״בהתערבות יש אחד טיפש ואחד רשע״ (מ. ואקרט)

למה החזרה של מוריניו לטוטנהאם תהיה כישלון לדעתי?

מוריניו, בובי נייט, צביקה שרף... כולם מאמנים שהצליחו בעבר, כל אחד בתחומו ובקבוצתו, ויחד עם זאת כנראה לא מתאימים (אלא אם ישתנו) לעולם העבודה העכשווי. בובי נייט חנק שחקנים, התעמר בהם ובסופו של דבר נפלט ממערכת כדורסל המכללות. צביקה שרף עדיין מסתובב על הקווים והתשוקה שלו לכדורסל היא משהו שהלוואי והיה אפשר ללמד אבל הוא כבר לא יקבל קבוצה גדולה והוא גם לא מתאים. הוא גדל והצליח על דמות הרס״ר הקשוח והדמות הזאת לא עובדת. כבר לא בצבא ובטח לא בארגונים.

בספרו של רוברט סאטון הוא כותב על מקום העבודה ללא חארות. (The No Asshole Rule)

ארגונים היום פחות ופחות סבלניים לכישרון שמגיע עם יחסי אנוש גרועים ועם התנהגות רעילה.

איך מזהים אנשים כאלו? (ואני מתאפק לא לכתוב קקות 37 פעמים בהמשך הפוסט)

1.    אחרי אינטראקציה איתם אנשים מרגישים מדוכאים, מושפלים או פשוט גרוע בקשר לעצמם?

2.    האנשים האלו נטפלים לאנשים חלשים מהם (ארגונית).

אני לא רומז שמוריניו הוא כזה כל הזמן. יש סיפורים עליו לכאן ולכאן. מצד אחד הוא מסתדר עם הכוכבים הכי גדולים ומצד שני הוא לא יברח מעימות גם עם הכוכב הכי גדול (איקר קסיאס בריאל או פול פוגבה במנצ׳סטר)

מוריניו כמעט תמיד עזב את מקומות העבודה שלו בטריקת דלת. כן, הוא הצליח לתקופה מסוימת אבל האם הוא השאיר מסורת או מורשת אחריו כמו פפ גאורדיולה, גרג פופוביץ׳, פיל ג׳קסון או אפילו כמו שישאיר סטיב קר? לא בטוח.

אני אחדד. מוריניו מאוד הצליח. למשך עשור הוא היה המנג׳ר הכי מצליח. הוא לקח ליגת האלופות עם ההפתעה הכי גדולה בהיסטוריה של המפעל (פורטו) ואח״כ לקח אליפויות וגביעים באנגליה, איטליה ספרד ושוב אנגליה.

העונה המוצלחת האחרונה של מוריניו הייתה בעונת 2014/5 מאז הוא פוטר מצ׳לסי, עשה קדנציה לא מוצלחת (במונחים של מוריניו) במנצ׳סטר יונייטד ובילה עונה אחת מחוץ לקווים.

לטעמי, הוא גמר את הסיפור לא בגלל שאנשים לא יכולים להשתנות. אלא בגלל שמוריניו לא יכול להשתנות. הוא הכוכב הכי גדול בכל קבוצה שיאמן וככה הוא אוהב את זה.

בטקס הפרישה של מאנו ג׳ינובילי (שחקן NBA בסן אנטוניו) אמר עליו מאמנו , גרג פופוביץ, ״הפכתי למאמן טוב יותר כי למדתי לשתוק לפעמים״. פופוביץ, איש צבא אגב, למד להשתנות ולהתגמש עם השחקנים החדשים ולכן הוא מוביל את סן אנטוניו להישג בלתי נתפס של 22 עונות רצופות בפלייאוף הNBA.

המיתוס על המפתח הבודד עם הקפוצ׳ון על הראש ונעדר יכולות חברתיות הוא משהו שמשעשע בסרטים אבל לא באמת תופס במציאות. מפגשים מקצועיים וחברתיים, האקתונים ואירועים התנדבותיים אחרים (TOM לדוגמא) מלאים באנשים סופר מקצועיים שבאים לתרום ובאים להכיר קולגות. נכון, יש יוצאים מ הכלל אבל הם יוצאים מן הכלל בגלל ההתנהגות ולא בגלל היכולות.

יש לי התערבות עם דני (שם בדוי, השם האמיתי הוא דימיטרי) שטוען שטוטנהאם תסיים בטופ 4 בליגה האנגלית. אני טוען שהסגנון של מוריניו (לא הטקטיקה) כבר לא מתאים לניהול שחקנים היום. הקשיחות והמרכזיות שמוריניו תופס ורוצה לתפוס כבר לא עובדת עם עובדים ושחקנים בעולם החדש. דני טוען (וטועה) שמוריניו השתנה ושהוא מבין שזאת ההזדמנות האחרונה שלו להשאיר חותם כמנג׳ר מוביל.

אני שונא את הדיבור על דורות, אני מסתובב עם מחקר של הרווארד במועדפים שלי ושולח לכל מי שמתחיל לדבר איתי על דורות XYZ. אני לא חושב ששנת הלידה רלוונטית כמו שאנשים רוצים לחשוב ואני חושב שניהול טוב עובד על אנשים בטווחי גילאים שונים. אין ספק שהרבה תנועות חברתיות משפיעות על מה לגיטימי ומה לא במקום העבודה. השינויים האלו הם חיובים מאוד ברובם המוחלט. מקום עבודה בלי צעקות, בלי הטרדות ובלי בריונות לא אמור להיות שאיפה, הוא אמור להיות סטנדרט.

The Butler way

למשך שתי עונות קבוצת הכדורסל של אוניברסיטת באטלר הייתה סיפור סינדרלה מושלם. האוניברסיטה הקטנה שהגיעה פעמיים לגמר טורניר המכללות וריגשה את כל ארה״ב. לא כולם זוכרים מי שתי המכללות שלקחו אליפות (דיוק וקונטיקט), אבל כמעט כל אמריקאי זוכר את הסיפור של אוניברסיטת באטלר.

למי שלא ראה את הסרט ״Hoosiers״, שמבוסס על סיפור אמיתי, מדובר בגרסה מודרנית שלו.

בסרט, תיכון קטן וכושל מאינדיאנה הולך כל הדרך לאליפות ארה״ב לתיכונים ובגמר מנצח את היריבים העשירים והפייבוריטים. הסרט אגב, לא מדויק בלשון המעטה אבל יחסית לשאר הדברים שקרו בהוליווד בשנות ה-80 מדובר באי דיוק נסלח ולא מזיק.

חזרה לבאטלר.

מדובר באוניברסיטה של 4,500 תלמידים בסה״כ שממוקמת גם היא במדינת אינדיאנה ובעונת 2009-2010 הייתה לאוניברסיטה הקטנה ביותר שהגיעה לגמר טורניר המכללות.

אני לא אכנס ברשותם ללוחות המשחקים, לסגל השחקנים, ולמאמן (בראד סטיבנס, עליו כבר דיברתי בפוסטים אחרים) אלא אתמקד בתרבות ובערכים.

עוד לפני שתי העונות המופלאות, החלו בבאטלר ליישם את ״הדרך של באטלר״. מדובר בסט עקרונות שבכל חברה עסקית היו מוגדרים כערכים.

הערכים האלו הגדירו את בחירת השחקנים, שיטת המשחק, הנורמות, וההתנהגות בחדר ההלבשה ועל המגרש.

חלקם די באנליים, אבל חלקם מאוד ייחודיים לקבוצת כדורסל והיו יכולים להיות בגלגול אחר ערכים של חברת הייטק מגניבה (לדוגמא מוזמנים להסתכל בדמיון לערכים של חברת Spotify)

1.    צניעות – להכיר את עצמך, חוזקות וחולשות יחדיו

2.    תשוקה – אל תהיה פושר או ׳חצי-כח׳, תהיה מחויב להצלחה.

3.    אחדות – אל תפלג את הבית. הקבוצה לפני הכל

4.    מנהיגות משרתת – הפוך את האחרים לטובים יותר. תנהיג בנתינה

5.    הכרת תודה – למידה מכל סיטואציה.

איך זה בא לידי ביטוי ביום-יום?

לקבוצה אין קפטן מוצהר – מכולם מצופה להתנהג כמו קפטנים. בהשוואה לעולם העבודה, ישנם מספר חברות שעברו לצוותים ללא ניהול בהם הצוות מנהל את עצמו (Zappos לדוגמה)

בחירת השחקנים לקבוצה מלווה בשיחות עם מאמנים, חברים לקבוצה ומורים כדי להבטיח שהשחקן הנבחר מתאים לא רק ביכולות שלו אלא גם באופי. אם תרצו, שיחות ממליצים עמוקות והתאמה תרבותית חזקה למקום העבודה.

יש כמה נקודות שראויות ללמידה מהסיפור של באטלר:

1.    מנהיגות משרתת – העובדה שהמאמנים של באטלר מחפשים כיצד הם יכולים לסייע לשחקנים היא לא סטנדרטית בשום צורה. העובדה שהמסר הזה מחלחל לשחקנים שבסופו של דבר נאבקים על הסיכוי לשחק בליגת הNBA הופכת את הגישה הזאת לכמעט בלתי נתפסת. על מנת להחזיק תרבות שכזאת לאורך זמן יש צורך במנהיגות חזקה מאוד. זאת אחת הסיבות שקבוצות ספורט מצליחות מתפרקות לאחר 3 שנים פחות או יותר ואז נבנות מחדש.

2.    בחירת האנשים – מפתה לכתוב על תרבות של ״אפס חארות״ (zero assholes) אבל מדובר במשהו מעבר לכך. ההבנה שכדי לשמר תרבות צריך לבחור את המתאימים ולא תמיד את הטובים ביותר. זה מודל מעניין ולא בטוח שהוא מחזיק מים לאורך זמן. אפשר היה לחשוב על מודל יותר גמיש שמצליח לשמר תרבות גם ע״י הכלה של שונות. ועדיין תהליך הבחירה ותשומת הלב להתאמה לתרבות הוא מעורר כבוד ומחשבה.

3.    תרגום ערכים להתנהגות – ערכים ארגוניים הם דבר חמקמק. הם עלולים לעורר ציניות ולהפוך לחרב פיפיות. אבל במקומות שבהם הם מתורגמים למעשים ולהתנהגות שמכתיבה בחירת אנשים, תגמול והתפתחות הם יכולים להפוך לכח משמעותי.

 *בתמונה - גורדון הייוד מפספס בשלושה אינצ׳ את אליפות המכללות