Gate to hell והשעירים לעזאזל

גמר ליגת הNBA של שנת 1995 הפגיש את האלופה יוסטון מול הקבוצה הכי מדליקה (שימוש מותר במילה מאחר ומדובר על אמצע שנות ה-90) מאורלנדו. האורלנדו מג׳יק עם שאקיל אוניל הצעיר, פני הארדאוויי הרוקי, קלעים איכותיים כמו ניק אנדרסון ודניס סמית׳ ועם מבוגר אחראי בשם הוראס גרנט שהגיע עם 3 אליפויות משיקאגו בולס הגדולה.

המשחק הראשון בסדרה היה צמוד ברובו ובמצב של 110 – 107 לטובת אורלנדו יוסטון מחטיאה ואורלנדו זוכה בכדור. במצב כזה ליוסטון אין הרבה ברירות והם עושים עברה על ניק אנדרסון. לניק אנדרסון יש משחק מצויין עם 22 נק׳ עד אותו רגע. לאורך הקריירה שלו הוא קולע ב66 אחוזים מקו העונשין כך שסביר להניח שהוא יקלע לפחות זריקה אחת ויגמור מעשית את המשחק. הוא מחטיא את הראשונה. ואז את השנייה. במאבק על הכדור החוזר זוכה אורלנדו שמוסרת את הכדור חזרה לידיים של ניק אנדרסון ויוסטון שוב עושה עליו עברה. 
אפשר לראות בוידאו את תחושת ההקלה של אנדרסון כשהוא מבין שהוא קיבל עוד צ׳אנס. הוא מחטיא גם את הזריקה השלישית והרביעית.

יוסטון היא קבוצת קלאצ׳. היא מתעלה ברגעי ההכרעה, ויש לה כמה מהשחקנים המנוסים שיש בליגה. לאחר ההחטאות של ניק אנדרסון קני אנדרסון ,שחקן יוסטון, לוקח את הכדור, מטעה את השומר שלו וקולע שלשה ששולחת את המשחק להארכה. יוסטון מנצחת את המשחק 118-120 אחרי סל ניצחון של האקים אולג׳ואן ואורלנדו נשברת. הסדרה נגמרת ב4-0 משפיל ליוסטון, ואורלנדו המובסת לא תתאושש בשנים שיעברו אחר כך.

ניק אנדרסון הפך להיות האשם העיקרי בהפסד וזאת למרות שהיה לו משחק מצויין. לכוכב הקבוצה, שאקיל אוניל, היה משחק נוראי עם 7 איבודי כדור ואחוזי קליעה מביכים, אבל כולם האשימו את ניק. צריך לזכור שמדובר במשחק הראשון מתוך סדרה, אבל במצב שנוצר החיצים והאש הופנו כלפי ניק וההפסד היה נראה בלתי נמנע. המומנטום שנוצר ניקה את כולם מאשמה חוץ מאת ניק.

כמה שנים אח״כ, ענף אחר לחלוטין – בייסבול.  שיקאגו קבס מובילה 3-0 נגד פלורידה במשחק השישי ורחוקה מרחק נגיעה מלהגיע פעם ראשונה מאז 1945 לגמר אליפות הבייסבול. החובט של פלורידה מכה בכדור שהולך החוצה לכיוון היציע של אוהדי שיקאגו. כמו תמיד, כל האוהדים מנסים להגיע אל הכדור אבל רק אחד מהם נוגע בו, סטיב בארטמן. סטיב נוגע בכדור שניה לפני שאחד משחקני שיקאגו מנסה להגיע אליו (מאות שידורים חוזרים אח״כ יראו שלשחקן לא היה שום סיכוי להגיע). הקאבס עדיין מובילים. 
המהלך הזה לא שינה שום דבר. חוץ מאת הכל. 
המגיש של שיקאגו והשחקן שרץ לתפוס את הכדור מתחילים לצעוק ולקלל את סטיב. האוהדים האחרים ביציע מקללים אותו גם כן, כוס בירה פוגעת בו. שיקאגו יוצאת מאיפוס ומצליחה להפסיד משחק שכבר היה לה בכיס ולהמשיך את הקללה שרובצת עליה מעל 80 שנה.  
היא מפסידה גם את המשחק אח״כ וסטיב ברטמן הופך לאישיות שנואה בשיקאגו. כמה שנואה? הוא גר היום בזהות בדויה בכתובת לא ידועה אחרי שקיבל עשרות מכתבי שנאה ואיומים ברצח.

סטיב בארטמן הוא הוא השעיר לעזאזל המושלם. הוא קטן פיזית, חובש משקפיים ומופנם. הוא אוהד בייסבול מושבע אבל לא נראה כמו הבחור שבוחרים ראשון במשחקים בשכונה.

אז מה זה בכלל שעיר לעזאזל?

שווה להתעכב על המושג התנכ״י ועל ההגדרה הפסיכולוגית כי בעיניי הן מתאימות גם למה שקורה בארגונים לא מעט.

בתנ״ך, השעיר לעזאזל הוא מונח המתייחס לקורבן, בדרך כלל עז, שמוקרבת ע״י הכהן הגדול ואמורה לשאת עימה את החטאים של שאר האנשים בעיר. זהו למעשה, מישהו שלא אשם בכלום אשר נושא את האשמה איתו ומושלך מהצוק (העזאזל) ככפרה על פשעים לא לו.

בפסיכולוגיה, המונח נקרא גם מטופל מזוהה שהוא למעשה אדם אשר מזוהה עם הבעיות של המשפחה/הקבוצה. כך למשל מישהו יואשם בהתנהגות לא אתית למרות שכל הקבוצה אשמה בכך, או בהתנהגות לא קולגיאלית. הקבוצה תמשיך ותאמין שלו רק נטפל באותו אדם מצב הקבוצה ישתפר.

המצב הוא כמובן שונה ולרב הפנטזיה של שיפור במצב הקבוצה בעקבות פיטורים של אותו אדם לא מתממשת. 

אז איך מונעים ומטפלים במצבים של שעיר לעזאזל ארגוני?

לפני כן כדאי לציין שבהרבה מקרים אנשי HR מהווים את השעיר לעזאזל המושלם. הם חיצוניים לצוות, ולפעמים מביאים בשורות של שינוי וקל לצוותים להתאחד למול זה. 

למנהלים והנהלה יש כמובן חלק משמעותי בהימנעות וטיפול במצב הזה. במקומות בהם ישנה דוגמה אישית של לקיחת אחריות וסובלנות לטעויות (מתוך כוונה אמיתית להשתפר) יהיו פחות שעירים לעזאזל פשוט כי יהיו פחות האשמות. אם נסכים שהאשמות נובעות מתוך פחד שידבוק בעובד הכישלון הרי שסביבת עבודה אשר מכילה טעויות, כל עוד נעשו בתום לב או מתוך ניסיון לקדם חדשנות, תקטין את הצורך בחילופי האשמות.  

תקשורת פתוחה ושקיפות יורידו את חוסר הוודאות לגבי תהליכים הנעשים בחברה ויצמצמו תקשורת מחתרתית מבוססת שמועות שמהווים כר פורה לחיפוש אשמים. 

בשנים האחרונות אנחנו רואים תנועה חזקה לכיוון התמודדות עם כשלונות בצורה פתוחה מאוד. תנועות ואירועים כמו FuckUp Night הופכים להיות יותר פופלארים ויש ארגונים שכבר מאמצים לעצמם אירועי חברה פנימיים כדי להציף קשיים וכשלונות ולהתמודד איתם בצורה פתוחה. בארגונים כאלו הפחד מכישלון וטעויות יורד והצורך בשעיר לעזאזל יורד יחד איתו.

ניק אנדרסון וסטיב בארט הם שתי דוגמאות לאנשים אשר היו במקום הלא נכון ותפסו את תשומת הלב אשר הסיטה את האש משלל בעיות אחרות ואירועים אשר גרמו לתוצאות להיות הרסניות.

מעבר להשלכה ההרסנית כלפי הפרט (חייו של סטיב בארטמן נהרסו והקריירה של ניק אנדרסון לא התאוששה מאותו מקרה) מדובר גם בהתנהגות אשר מונעת למידה, השתפרות ופוגעת בביטחון הפסיכולוגי שכל כך חשוב להתפתחות עובדים, צוותים ולשיפור בביצועים.

בשנת 2016, אחרי 108 שנים ללא תואר, שיקאגו זוכה באליפות העולם בבייסבול. לטקס הענקת טבעות האליפות מוזמן סטיב בארטמן לקבל טבעת. ״הכל נסלח״ הם אומרים לאיש שהחליף זהות וקיבל איומים ברצח. העז מילאה את תפקידה. 

אסתר המלכה

בטקס הסיום לבוגרי אוניברסיטת סטנפורד בשנת 2005 הוזמן לנאום סטיב ג׳ובס. אמנם אנחנו מדברים על שנתיים לפני השקת האייפון, אבל כבר אז מנכ״ל אפל היה אגדה בתחומו וחברת אפל נחשבה לא רק למובילה טכנולוגית אלא גם לחברה חדשנית ומובילה בכל קנה מידה.

בנאום שלו מדבר ג׳ובס על ההזדמנויות השונות שקיבל בחייו, הבחירות השונות שעשה ואחד המשפטים (לפחות עבורי) המשמעותיים מהנאום הוא ״אי אפשר לחבר את הנקודות כשמסתכלים קדימה״. ג׳ובס מתייחס בעיקר להתנסויות שונות שבזמנו לקח בצורה אקראית ומתוך עניין בלבד ולא מתוך מחשבה שיועילו בעתיד בצורה מובנית. הוא מתייחס לשיעורי קליגרפיה אותם לקח אחרי שהחליט לנשור מהלימודים האחרים. שיעורים אלו הובילו והשפיעו על ג׳ובס בעיצוב המקינטוש הראשון (וג׳ובס גם יטען שמאחר ומייקרוסופט העתיקו ממנו) והשפיעו על כל העיצוב בתעשיית המחשבים.

ישנם יתרונות רבים בעיסוק במגוון ענפי ספורט לפני בחירת ענף עיקרי. שחקני הכדורגל זלטן איברהימוביץ ורוברט לבנדובסקי הם שתי דוגמאות לשחקנים אשר נחשפו בשלב מוקדם לענפי ספורט שונים (התעמלות ואומניות לחימה) אשר תרמו להם רבות כשחקני כדורגל מקצוענים.

עולם העבודה היום נע בין שני צירים מעניינים. מצד אחד מולטי-דיסיפלינריות שנדרשת כמעט בכל תעשייה. המוצרים היום מורכבים מאי פעם וכמעט תמיד דורשים שילוב של חומרה, תוכנה, עיצוב מוצר, ממשק משתמש ועד מכניקה, אלקטרוניקה ועוד. מצד שני היכולת להתמחות היום בנישה ספציפית היא כמעט אין-סופית ועובדים שמהווים מקור ידע בנושא ספציפי יהיו מבוקשים ומשומרים כל עוד הידע שלהם ליבתי ונדרש.

יחד עם זאת, הרבה יותר מקובל מאי פעם לעשות מעברים בין קריירות וכך נמצא אנשי תוכנה עוברים לתחום החינוך, עורכי דין עוברים לעולם ניהול ופרויקטים ועוד דוגמאות שונות ומשונות כמו איש המוסד שהפך להיות יועץ ארגוני.

נדיר לראות מעברים כאלו בעולם הספורט. שגיא מוקי, אלוף העולם בג׳ודו במשקל עד 81 ק״ג, עשה מעבר מקטגוריית משקל אחת לשנייה אבל זה לא באמת שינוי משמעותי. אנחנו רואים שחקני כדורסל וכדורגל מתפתחים בתוך המשחק ונעים בין עמדות שונות על המגרש אבל זהו שינוי שהוא, בעיניי, הרחבת העיסוק ולא יותר מכך (בלי להוריד מהיכולת המדהימה להשתפר ולהתעדכן).

ולכן הסיפור של אסתר לדצקה הוא לא פחות ממדהים.

אסתר (לא יהודייה לדעתי) הגיעה לאולימפיאדת החורף ב2018 כמועמדת מובילה לזכייה בסלאלום בסנובורד. בגלל שתחרות הסנובורד נקבעה לכמעט שבוע אחרי תחרויות הסקי (וכנראה מתוך שעמום ורצון לעשות משהו עם עצמה)  היא שכנעה את המאמן שלה לרשום אותה לתחרות הסלאלום בסקי והלוותה מגלשיים מגולשת אחרת.

האם סקי וסנובורד באמת שונים עד כדי כך אחד מהשני? ראשית, כן. אמנם מדובר על שני מקצועות שמתבצעים (רב הזמן) בירידה ושכל אדם פשוט קשור לקרש אחד (סנובורד) או שניים (סקי) יכול להגיע בהם לקצה המסלול עדיין מדובר על אירועים שונים. לראייה, מעטים הספורטאים שמתחרים בשני המקצועות. מדובר על טכניקות שונות (בסנובורד אין מקלות לדוגמה).

בגלל שאסתר שלנו לא הייתה מועמדת לכלום המארגנים שבצו אותה בין האחרונות במקצה (אם היא הייתה יהודייה היינו אומרים שהם אנטישמים). אחרי כל המועמדות העיקריות. בתחילת המקצה של אסתר המצלמה מתמקדת באלופה האולימפית המכהנת שכבר בטוחה שמדליית זהב שנייה ברציפות כבר שלה. אסתר פותחת מעולה את המרוץ שלה, טסה את המסלול ולמרות שעושה טעויות טכניות רבות מצליחה לסיים מאית שנייה (0.01) לפני האלופה המכהנת.

אני ממליץ בחום לראות את הסרטון עד הסוף כי התגובה של שתיהן פשוט Priceless. האלופה האוסטרית לא מאמינה שזה קורה לה ואסתר מסרבת להאמין שהיא זכתה בזהב במקצוע בו לא התחרתה עד אותו בוקר.

יש לא מעט סימני שאלה שיכולים לעלות מסיפור שכזה כמו על רמת המקצוענות בתחום? על השוני האמיתי בין המקצועות? האם ספורט בירידה (שבסוף כל מסלול שותים שוקו חם או בירה) הוא באמת ספורט?

אבל אני מציע זווית טיפה אחרת. כמה פעמים אנחנו מוותרים לנסות משהו רק כי אנחנו לא מומחים בו? כמה פעמים אנחנו נמנעים לבחון את היכולות שלנו בתחומים כביכול זרים לנו כי נכנסנו לתפנית מקצועית ספציפית?

אי שם בשנת 2004 הייתה לי שיחה עם בחורה יפנית (בשם הנפלא סייקו שימדה) שהזדעזעה לגלות שבבית שלנו אוהבים להכין סושי, כי הרי הכנת סושי היא פעילות למקצוענים בלבד (לא יודע, אין המון הבדל מעלי גפן) ואני טענתי שאנחנו עושים את זה בבינוניות ונהנים מהתהליך ומהנשנוש.

ולכן, בשורה תחתונה, אני חושב ששווה לנו מידי פעם לצאת מהגדרת התפקיד/המקצוע ולנסות לבחון את עצמנו במקומות שונים. אולי ניכשל, אולי נזכה בזהב ורוב הסיכויים שנלמד משהו.

בעיית הקוורטרבק

טום בריידי זכה אתמול, 7 בפברואר 2021, בסופרבול השביעי שלו. אין אף קבוצה בליגת ה-NFL שזכתה בשבעה תארים. לא בשנים של טום בריידי בליגה ולא בכלל.
כשחושבים שבדראפט 2000 נבחרו 198 שחקנים לפני מדובר על תופעת טבע שלא תחזור.

ועוד נקודה קטנה, טום בריידי (בן 43 למי שתוהה) הוא השחקן הפעיל היחידי מדראפט 2000. 

הנה משהו שכתבתי עליו לפני שנה ודורש שיתוף מחדש.

 

במאמר מצויין משנת 2008 פורט מלקולם גלאדוול את אחת הבעיות הרלוונטיות ביותר לעולם הארגונים העכשווי.

בעיית הקוורטרבק.

הקוורטרבק הוא המקבילה של הרכז מהכדורסל (והפליימייקר מהכדורגל) של משחק הפוטבול ואחראי על ניווט הקבוצה, קביעת התרגילים וההובלה שלה במשחק ההתקפה. במאמר שפורסם לאחרונה בהרווארד נמצא כפונקציה המשפיעה ביותר על ההצלחה של הקבוצה (לפני המאמן, המנכ״ל והבעלים) . בשנים האחרונות אנו צופים בכמה מהשחקנים הגדולים ביותר בתפקיד זה בראשם טום בריידי.

טום בריידי נבחר בדראפט (בחירת שחקנים שיצאו מהקולג') בסיום הסיבוב השישי במקום ה199. כמה זה נמוך? ב-NBA החליטו לפני כמה שנים שאפשר להסתפק בשני סיבובים כי סיכויי ההצלחה של שחקן שנבחר במקום נמוך יותר פשוט לא ריאלים. למעשה לפני בריידי נבחרו 6 קוורטרבקים אחרים.

מעל לכל שאר העמדות, עמדת הקוורטרבק קשה יותר לגיוס מאחר והשוני בין המשחק באוניברסיטאות (הלימודים האקדמיים) לבין המשחק בליגה המקצוענית (עולם הארגונים/עסקים) הוא פשוט גדול מידי. בלי להיכנס לפרטים טכניים משחק המשחק במכללות איטי יותר, לקוורטרבק יש יותר זמן לקרוא את המגרש ולקבל החלטות. אם תרצו תחשבו איך והאם הקורסים והמטלות במהלך הלימודים באוניברסיטה מכללה מדמים את המטלות והעבודה בארגון בו אתם/ן עובדים/ות.

כן, לשחקן בסיבוב הראשון סיכוי הצלחה גדול יותר משחקן בסיבוב השני אבל בעמדת הקוורטרבק יכולת הניבוי נפגעת קשות כמו במקצועות אחרים מחוץ לספורט (חינוך לדוגמא – לימודי התואר כשלעצמם לא מכינים אותך למקצוע ההוראה ולא מדמים את הלחץ והשחיקה שעובר מורה שעובד מול כיתת תלמידים, ההורים שלהם והתנאים הלא מתגמלים).

בשנים האחרונות יש שיפור ביכולת הגיוס וחברות רבות מנסות לפצח את הדרך הנכונה ביותר לגייס את האנשים הנכונים גם בכדי להצליח וגם כי גיוס רע פשוט עולה הרבה כסף. כבר כתבתי בעבר על הבעייתיות של מרכזי הערכה, הסתמכות על ציונים ועוד שלל שיטות משונות בהן ארגונים מסננים עובדים.

ליגת הפוטבול המקצוענית בארה״ב (ליגת ה- NFL) עורכת מבחנים בכל שנה לכל השחקנים החדשים. המבחנים כוללים אלמנטים שונים כמו מהירות, כח, זריזות ניתור ועוד. המבחנים האלו הפכו כבר לאירוע טלוויזיוני כמו שהאמריקאים יודעים לעשות ויש לו השפעה על מיקום הבחירה בדראפט של השחקן וכתוצאה מכך על השכר שהוא יקבל.

ישנם לא מעט מבקרים למבחנים האלו בטענות שהמבחנים האלו לא מייצגים את המצבים בהם יתקלו השחקנים, ממש כמו בעולם העבודה.

בעיניי היתרון של הארגונים היום על קבוצות הספורט הוא שהם למעשה כבר מצאו את הפיתרון. במטה אנליזה של מחקרים המנסים לנבא הצלחה בעבודה נמצא כי ״מדגם עבודה״ הוא אחד המנבאים החזקים. מדגם עבודה הוא למעשה המצב בו ארגון נותן לעובד תקופת ניסיון קצובה בזמן לפני החלטה האם לקלוט אותו לארגון. בהרבה ארגונים יש היום משרות סטודנט או התמחות שלאחריה הארגון (והעובד) מקבלים החלטה האם להמשיך למשרה מלאה.

אז מה כולם פספסו בבריידי? אני ממליץ לצפות בסרט The Brady 6 שעוקב אחרי הקריירה של טום בריידי ואחרי הקריירות של הקוורטרבקים האחרים שנבחרו לפני (ספוילר – לא הלך להם משהו). בריידי לא היה אתלט גדול. תמונות שלו משבוע המבחנים של ה NFL  מראות בחור לא אתלט במיוחד והתוצאות שלו היו בהתאם. הדוח של הסקאוטים לא היה מחמיא במיוחד  (לא חזק מספיק, לא אתלט, יד לא מספיק חזקה ועוד) אבל הם פספסו מרכיב מאוד חשוב. האישיות של בריידי. בתור שחקן מכללות הוא נאלץ לא פעם להילחם על מקומו מול שחקנים אחרים ש״סומנו״. לא פעם הוא הוכנס למשחק כשהקבוצה בפיגור והראה אופי ומנהיגות (שמאפיינות אותו גם היום, בגיל 40+ כשחקן).

בריידי הוא שחקן היכל התהילה וכנראה הטוב אי פעם בתפקיד (או לפחות הטוב בדורו). יש לו 6 אליפויות והוא עומד להתחיל את העונה ה-20 שלו כשחקן אחרי שבעונה האחרונה הוביל את ניו-אינגלנד לאליפות.

אין לי מושג איך ליגת הNFL  תפתור את בעיית הקוורטרבק ואני לא בטוח שמודל הסטודנטים או ההתמחות תקף לכל עבודה אבל אין לי ספק גם שבעולם של מלחמה על הון אנושי חברות יהיו חייבות לשכלל את היכולת שלהם לא לפספס כוכבים בסדר גודל הזה.