ללכת שבי אחריו

לא בפעם הראשונה, ובטח לא בפעם האחרונה, אני אחרוג מעולם הספורט.

ביוני 1989, לפני 31 שנים (וואו, כמה אני זקן), יוצא הסרט Dead Poet Society שתורגם משום מה ל״ללכת שבי אחריו״.

העלילה, בקצרה ובלי ספוילרים, עוסקת במורה חדש, ג׳ון קיטינג, בבית ספר שמרני לבנים בשנת 1959. המורה (רובין וויליאמס ז״ל, אחד השחקנים המצחיקים והמוכשרים אי פעם) הוא עוף מוזר בצוות המורים והוא מעודד את התלמידים לחשיבה עצמאית, שינוי תפיסת עולמם ובאופן כללי קצת לבעוט במערכת ולא רק להתיישר.

 

4 נק׳ שאני חושב שאפשר לקחת מסרט המעולה הזה. (בטח יש יותר ואתם/ן מוזמנות/ים להוסיף)

 

1.    היכולת לספר סיפור – כל אומנות ה-storytelling מתבררת כחשובה יותר ויותר למנהלים ולארגונים. היכולת לייצר סיפור כדי לעורר מוטיבציה בעובדים, כדי לייצר מיתוג אישי וכדי ליצור מיתוג מעסיק. כסרט שעוסק במורה לספרות יש אין ספור סיפורים משניים והמורה אף מבקש מהתלמידים להביע את עצמם בכתב ובמקוריות ולא רק לדבוק במסורת. ״לא משנה מה אמרו לכם, מילים יכולות לשנות את העולם״. היכולת לספר סיפור היא ככל הנראה מיומנות שתמשיך להיות נוכחת בחיי העבודה שלנו בתקופה הקרובה.

2.    למידה התנסותית – בתי הספר ומערכת החינוך הם כנראה התחום אשר זועק לחדשנות משבשת יותר מכל תחום אחר שאני לפחות יכול לחשוב עליו. ולכן למורה בסוף שנות ה-50 לקחת את תלמידיו אל מחוץ לכיתה נתפס חדשני. באחד השיעורים הוא מתרגל איתם צעידה בחצר על מנת להדגים מהי קונפורמיות ולעודד אותם לחשוב מחוץ לזרם. בתור מי שגדל בתנועת ה-CISV (www.cisv.org) אני מאמין גדול בלמידה מתוך התנסות ואני ממליץ לשלב כזאת בכל הדרכה בכל ארגון (טכנולוגי, ניהולי ואחר). הטמעה של כמעט כל נושא יותר אפקטיבית כשישנה עשייה וחוויה מעורבת במקביל לרכישת ידע חדש.

3.    לשנות את זווית הראיה – באחת מהתרגילים בכיתה, מזמין קיטינג את התלמידים לעלות על השולחנות וכל אחד בתורו לנסות לראות את הכיתה מזווית חדשה שטרם חוו. מטופש? אולי. אבל אני מכיר לא מעט ארגונים שפועלים בדרכים לא שונות בהרבה. מנהל שיורד לפס הייצור כדי לעבוד יום אחד עם העובדים ולקבל פרספקטיבה, תכניות shadowing, רילוקיישן פנים ארגוני ליחידה אחרת לתקופה מוגבלת. כל אלו נותנים זווית חדשה ועל הדרך משפרים עבודת ממשקים ומורידים מחיצות.

4.    Oh captain, my captain – אזהרה, ספוילר. בסוף הסרט ג׳ון קיטינג מפוטר מבית הספר באשמה שדרדר את הנערים ואף גרם בעקיפין להתאבדות של אחד מהם. לפני שהוא עוזב הוא חוזר לחדר הכיתה בפעם האחרונה לאסוף את החפצים שלו. התלמידים נמצאים כבר בשיעור ספרות ״רגיל״, מסורתי ומשעמם. רגע לפני שהוא יוצא מהדלת (בתזמון הוליוודי מושלם), נעמד אחד התלמידים על השולחן וקורא Oh captain, my captain. אחריו נעמד עוד אחד, ועוד ועוד. חצי כיתה בערך. מפתה לדבר על דמות המנהיג ועל הרגש שהמורה הצליח לעורר בתלמידים שלו. אני ממליץ להסתכל על משהו אחר בסצנה הזאת. רק חצי מהתלמידים נעמדים. ויש פה שיעור חשוב. לא כל מה שנעשה יתקבל בברכה על ידי כולם. אני אפילו אעז להגיד שאם הרעיון שלכם התקבל בקונצנזוס מלא הוא כנראה לא כזה חדשני ונועז. לא כולם חייבים להבין חדשנות, בטח לא בשלב הראשון. חלק מהאנשים יישארו לשבת, וזה ממש ממש בסדר.

 

מקווה שעשה לכם/ן חשק לראות את הסרט המופתי הזה שוב.