The Last Dance - Part 1

        

 

הפוסט נכתב בשיתוף עם בן דניאלי - חבר יקר, ושותף בקוויזה - חברה ליעוץ ארגוני.

זהו, תמה לה סדרת הספורט הכי מדוברת בעשור האחרון אם לא אי פעם. לפני שנגיע למה אפשר ללמוד מסדרת המופת הזאת בואו ננקה את כל ההתנצלויות והתנגדויות שאולי יש. 

כן, הסדרה היא לא דוקו חוקר ונוקב. כן, הרבה נושאים הושארו בחוץ או לא טופלו כראוי, לג׳ורדן היה וטו על העריכה ויש המון מרואיינים ממש מעניינים שנשארו בחוץ. עדיין, אולי בגלל הקורונה הסדרה הזאת הייתה מופת של ספורט כמו שרק ESPN יודעים לייצר. המחסור בספורט בתקופה הזאת הפך את כולם לצמאים לכל ספורט שהוא. לקבל את ג׳ורדן בעשרה פרקים אחרי כזה צום זה כמו להיות מת מרעב ואז להיכנס למסעדה עם שלושה כוכבי מישלן לתפריט טעימות. כמה צמא היה? לפחות בישראל הסדרה מדורגת במקום הראשון לפי התפריט של נטפליקס וזה לא מובן מאליו לסדרת דוקו ועוד דוקו ספורט.

לא ראיתם את הסדרה? אתם לא אוהבים כדורסל? ג׳רי קראוס נשמע לכם כמו דמות מסיינפלד? זה הפוסט בשבילכם! 10 דק׳ קריאה ותוכלו לדבר עם החבר׳ה במשרד. 

 

הסדרה עוקבת אחרי שיקגו בולס בעונת האליפות האחרונה שלהם שהסתיימה ב1998. זוהי האליפות השלישית הרצופה והשישית בשמונה שנים. הישג חסר תקדים בעידן החדש של הNBA. דמויות המפתח בסדרה כוללות את:

מנכ״ל הקבוצה, ג׳רי קראוס - מנהל עסקי מעולה עם חושים חדים אשר נחוש לבנות מחדש את הקבוצה בסיום העונה גם במחיר של אובדן המאמן המצליח וחלק גדול מצוות השחקנים.

מאמן הקבוצה, פיל ג׳קסון - אחד המאמנים המצליחים בהיסטוריה של המשחק. מאמן אשר מצליח להתחבר לשחקנים ולנהל את האגו המנופח שלהם בצורה מעולה. 

מייקל ג'ורדן - צריך להציג? ישו השחור, אלוהים, אייר ג׳ורדן. שחקן הכדורסל הטוב בכל הזמנים ואחד הספורטאים המשפיעים על תרבות הספורט ומקומו של הספורט בתרבות העכשווית. תחרותי ברמה פסיכית, דוחף את השחקנים סביבו (מטאפורית ופיזית) ומוכוון ניצחון בכל מחיר.

סקוטי פיפן - מספר 2 למייקל. השחקן המשלים הטוב בהיסטוריה כנראה. במהלך העונה האחרונה נמצא בקונפליקט מול הנהלת הקבוצה מאחר ושכרו אינו משקף את התרומה שלו. 

דניס רודמן - השחקן הבעייתי ביותר בליגה מבחינה התנהגותית. שחקן הגנה מדהים, מח כדורסל מבריק אבל גם אישיות מוחצנת שבודקת גבולות בתוך המשחק ומחוץ לו.

אז אחרי ההקדמה הארוכה, הנה חלק א׳ של 10 שיעורי ניהול וארגונים שאפשר ללמוד:

1. לכתוב סיפור - היכולת למסגר סיפור כדי לחבר שחקנים (כמו גם עובדים) היא יכולת מופלאה שפיל ג׳קסון ניהל אולי יותר טוב מכל מנהל/מאמן אחר.  כששחקני שיקגו מגיעים למחנה האימונים בתחילת העונה באימון הראשון אליו מגיעים השחקנים מחכה לכל אחד מהם חוברת עם הכותרת ״The last Dance״. זהו, זה הריקוד האחרון שלנו יחד. בואו נוציא מזה את הכל. החיבור של השחקנים לתמה (יחד עם הלעומתיות מול ההנהלה) אפשר התאגדות והתגייסות מול מטרה משותפת.  בשלבים מסוימים של אותה עונה קבוצת הכדורסל של שיקגו יצאה בפומביות נגד הארגון של שיקגו. לא משהו שהיינו ממליצים לאף ארגון אבל בהחלט אירוע שליכד אותם כקבוצה. צוותים, ואפילו אגפים שלמים בארגון, יכולים לאמץ לעיתים גישת ״אנחנו נגד העולם״ וישנם מאמנים ומנהלים רבים שמצליחים ליצור מחויבות ארגונית סביב תמה שכזאת.

2. ניהול טאלנט - במקום לדבר על מייקל כמו כולם, בואו נדבר על דניס. דניס רודמן הוא העובד שעושה את מה שכולם שונאים לעשות. הוא קצת מוזר, מתנהג אחרת, ואי אפשר לעבוד איתו באותה מסגרת חוקים כמו שאר השחקנים. זוהי כאמור המומחיות של פיל ג׳קסון. דניס רודמן לא הצליח בכל מקום שהוא היה. הוא חיפש משהו אחר מהמאמנים ומהחברים לקבוצה. מי שידע לעבוד איתו ולהבין את הערך הרוויח. ארגונים נעים כל הזמן בין הרצון להיות הוגנים לבין הרצון להיות מגוונים, בין הרצון להיות גמישים לבין הרצון לשמור על גבולות ויציבות. תחשבו על זה, מדובר בערכים שבפוטנציאל יכולים להתחרות אחד עם השני ואם ננהל אותם בבינוניות נייצר ארגון שוויוני אך בינוני, יציב אך לא חדשני. פיל ג׳קסון ידע לנהל טאלנט בצורה מופלאה. האגו של ג׳ורדן, הנרדפות של פיפן, הטירוף של רודמן והשפיות של כל השאר. אם מישהו חושב שזאת הייתה הצלחה חד פעמית של ג׳קסון עוד מעט תצא הסדרה על קובי בריאנט...




3. סיפור בתוך סיפור - לא כל עבודה היא יצירתית וחדשנית. לפעמים צריך לחפש באגים, לפעמים צריך לייצר שוב את אותם שבבים, לפעמים צריך לבדוק את אותן מערכות ולפעמים צריך להעביר שוב את אותו הקורס. השגרה שוחקת. ליגת הNBA ארוכה ומתישה - 82 משחקים, 3-4 משחקים בשבוע, טיסות ארוכות ומעבר בין אזורי זמן. קבוצות הצמרת שמתחרות על האליפות ישחקו באזור 100 משחקים בשבעה חודשים ומאחר ולא כל משחק הוא על האליפות יש צורך בלשמר מוטיבציה.  למייקל ג׳ורדן הייתה (ויש עדיין) אש פנימית להוכיח לכל אחד משהו. הוא מוצא (וממציא) סיפורים קטנים והפך אותם ליעדים אישיים ו/או קבוצתיים שנתנו לו מוטיבציה בכל משחק. אם זה תחרות אישית מול שחקן או שבירת שיא אישי. תחשבו על עובד שמתחיל יום עבודה נוסף ואיך המסגור של יום העבודה יכול להשפיע לו על המוטיבציה. לא חסרים סיפורים במקום העבודה - זה יכול להיות יעדים שונים, סימון מטרות קטנות, מוגדרות היטב, מאתגרות אך ברות השגה, בדרך למטרה הגדולה, זה יכול להיות חיבור ללקוח, חיבור למשתמשים או חיבור למאמץ קבוצתי. לרובנו קשה לייצר לעצמנו את הסיפור (אנחנו לא מייקל ג'ורדן), ואנחנו צריכים שהארגון והמנהלים יעזרו לנו בכך.

4. תגמולים והוגנות - נדיר לקבל הצצה על השפעה של שכר עובדים על ההתנהגות שלהם. סקוטי פיפן, שהוא ללא ספק הכוכב הגדול אחרי מייקל ג׳ורדן בקבוצה הוא גם המשתכר ה122 בליגה באותה תקופה. מדובר באחד מעשרת השחקנים הכי טובים בליגה באותה תקופה. הסיבה לשכר הנמוך נעוצה בכך שהוא חתם על חוזה ארוך טווח בתחילת שנות התשעים ומאז הליגה התעשרה משמעותית והפער בין היכולת וההישגים של פיפן למשכורת שלו הלך וגדל. התסכול של פיפן ותחושת חוסר ההוגנות גורמים לו לדחות ניתוח ברגל תחילת העונה (במקום בקיץ) ולהפסיד 35 משחקים, בכוונה, רק כדי ״להראות״ להנהלה - Acting Out. האירוע הזה מעניין משתי סיבות ארגוניות. הראשונה, ההתנהלות של סקוטי אל מול ההנהלה לא מתקיימת בואקום. ההתנהגות שלו בהחלט השפיעה על פתיחת העונה של שיקגו ושמה עומס גדול על מייקל ג׳ורדן בעיקר. עובד לא מרוצה הוא לא אירוע נקודתי ואינו מתקיים רק בין העובד לארגון. הסיבה השניה היא שיש פה נקודה מעולה בהקשר להוגנות ארגונית. יש לכם עובד שהתחיל לעבוד בשכר נמוך, לכולם ברור שהוא לא משתכר את השווי שלו. איך הארגון פועל מול השחקן מקרין כמובן לשאר השחקנים ומעלה נקודות למחשבה על עובדים שבמו״מ ההתחלתי מבקשים שכר נמוך משמעותי מהעמיתים שלהם.

5. מנהיגות היא יכולתו של אדם או קבוצת אנשים להוביל אנשים אחרים אל עבר מטרה משותפת במינימום סמכות. במונחי ויקיפדיה מייקל ג׳ורדן הוא מנהיג אדיר. ג׳ורדן דחף את האנשים לקצה כל הזמן. באלימות פיזית ומילולית לעיתים ובדוגמא אישית יוצאת דופן. האם המטרה מקדשת את האמצעים? האם מנהיג חייב בהכרח להיות ״רע״ כדי להביא להישגים? יש נקודה מדהימה בסוף הפרק השביעי שבו מייקל נשבר ואומר ״ככה אני משחק את המשחק״. זה מי שהוא. הוא לעולם לא מפסיד בכוונה, הוא לא מפסיד משחקים, אין אימון קל, אין הפסד בכבוד. האימון נועד להכין למשחק ולכן האימון יהיה הדבר הכי קשה שהשחקנים שאיתו יעברו. זהו סוג מנהיגות סופר-משימתי שאפשר לראות גם בארגונים ובפוליטיקה.  קשה להתווכח עם תוצאות אבל אנחנו לא חושבים שלאורך זמן סוג מנהיגות כזה מחזיק בארגונים של היום. אפילו מייקל ג׳ורדן לא יכול היה להחזיק באותה מנהיגות אינטנסיבית (וחד גונית) בעולם העבודה של היום. אבל יש מצב שהוא היה מתאים את עצמו רק כדי שוב להיות מייקל ג׳ורדן, הכי טוב. בהכל.

בחלק הבא - שישה שיעורים נוספים:  בדידות המנהיג, GRIT, שינוי תרבותי, מספרי שתיים ועוד.  מוזמנים לשתף להעיר ולהגיב.