נבחרות החלומות… המושג הזה לא אמור להתגשם. חלומות הרי הם פנטזיה כמעט בהגדרה. אנחנו מנסים לשאוף למשהו כל כך גדול כדי שנגיע רחוק. חלומות הם מושלמים (מידי) וכולנו יודעים ששום דבר בחיים הוא לא מושלם. לא מערכות יחסים, לא מקומות עבודה, לא חופשות… וטוב שכך.
איך הגענו בכלל למצב שבו נבחרת ארה״ב מורכבת משחקני NBA משתתפת באולימפיאדה ולמה זה היה כל כך חריג עד 1992?
האולימפיאדה מראשיתה התבססה על הרעיון של ספורטאים חובבים (amateur) מכל העולם שמתרכזים לחודש של תחרויות. עם השנים הרעיון נשחק ומה שאנחנו מכירים היום כאולימפיאדה הוא מפגש של הספורטאים הטובים בעולם בתחומם אשר עיסוקם היחידי (לפחות הטובים שבהם) הוא הספורט. המצב היה כה מגוחך שבעוד שחקנים אירופאים שקיבלו כסף נחשבו חובבנים על ידי הוועד האולימפי, שחקני NBA נחשבו למקצוענים. במשך שנים רבות לאמריקאים לא היה אכפת. נבחרת ארה״ב שלטה בענף הכדורסל גם כאשר שלחה נבחרות שהורכבו מסטודנטים במכללות בני 18-19. באולימפיאדת 1972 נוצר סדק ראשון בחומה כאשר ארה״ב הפסידה בגמר שערוריתי לנבחרת ברה״מ. כמה שערורייתי? המהלך האחרון שוחק 3 פעמים עד שנבחרת ברה״מ קלעה סל ונצחה. עד היום, 50 שנה אחרי, שחקני ארה״ב לא אספו את מדליות הכסף כאות מחאה. בסיאול, 1988, האמריקאים כבר הפסידו בצורה הוגנת לברה״מ (עם סבוניס ומרצ׳וליניס, שני שחקני NBA) והכינו את הרקע לשינוי.
למה זה בכלל עניין את האמריקאים?
דיוויד סטרן ז״ל (יהודי טוב וחובב ישראל) קיבל את תפקיד מנהל ליגת NBA בשנת 1984. הליגה הייתה רחוקה ממה שאנחנו מכירים היום. עד סוף שנות ה70 המוניטין היה כל כך גרוע שאת משחק הגמר בין לוס אנג׳לס לפילדלפיה שדרו באחת עשרה בלילה בשידור חוזר. הליגה התחילה להתאושש כשלארי בירד ומג׳יק ג׳ונסון מושכים אותה קדימה ולקראת סוף שנות התשעים סטרן התחיל לחשוב שיווקית ובגדול. הוא הבין שליגה שתתמקד רק באזור אחד (ארה״ב) לא תמצה את הפונטציאל העסקי שלה. סטרן, יחד עם מנכ״ל פיב״א, העבירו החלטה שתאפשר לכוכבי הNBA להשתתף באולימפיאדה מתוך הבנה של סטרן שזוהי הבמה הגדולה בעולם לחשיפה של המוצר (ליגת הNBA) לשווקים חדשים.
דיוויד סטרן הבין, והשריש את התפיסה שהליגה היא מוצר. התפיסה הזאת מיוצגת באפשרויות של השחקנים להרוויח כסף, במו״מ מול השחקנים, שיתוף הפעולה בין הקבוצות ושמירה על הניקיון של הליגה. אדם סילבר (ממשיך דרכו) מתעלה בהרבה מובנים על סטרן ולכן ארגונים שרוצים ללמוד על מיתוג מעסיק, ליגת הNBA היא מקום מעולה להתחיל ממנו.
גיוס השחקנים
כמובן שהליגה רצתה לשלוח את הכוכבים הגדולים ביותר ואין גדול יותר ממייקל ג׳ורדן. הבעיה? מייקל כבר זכה בזהב אולימפי בשנת 84 ולמעשה קצת קיווה שלא יקראו לו לבוא. צריך לזכור שליגת הNBA ארוכה מאוד. כמה ארוכה? 82 משחקים ואח״כ עוד פלייאוף. בעונת 91-92 מייקל ג׳ורדן שיחק 104 משחקים. יותר מפי 2 מכל שחקן בכל ליגה אחרת. לשחקנים מקצוענים פגרת הקיץ חשובה כדי לתת לגוף אפשרות לנוח, לעבוד על אספקטים חדשים ולהוריד מהמתח של העונה. תחשבו על זה כמו WLB של ספורטאים.
על משימת הגיוס הופקד רוד ת׳ורן. הטלפון הראשון היה כאמור למייקל שניסה להתחמק. ״מי עוד ישחק בנבחרת? אני לא בא לסחוב את הקבוצה לבד״. עם המשפט הזה יצא ת׳ורן למסע גיוס שהתחיל בשני הסמלים הגדולים של הליגה לפני מייקל. מג׳יק ג׳ונסון ולארי בירד. עבור השניים הייתה כאן מוטיבציה משותפת. בירד ומג׳יק היו בנבחרת ארה״ב לאולימפיאדת מוסקבה 1980 אך לא נסעו בשל החרם של מדינות המערב בשיאה של המלחמה הקרה. בספטמבר 1991 מג׳יק ג׳ונסון נאלץ לפרוש בשל גילוי נגיף האיידס וגופו של לארי כבר התחיל להראות סימני שבירה אבל אף אחד מהם לא התכוון לוותר על הזדמנות אחרונה לשחק יחד ולהשלים את החלום האולימפי. עם שניהם בסגל שאר הכוכבים כבר חיכו בשורה להצטרף. כאשר ת׳ורן חזר למייקל אחרי שבועיים היו ברשימה כל השמות הגדולים ולהתחרות עם השמות הגדולים ולהיות המוביל בקבוצה כזאת, זאת כל המוטיבציה שמייקל צריך. בסופו של יום הנבחרת כללה 11 שחקנים שעתידים להיכנס להיכל התהילה. נבחרת חסרת תקדים וספק אם תהיה כזאת שנית.
ההבנה של ת׳ורן את המוטיבציה של מייקל ושל שאר השחקנים וההבנה של המערכת מי צריך להיות בסגל (ומי לא) מהוות לדעתי שיעור חשוב על בניית מרקם קבוצתי מצויין מצד אחד אבל גם כזה שיכול להחזיק מסע ארוך שכזה.
אתנחתא ארגונית
אז כדי לדבר על הנבחרת הזאת אני אעזר בחבר יקר בשם ברוס טוקמן שלא שיחק כדורסל (לפחות למיטב ידיעתי) אבל כן הגה את אחד המודלים הידועים בתחום הפסיכולוגיה הארגונית. המודל של טוקמן מבדיל בין ארבעה שלבים בהתפתחות צוותים וקבוצות (בלי קשר לספורט). כל שלב מאופיין ביחסים בין חברי הצוות, ניהול צוות, ויכולת התמודדות עם אתגרים. כמו הרבה מודלים ישנים, גם כאן אפשר להתפלסף על מידת החשיבות של כל שלב והיכולת של צוותים מסוימים לדלג על שלב כזה או אחר. אבל, אנחנו כאן לדבר על הנבחרת הטובה בהיסטוריה של הספורט אז פילוסופיה בצד.
שלב ראשון - Forming או במקרה שלנו מחנה האימונים
נבחרת שכזאת עמוסה באגו וכישרון. הימים הראשונים של מחנה האימונים נעים בין שלב גישושים והתמקמות להצהרות מלאות אגו לתקשורת (כל שחקן מאמין שהוא הטוב בתפקידו). שלב התהוות הצוות (Forming) מאופיין בהגדרת מטרות משותפות (להחזיר את הזהב לארה״ב), אבל גם שלב שבו כל חבר צוות מבסס את תפקידו האישי מול שאר הקבוצה. בשלב זה חברי הצוות לומדים אחד את השני, מנסים להשאיר רושם טוב ועדיין לא מגובשים. מצד שני כולם עדיין מתנהגים יפה… כמה יפה? צוות האימון שחשב שכל שחקן ירצה לקחת את כל הזריקות מגלה להפתעתו שבאימון הראשון הכוכבים דווקא מוסרים עוד מסירה ועוד מסירה. כאילו אומרים ״לא אני, שהוא ייקח את הזריקה״.
שלב שני - Storming
הגאלקטיקוס של ריאל מדריד, נבחרת המיליארדרים של פריז… עולם הספורט מלא בקבוצות עמוסות כישרון שהתנפצו והפסידו לקבוצות מלוכדות אך כשרוניות פחות. לא פעם נשמעות טענות כמו ״אין צורך במאמן בקבוצה כזאת״ אבל האמת היא שלמאמן יש תפקיד אדיר ומורכב במצבים כאלו. ניהול האגו בהינתן משאבים מוגבלים (והזמן על המגרש הוא משאב מוגבל) ומוטיבציות שונות מציב מול המאמן, צ׳ק דיילי במקרה הזה, אתגר מיוחד. דיילי, שהגיע אחרי שזכה בשתי אליפויות כמאמן היה צריך לגרום לשחקנים להקשיב והוא ידע איך לעשות זאת.
בזמן מחנה האימונים הראשון, דיילי ארגן משחק אימון מול כוכבי מכללות (שבקלות יכלו להיות נבחרת ארה״ב). באותו משחק דיילי ניווט את נבחרת החלומות להפסד. מייקל ג׳ורדן שיחק מעט מאוד, החילופים עצרו את שטף המשחק ויחד עם חוסר התאום של שחקנים שמעולם לא שחקו יחד הנבחרת הפסידה. דיילי אסף אותם לשיחה ואמר ״כל אחד יכול להפסיד, בואו נעבוד יחד״. תוצאת המשחק, שהיה סגור לציבור ולעיתונות, פורסמה רק לאחר שנים…
מה בעצם קרה כאן? דיילי ידע שהנבחרת תוכל לא להפסיד לעולם ומצד שני רצה ללכד אותה. הוא הבין את הערך שבמשבר. שלב הסערה (Storming) מאופיין בקונפליקט שמשפיע על הביצועים. במקרה הזה המאמן זייף משבר כדי לזרז את התפתחות הצוות. דרך המשבר הצוות מבין את הצורך בעבודה משותפת, יש חידוד של המשימות ויצירת היררכיה.
מאחר ומדובר עם שחקנים עם אגו, לוח התוצאות נמחק מיד בסיום המשחק וכך העיתונאים לא ידעו כיצד הסתיים. המסר עבר וכמו שמייקל אומר ״צ׳ק (דיילי) שמח, כי מעכשיו היינו צריכים להקשיב לו״.
יום לאחר מכן נערך משחק חוזר. נבחרת החלומות הביסה את שחקני המכללות בהפרש עצום (100 הפרש אם שואלים את צ׳ארלס בארקלי) והכוכבים הוכיחו לעצמם ולכולם למה הם הטובים ביותר.
שלב שלישי - Norming אז מי הקפטן?
דיילי ביקש מג׳ורדן, בירד ומג׳יק להיות קפטנים יחד. ג׳ורדן, באקט אצילי ולא אופייני, פינה את הבמה לבירד ומג׳יק הותיקים. אקט שכזה לא היה יכול להתקיים בלי הדרך שהשחקנים עוברים יחד. ככל שעבר הזמן השחקנים ״גילו״ אחד את השני. מרגשות כבוד לשחקנים יריבים התפתחו חברויות אמיתיות ובלתי צפויות. אוסף הכשרונות הגדולים ביותר חובר לנבחרת.
שלב הגיבוש (Norming) הוא השלב שבו נוצרת אינטימיות בצוות. היום אנו יודעים לדבר על מונחים כמו ביטחון פסיכולוגי ופגיעות כמרכיבים חשובים להתפתחות צוותים מצליחים. במחנה האימונים האחרון לפני האולימפיאדה השחקנים כבר מבלים יחד שעות, משחקים קלפים וגולף.
במחנה הזה גם נעשתה העברת המקל האחרונה בין דור השחקנים הישן (בירד ומג׳יק) למייקל ג׳ורדן. במשחק פנימי של הנבחרת הקבוצה של מייקל מנצחת ומג׳יק ובירד מודים שג׳ורדן הוא השריף החדש בעיר. גם לאקט שכזה יש חשיבות בהתפתחות קבוצה והבניה של היררכיות פנימיות.
שלב רביעי - Performing - היה לכם ספק?
נבחרת החלומות מסיימת את אולימפיאדת ברצלונה עם זהב. זה ברור וידוע. ההפרש הממוצע עמד על 43 נק׳ כאשר משחק הגמר הצמוד ביותר הסתיים בהפרש של 32 נק׳. 10 שחקנים (מתוך 12) קלעו מעל 8 נק׳ מה שמדגיש את שיתוף הפעולה בין השחקנים.
קצת מצחיק לדבר על מושג כמו ביצוע (Performing) בהקשר של הנבחרת הזאת. צוותים שמגיעים לשלב הזה מאופיינים בתפקוד גבוה, מחוייבות והבנת הצרכים והציפיות. החיבור בין האנשים בצוות מאפשר התמודדות עם קונפליקטים פנימיים ואתגרים חיצוניים.
מעבר למדלית הזהב, ברצלונה 92 נחשבת לפריצת דרך בפופולריות של הכדורסל בעולם וקיצור המרחק בין אירופה לארה״ב. שחקני הנבחרת היו כל כך פופלרים ששחקנים יריבים היו ניגשים ללחוץ להם יד תוך כדי המשחק או לנצל את זמן הישיבה על הספסל כדי לצלם את שחקני ארה״ב.
בנימה אישית, כילד בן 11, זה אחד מזכרונות הכדורסל האהובים עליי, ברצלונה 92 הייתה האולימפיאדה הראשונה שבאמת ראיתי (מדליית כסף ליעל ארד ומדליית ארד לאורן סמדג׳ה) וכילד שמשחק כדורסל הנבחרת הזאת ספקה חלומות גדולים.
