורה שלא נראתה קודם לכן בליגה.

תמונה מתוך ויקיפדיה

יחד עם זאת, מעניין איך הגישות האלו מחזיקות מים בעולם עסקי שהוא כל כך מולטידיסיפלינרי ובספורט שאינו מפורק לאירועים ופעולות בודדות כמו בייסבול (כדורגל/כדורסל לדוגמה).

נבחרת הרכיבה של אנגליה שלטה באולמיפיאדות בייג'ינג לונדון וריו (2008, 2012 ו2016 בהתאמה) בנוסף מאז 2012 הבריטים זכו בכל מירוצי הטור דה פראנס למעט פעם אחת.

כמה זה מפתיע?

במאה השנים הקודמות לכך אנגליה זכתה במדליות בודדות ובשלב מסויים אחת מיצרניות האופניים סירבה למכור אופניים לנבחרת הבריטית מחשש להיות מזוהה עם ההישגים של הנבחרת.

אבל כל זה השתנה בשנת 2003 כאשר מונה דייב בריילספורד למנהל הביצועים של הנבחרת האנגלית.

הגישה של בריילספורד נקראת גישת הרווחים השולים (Marginal Gains). היא בעצם אומרת שניתן לפרק את כל הגורמים הנוגעים ברוכבים מהאופניים, דרך הלבוש, הציוד הנלווה, אנשי צוות וכו' ואז לשפר כל אחד מהם ב1% כדי ליצור אימפקט משמעותי.

כמה רחוק לקחו את הגישה הזאת? הנבחרת הבריטית הייתה מביאה את הכריות שלה למלונות כדי ליצור שיפור בשנת הלילה של הרוכבים.

זוהי גישה מאוד שונה ממה שאנו מכירים בארגונים. אנחנו בדרך כלל מתמקדים באזור אחד אותו נרצה לשפר, קובעים צוותי שיפור, מדדים ותוכניות פעולה ואז מודדים שוב לבדוק אפקטיביות.

נדירות הפעמים בהם אנו מסתכלים בכלל על שינוי של אחוז בודד כדי לראות התקדמות ואחד הדברים שבריילספורד מספר היא שהגישה מדבקת ו"אנשים מתחילים לחפש הזדמנויות לשיפור בכל מקום". במילים אחרות, מייצרים תרבות של למידה ושל שיפור.

הוא לא הראשון לעשות זאת, פט ריילי עשה מהלך דומה בלייקרס של 1988 עם תוכנית הCBE עליה כבר כתבתי בעבר.

מעניין לראות כיצד ארגונים מאמצים ויאמצו בעתיד גישות לשיפור ולהשגת יתרון תחרותי בעולם בו ההבדלים מתחילים להימדד בשברי אחוזים שמבדילים בין הצלחה וכישלון. האם הדרך היא לדבוק בחוזקות, לשפר חולשות או פשוט כפי שאומר בריילספורד "Doing  100 things 1% better"

אופטימיות - בציר 83

לג'ים וולואנו היה קטע.

ג'ים היה המאמן של אחת מקבוצות הכדורסל המפתיעות בהיסטוריית המכללות האמריקאית.

צפון קרוליינה סטייס, אלופת 1983.

מה כל כך מיוחד בה? 

היא לא הייתה אמורה לזכות. היא בקושי הייתה אמורה לשחק בטורניר.

טורניר הגמר של המכללות כולל 64 קבוצות שמתחילות בחודש מרץ את חודש הכדורסל במכללות האמריקאיות (הידוע בשמו – מרץ המטורף March Madness). בחודש הזה, הקבוצות הטובות ביותר בכל אזור משחקות בשיטת נוק-אאוט עד שמוכרזת אלופה.  

כדי להיכנס לטורניר צריך להיות מדורגים גבוה מספיק או לזכות בטורניר הקדם באזור שלך.

צפון קרוליינה סטייס נכנסה לטורניר האזורי אחרי עונה קשה שכללה פציעה של אחד הכוכבים ועשרה הפסדים. היא הייתה חייבת לזכות בטורניר כדי לקבל מקום במרץ המשוגע.

אז מה היה הקטע של ג'ים?

 בכל שנה באחד האימונים הוא היה משאיר את כל הכדורים בצד ואימון שלם הוקדש לגזירת רשתות וחגיגות. גזירת רשתות הוא מנהג שהתחיל ב1947 באותה מכללה ומאז נהוג שכל אלופה גוזרת את הרשתות כחלק מהחגיגות המסורתיות. אבל אף אחד לא מתאמן על זה.

ג'ים האמין שצריך לחלום, והאימון היה חלק מהניסיון שלו להחדיר את האמונה בשחקנים שלו. וככה, כל שנה, גם בשנים בהם כשלו, הם גזרו רשתות באימון והניפו אחד את השני על הכתפיים. הוא היה אופטימי.

אופטימיות היא תכונה חשובה אצל מנהיגים. מיכה פופר, אולי גדול חוקרי המנהיגות בישראל, כתב שמנהיגות מעוררת השראה יוצרת מוטיבציה והשראה סביב המנהיג ע"י הצגת אופטימיות והתלהבות. היא מחברת את האנשים מסביב ומאפשרת להם לראות את תמונת העתיד.

כרמינו גאלו, בטור בפורבס, מונה כמה סיבות מדוע אופטימיות חשובה אצל מנהיגים:

1.      אופטימיות היא זאת שמתניעה עסקים-  אנשים אופטימים רואים הזדמנויות בקושי, וקשה להתחיל עסק בכל כלכלה בלי מידה של אופטימיות.

2.      מנהיגים אופטימים מייצרים תקשורת מעוררת השראה – קשה לעורר ולהניע אנשים ללא תקשורת שתניע אותם לעשות דברים שלא התכוונו לעשות.

3.      הם מכוונים אנשים לעתיד טוב יותר

4.      הם רואים את התמונה הגדולה – הם מאפשרים לנו להתמקד במטרות גדולות ולא להתייחס למאורעות אחרונים שיכתיבו לנו את היום-יום.

צפון קרוליינה סטייס התחילה את הטורניר האזורי בניצחון דחוק וצברה ממונטום. בהמשך היא הדיחה את האלופה המכהנת צפון קרוליינה (בה שיחק צעיר מבטיח בשם מייקל ג'ורדן). היא המשיכה עד הגמר וניצחה בו כדי לזכות בכרטיס לטורניר של הגדולים.

המשחקים של צפון קרוליינה היו צמודים לכל אורך הטורניר וחלקם נראים כאילו נכתבו ע"י תסריטאי הוליוודי מאוהב עם חיבת יתר לסרטי קיטש.

לגמר הם הגיעו מול קבוצת המכללות הטובה ביותר באותה שנה ואולי אחת הטובות אי פעם, יוסטון. ביוסטון שיחקו  קלייד דרקסלר והאקים אולוג'ואן, שני כוכבי NBA  לעתיד.

אם הייתם רואים סרט שבו הכוכב הגדול של הקבוצה מחטיא 3 שניות לסיום רק כדי ששחקן אלמוני שכמעט נזרק מהקבוצה בגלל שגנב פיצות יקלע את אחד מסלי הניצחון המפורסמים אי פעם לא הייתם מאמינים.

אז הנה הסרטון. זה קרה.

ג'ים וולואני האמין, וצדק.

שנים אח"כ ג'ים חלה בסרטן והנאום שלו כשהוא מקבל פרס מרשת ESPN  הוא נאום מרגש על דבקות בחיים, אופטימיות והחשיבות בלבלות כל יום בצחוק, חשיבה ורגש. 

התאמה תרבותית

                                                   (התמונה מאתר www.wbur.org)

חזון, ערכים ותרבות ארגונית הם מושגים שיועצים ארגוניים ואנשי HR  רבים מאוד אוהבים.

הם יכולים להגיע בשלל דרכים: הצהרה ממנכ"ל החברה, פוסטרים יפים בחדרי ישיבות, חוברות למנהלים, סרטונים, קמפיינים, חיקויים לסרטון so-low (הכה מעולה של הפסטיבל בחיפה) ועוד צורות.

בסופו של יום, אחד הביטויים המשמעותיים ביותר בהטמעה של תהליכים שכאלו יהיה שינוי או עדכון תהליכי גיוס.

במילים אחרות, אם כבר הגדרנו תרבות וערכים נרצה לראות שמי שמגיע לארגון מתאים לערכים ולתרבות.

למה זה כדאי? ראשית כי אנשים שלא מתאימים תרבותית עוזבים באחוזים גבוהים יותר וכל גיוס לא מוצלח עולה בין 60% - 100% ממשכורת שנתית של עובד שלא לדבר על הנזק למרקם החברתי.

אנשים עם התאמה תרבותית גבוהה הם יותר שבעי רצון בעבודה, נשארים ליותר שנים ונותנים תפוקות טובות יותר.

תרבות ארגונית היא לא סוד בימנו וחברות רבות מספרות בשמחה על התרבות הקיימת (neflix  כדוגמא)

בספורט האמריקאי בולטות כמה דוגמאות לתרבויות ספורט חזקות שגם מגובות בשושלת של הצלחות:

• ניו-אינגלד פטריוטס – האלופה הנוכחית והקבוצה הדומיננטית ביותר בשנות ה-2000 מציגה תרבות ארגונית חזקה שכוללת סט ערכים שנשמע שלקוח מסרט הוליוודי:

1. תעשה את העבודה שלך
2. אנחנו מנצחים ומפסידים כקבוצה
3. חיפוש מתמיד אחר שחקנים שמתאימים לתרבות והיפרדות מאלו שלא.

(המלצה חמה על הכתבה של אוריאל דסקל על הפטריוטס)

• סן-אנטוניו ספרס – קבוצת הכדורסל הכי קבוצתית בNBA. החזיקה ברצף של 20 עונות רצופות עם 50 נצחונות או יותר. הכוכבים הגדולים ביותר שלה לא היו כמעט אף פעם בין הקלעים המצטיינים או כיכבו בהיי-לייטס של הליגה. הם פשוט שחקו יחד.

כמה קווי דימיון בין 2 הקבוצות:

מאמן מאוד דומיננטי – פופוביץ ובליצ'ק (סן אנוטוניו וניו אינגלנד בהתאמה) שולטים בקבוצות ביד רמה. הם בוחרים אישית את השחקנים שמתאימים לתרבות של עבודה קשה ומחפשים תכונות אופי מאוד ברורות שמתאימות לרוח המועדון.

• חוסן – שתי הקבוצות, לצד ההצלחות, התמודדו עם רגעי משבר שנבעו מפציעות, הפסדים מפתיעים וסתם חוסר מזל. תרבות ארגונית חזקה מייצרת חוסן ויכולת התאוששות.
• מנהיגות ברורה – לצד מאמנים חזקים, לשתי הקבוצות היו וישנם קפטנים שנושאים את תרבות המועדון על הכתפיים. הם לא רק שחקנים מצטיינים אלא ממש שגרירי תרבות שתפקידם להכניס וליישר שחקנים חדשנים בתוך התרבות.
• ההקבלה לארגון היא ברורה כמובן.

בהנחה שברורה לנו מהי התרבות בארגון שלנו, מה אנחנו כן, ומה אנחנו לא, אפשר להתחיל לשאול שאלות שיגלו לנו אם מועמדים מבחוץ או עובדים קיימים מתאימים לתרבות הארגונית (רק בזהירות, כן? אנחנו לא רוצים לבנות פה כת)

כדאי לחשוב מיהם שגרירי התרבות? אלו שבאופן טבעי מזדהים עם הערכים. הם לא חייבים להיות הכוכבים אבל הם מהווים דבק ארגוני שכדאי וראוי להעריך ולהוקיר.

ולמרות זאת, שווה מידי פעם לבחון האם התרבות שלנו פתוחה מספיק להכיל שונות? האם אנחנו לא מגייסים רק את הדומים לנו?

growth & fixed mindset ולמידה מכשלונות (והצלחות)

אנחנו נוטים להסתכל על הצלחה פנומנלית של יחידים כשילוב מדהים של יכולות מולדות ועבודה קשה. אני חושב שמאז ומתמיד אנחנו מייחסים הרבה יותר משקל למולד. מייקל ג'ורדן נחשב למי שנגעה בו יד האלוהים ועצבה אותו בצורה המושלמת כמודל לכל שחקן כדורסל. אבל מייקל ג'ורדן נזרק מנבחרת הכדורסל של כיתה ט' כי הוא לא היה מספיק טוב לדעת המאמן שלו.

מייקל ג'ורדן הוא המתחרה האולטימטיבי. ההשקעה שלו באימונים הייתה על גבול (ולעיתים חצתה את הגבול) של טירוף. באימונים בשיקאגו היו משחקים פנימיים עד 10 כשהקבוצה המפסידה הייתה רצה כעונש. מאמן שיקאגו היה מעביר את מייקל קבוצה במצב של 8-2 לטובתו רק כדי לראות אותו משתלט על המשחק ומנצח 10-8. אבל מעבר לכישרון, הוא עבד. המון. וקשה. הוא אימץ אימונים שהרגילו אותו לזרוק עם פלאשים של מצלמות (מנהל האולם היה מכבה ומדליק את האור) ותרגל מצבים שונים כדי שהמשחק האמיתי לעולם לא יפתיע אותו. קרול דוויק היא המחברת של מספר ספרים בנושא של growth & fixed mindset. דפוס חשיבה מקובע אומר שמה שנולדת איתו זה מה שיש לך. אתה טוב או חכם כי ככה נולדת או אלו הגנים שקיבלת מההורים.

דפוס חשיבה מתפתח מאמין שלאדם יש יכולת להשתפר ולהתפתח כמעט בכל תחום. אם נסתכל על 4 ההתנהגויות שמאפיינות דפוס חשיבה מתפתח (השקעת מאמץ, נכונות לאתגר, למידה מטעויות, חיפוש משוב) נראה שמייקל ג'ורדן עונה על כולן. אז נכון, אנקדוטה אינה צורת היחיד של מידע אבל ישנם מחקרים רבים שמגבים את התאוריה (ממליץ לקרוא).

התחלת הקריירה של מייקל ג'ורדן בNBA  לא הייתה פשוטה. הוא אמנם זכה בתואר רוקי העונה (השחקן הצעיר המצטיין) ב1984 אבל הקבוצה לא הצליחה להגיע להישגים מעבר להעפלה לפלייאוף. לג'ורדן לא הייתה בעייה לבסס את עצמו כשחקן המוביל של הקבוצה כבר מהיום הראשון אבל במאבקים במשחקי ההכרעה הקבוצות היריבות (בראשות דטריוט) פשוט הכריעו אותו ואת חבריו פיזית.

למידה מכשלונות מוכרת לנו מחיי העבודה, הצבא והלימודים. במקרה הטוב אנו מתחקרים כשלונות וחוגגים הצלחות.

מאמר שהתפרסם בHBR  בשנת 2007 מתאר מספר מחקרים שנעשו באוניברסיטת ת"א ובדקו את הלמידה הנעשית מכשלונות והצלחות והגיעו לתוצאות מעניינות.

1.      הלמידה מכשלונות והצלחות יחד מייצרת תוצאות טובות יותר – כנראה בעיקר בגלל היכולת ליצור מודל מנטאלים יותר מורכבים מאשר אם לומדים רק מכשלונות.

2.      הלמידה מהצלחות אפקטיבית יותר כאשר מתמקדים במה לא הצליח – חגיגה אמיתית לכל ההורים הפולנים שלא מסתפקים בציון 95.

מייקל ג'ורדן השקיע את הפגרה בין העונות להתחזק ולהשתפר. בהתחלה פיזית כדי להתמודד עם סגנון המשחק ומאוחר יותר בקריירה שלו כדי להוסיף אלמנטים שונים למשחק.

מייקל ג'ורדן של 1988 הוא שחקן שונה לחלוטין בסגנון ממייקל ג'ורדן של 1998.

שניהם היו השחקנים הטובים ביותר בעולם באותה התקופה.