מותו של ההיי-פייב
כמעט בכל ספורט קבוצתי הדרך לחגוג ניצחון, שערים, השגת נקודות וכמעט כל סוג של פרגון בין שני שחקנים כולל מגע גופני כזה או אחר. זה יכול להיות חיבוקים, צ׳אפחות, אגרוף לאגרוף וכמובן, המחווה הבינלאומית, ההיי-פייב.
מדהים לחשוב כמה מהר אנחנו לומדים להשתמש בהיי-פייב כמחווה. תינוקות יודעים לתת כיף לפני שהם הולכים, בטח לפני שהם מדברים ואין כמעט שום הבדל תרבותי במחווה הספציפית הזאת (בניגוד נגיד לחיבוקים או נשיקות שכוללות חדירה יותר בוטה למרחב הפיזי של האחר).
מי שעוקב אחרי הספורט האמריקאי בטח מכיר פיתוחים של ההיי-פייב שמגיעים לרמת אומנות (ומי שלא מוזמן לצפות בסרטון הבא שבו מאמן תיכון מפגין יכולות היי-פייב מרשימות).
ההיי-פייב של עולם העבודה הוא שונה. לפעמים זה חיבוקים, לפעמים לחיצות יד, נגיעות קלות (בטח בקרב ישראלים) וגם, כמובן היי-פייב.
למה אני חופר על זה?
מחקר של אוניברסיטת ברקלי שעקב אחרי התנהגות של קבוצות כדורסל במשך שנה מצא שככל שהיו יותר מחוות פיזיות (high-five, fist bumps ונגיעות באופן כללי) כך הביצועים של הקבוצה היו טובים יותר. גם כאשר שלטו במשתנים אחרים כמו ההכנסות של הקבוצות, והציפיות שלהן מהעונה עדיין הביצועים של השחקנים היו טובים יותר והם נטו לעזור יותר באספקטים אחרים של המשחק ככל שהיו יותר מחוות פיזיות.
אבל, החודשים האחרונים שינו את כל מה שהכרנו על מרחב פיזי ונגיעות. הקורונה הפכה את כולנו למנומסים הרבה יותר בכל הקשור למרחב הפיזי וגם חשדניים למגע פיזי לא הכרחי.
לא בטוח שנגיעות המרפקים עונות על אותו הצורך, וגם האימוג׳י של היי-פייב לא יספק אותנו (אגב, זה האימוג׳י - ✋, לפי אתר אימוג׳יפדיה – כן, יש דבר כזה)
איך מייצרים את החלופה המשרדית עד יעבור זעם?
האמת שאין לי פתרונות אבל שווה לחשוב על זה. כי מסתבר שזה טוב לביזנס, מגדיל את הסיכוי שנעזור אחד לשני ומעודד שיתופי פעולה.
✋ 👊
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה