למה
החזרה של מוריניו לטוטנהאם תהיה כישלון לדעתי?
מוריניו,
בובי נייט, צביקה שרף... כולם מאמנים שהצליחו בעבר, כל אחד בתחומו ובקבוצתו, ויחד
עם זאת כנראה לא מתאימים (אלא אם ישתנו)
לעולם העבודה
העכשווי. בובי נייט חנק שחקנים, התעמר בהם ובסופו של דבר נפלט ממערכת כדורסל
המכללות. צביקה שרף עדיין מסתובב על הקווים והתשוקה שלו לכדורסל היא משהו שהלוואי
והיה אפשר ללמד אבל הוא כבר לא יקבל קבוצה גדולה והוא גם לא מתאים. הוא גדל והצליח
על דמות הרס״ר הקשוח והדמות הזאת לא עובדת. כבר לא בצבא ובטח לא בארגונים.
בספרו
של רוברט סאטון הוא כותב על מקום העבודה ללא חארות. (The No Asshole
Rule)
ארגונים
היום פחות ופחות סבלניים לכישרון שמגיע עם יחסי אנוש גרועים ועם התנהגות רעילה.
איך
מזהים אנשים כאלו? (ואני מתאפק לא לכתוב קקות 37 פעמים בהמשך הפוסט)
1. אחרי
אינטראקציה איתם אנשים מרגישים מדוכאים, מושפלים או פשוט גרוע בקשר לעצמם?
2. האנשים האלו נטפלים
לאנשים חלשים מהם (ארגונית).
אני לא
רומז שמוריניו הוא כזה כל הזמן. יש סיפורים עליו לכאן ולכאן. מצד אחד הוא מסתדר עם
הכוכבים הכי גדולים ומצד שני הוא לא יברח מעימות גם עם הכוכב הכי גדול (איקר קסיאס
בריאל או פול פוגבה במנצ׳סטר)
מוריניו
כמעט תמיד עזב את מקומות העבודה שלו בטריקת דלת. כן, הוא הצליח לתקופה מסוימת אבל
האם הוא השאיר מסורת או מורשת אחריו כמו פפ גאורדיולה, גרג פופוביץ׳, פיל ג׳קסון
או אפילו כמו שישאיר סטיב קר? לא בטוח.
אני
אחדד. מוריניו מאוד הצליח. למשך עשור הוא היה המנג׳ר הכי מצליח. הוא לקח ליגת
האלופות עם ההפתעה הכי גדולה בהיסטוריה של המפעל (פורטו)
ואח״כ לקח
אליפויות וגביעים באנגליה, איטליה ספרד ושוב אנגליה.
העונה
המוצלחת האחרונה של מוריניו הייתה בעונת 2014/5 מאז הוא פוטר מצ׳לסי, עשה קדנציה
לא מוצלחת (במונחים של מוריניו) במנצ׳סטר יונייטד ובילה עונה אחת מחוץ לקווים.
לטעמי,
הוא גמר את הסיפור לא בגלל שאנשים לא יכולים להשתנות. אלא בגלל שמוריניו לא יכול
להשתנות. הוא הכוכב הכי גדול בכל קבוצה שיאמן וככה הוא אוהב את זה.
בטקס
הפרישה של מאנו ג׳ינובילי (שחקן NBA בסן אנטוניו) אמר עליו מאמנו , גרג פופוביץ, ״הפכתי למאמן טוב
יותר כי למדתי לשתוק לפעמים״. פופוביץ, איש צבא אגב, למד להשתנות ולהתגמש עם
השחקנים החדשים ולכן הוא מוביל את סן אנטוניו להישג בלתי נתפס של 22 עונות רצופות
בפלייאוף הNBA.
המיתוס
על המפתח הבודד עם הקפוצ׳ון על הראש ונעדר יכולות חברתיות הוא משהו שמשעשע בסרטים
אבל לא באמת תופס במציאות. מפגשים מקצועיים וחברתיים, האקתונים ואירועים
התנדבותיים אחרים (TOM לדוגמא) מלאים באנשים סופר מקצועיים שבאים לתרום ובאים להכיר
קולגות. נכון, יש יוצאים מ הכלל אבל הם יוצאים מן הכלל בגלל ההתנהגות ולא בגלל
היכולות.
יש לי
התערבות עם דני (שם בדוי, השם האמיתי הוא דימיטרי) שטוען שטוטנהאם תסיים בטופ 4
בליגה האנגלית. אני טוען שהסגנון של מוריניו (לא הטקטיקה) כבר לא מתאים לניהול
שחקנים היום. הקשיחות והמרכזיות שמוריניו תופס ורוצה לתפוס כבר לא עובדת עם עובדים
ושחקנים בעולם החדש. דני טוען (וטועה) שמוריניו השתנה ושהוא מבין שזאת ההזדמנות
האחרונה שלו להשאיר חותם כמנג׳ר מוביל.
אני
שונא את הדיבור על דורות, אני מסתובב עם מחקר של הרווארד במועדפים שלי ושולח לכל
מי שמתחיל לדבר איתי על דורות XYZ. אני לא חושב ששנת הלידה רלוונטית כמו שאנשים רוצים לחשוב ואני
חושב שניהול טוב עובד על אנשים בטווחי גילאים שונים. אין ספק שהרבה תנועות חברתיות
משפיעות על מה לגיטימי ומה לא במקום העבודה. השינויים האלו הם חיובים מאוד ברובם
המוחלט. מקום עבודה בלי צעקות, בלי הטרדות ובלי בריונות לא אמור להיות שאיפה, הוא
אמור להיות סטנדרט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה