קקי של לאמות ולגאסי ארגוני

אשתי היקרה סיפרה לי השבוע את הסיפור הבא. (לא מצאתי עדות שמדובר בסיפור אמיתי אבל אני מאמין לאביטל כברירת מחדל וצורך השרדותי) 

בתחילת שנות ה-40, צבא ארה״ב רצה אספקה של גללי לאמות לפי המפרט לטיפול בעור של מושבי המטוסים. בגלל התקפות על המשלוחים, קווי האספקה מדרום אמריקה הפכו לבלתי אמינים והצבא החליט להקים חוות של לאמות בניו ג'רזי כדי לענות על הביקוש. לאחר שהניסיון נכשל, מישהו החליט לבדוק מה מקור הדרישה. 

התברר כי האמריקאים העתיקו מפרט של הצבא הבריטי בתקופת ההתפשטות הקולוניאלית של בריטניה. המפרט המקורי לא התייחס כמובן למושבי עור במטוסים אלא לאוכפים ששימשו לרכיבה על סוסים. לבריטים היו הרבה מושבות וצורך הולך וגדל בפרשים (מה שאמר סוסים חדשים ולא מאומנים וגם אוכפים). ריח העור של האוכפים היה גורם לסוסים להשתגע ולהיות בלתי ניתנים לשליטה. כאשר טיפלו בעור האוכף, ובכן, בקקי של לאמות, הסוסים נרגעו. הטיפול נשאר חלק מהמפרט שעבר מהאוכפים לכיסאות הטייסים. 

אבל לא אצלכם, אצלכם אין בעיות כאלו. אצלכם אין קקי של לאמות.

פרדוקס סטוקדייל - כי החיים הם קקי עם צימוקים

במשפחת ואקרט בה מתקיים לאורך השנים שיח נקי, נעים ושאינו גרפי השתרש הביטוי ״החיים הם קקי עם צימוקים״ שמקורו אינו ידוע. 

אני טוען שמדובר בטוויסט על סיפור משפחתי ידוע בו אחד הבנים לבית ואקרט שהיה אלרגי לחלב היה חוזר כל יום מבית הספר ושואל את אבא: ״מה יש לאכול?״ ואבי היקר היה משיב לו ״חרא בלבן, אבל לבן אסור לך״.

בכל מקרה, בעולם שבו רשתות חברתיות מתעקשות לקדם מסרים חיוביים לרב וכל חבר שני שלכם הוא גורו בחצי משרה חשוב לספר את סיפורו של ״פרדוקס סטוקדייל״.

מהו פרדוקס סטוקדייל?

אדמירל ג'יימס סטוקדייל, הקצין הבכיר ביותר מבין שבויי מלחמה וייטנאם, היה בשבי במשך יותר משבע שנים (1965 -1973) וכך פספס את הגביע העולמי של אנגליה ואת ההופעה היחידה של ישראל במונדיאל.  לאחר שחררו נשאל מדוע חלק מהאסירים שרדו את החוויה הקשה ואחרים לא?
סטוקדייל השיב "לעולם אל תבלבלו את האמונה שתנצחו בסופו של דבר, עם התמודדות עם המציאות האכזרית שבה אתם חיים".

לטענת סטוקדייל, האופטימיים היו אלו שלא שרדו. מי שהאמינו ש״עוד רגע יהיה יותר טוב״ ו״עד כריסטמס יצילו אותנו״ נשברו בנקודה מסויימת, ויתרו ומתו. 

כמו שאמרו חברי להקת אלפאויל בשירם Forever Young:

hoping for the best but expecting the worst

בהרצאה בנושא חוסן ששמעתי לאחרונה (תודה לתאיר שור), הוצג מחקר שכולם בישראל נמצאים בחרדה ולחץ מוגברים. לא משנה מה העמדה הפוליטית שלכם, כולכם, כולנו, במצב פחות טוב מלפני שנה (הפרחים להנהגה). 

צריכים את התרגום לפרדוקס סטוקדייל?

• זה מה יש. אל תקנו את אמירות ״הכל מדהים״ או ״הכל יהיה בסדר וירגע עוד מעט״. אנחנו בבוץ. אולי נצא ממנו, אבל כרגע אנחנו בבוץ (או במשהו שנראה כמו בוץ).

• יש ימים רעים, זה בסדר, זה חלק מהמציאות שלנו.

• אפשר וכדאי לתכנן קדימה, רחוק ואפילו להיות חיוביים לגבי העתיד הרחוק.

• לא להחביא את האמת. לא להסתיר, לאפשר לדבר על מה שקשה.

85% השקעה - מחשבות על ניהול עומסים

ספוילר - יש לי דעה על שבוע עבודה מקוצר ועל היברידיות. מי שמעוניינים בדעה שלי מוזמן לדלג לסוף ולריב איתי בתגובות :-) 

שלוש השנים האחרונות שינו משהו בעולם העבודה. הקורונה עשתה ריסטרט, או לפחות ניסתה, לכל מיני אמונות לגבי עבודה מהבית ובכלל בחנה את הגבולות בין עבודה ובית. השילוב של זמינות יתר לעבודה, ימי עבודה בלי התחלה ברורה וסוף וחוסר וודאות גדול יצרו המון יוזמות שונות ומשונות להיטיב עם חווית העבודה (מה נקרא Well Being). אנחנו בפורטר, כדאי לשים את זה בגילוי נאות כבר בהתחלה, בחרנו לעבור למודל של 4 ימי עבודה בשבוע אחת לשבועיים. בגדול הורדנו את החברה ל 90% משרה בלי פגיעה בשכר. 

תפיסת הניהול המסורתית, שבישראל גם מקבלת חיזוק מהצבא, מדברת על ״סכין בין השיניים״ , לתת 120% כל הזמן, וכמובן ״להתחיל הכי מהר, ולאט לאט להגביר״. 

בעולם הספורט, לדוגמא, עשו שינוי תפיסתי בשנים האחרונות מאימונים של 100% מאמץ לאימונים שהם בעצימות משתנה כדי להשיג תוצאות טובות יותר. יש הרבה תלונות על שחקנים בליגת ה NBA שמוותרים על מספר משחקים בעונה כדי להגיע ברמת מוכנות גבוהה יותר לשלבים המכריעים. המונח Load management הוא נכון עבור קבוצות ספורט אבל כנראה מחזיק מים גם עבור ארגונים שרצים למרחקים ארוכים. 

אצנים למרחקים קצרים לדוגמא הראו תוצאות פחות טובות כאשר האיצו מהר מידי. קרל לואיס, אחד שזכה בתשע מדליות זהב אולימפיות אומר שהרבה פעמים המנוחה היא החלק החשוב. לברון ג׳יימס מדבר לא פעם על החשיבות של שינה בקריירה ארוכת השנים שלו. 

חשוב להגיד, יש הרבה תנועות שונות בעולם העבודה כרגע. חלקן קוראות לקיצור שבוע העבודה, אחרות מדברות על החשיבות בגמישות (עבודה מהבית לעומת מהמשרד) וחלקן מחזירות את העובדים למשרד בצורה ברורה לשלושה ימים או אפילו חמישה. 

בתור מי שעובד בחברה שבחרה במודל יחסית נדיר אני חייב להגיד שאין לי תשובה ברורה מה המודל הנכון. אני מניח שכל חברה צריכה לבחור לעצמה מודל שמתאים לאופי העבודה, השלב בחברה (גידול מאסיבי דורש תהליכי אונבורדינג שלדעתי יעשו יותר טוב במשרד לדוגמה), המוצר, השוק, הגיאוגרפיה וכמובן המסעדות באזור שמקבלות תן ביס ו/או סיבוס. 

מה כן? אני חושב שיכולת לבקש קצת פחות מ 100% (במאמר של HBR הם שמים את מספר הקסם על 85%) יש נקודת איזון בריאה. 

לאורך זמן 100% מאמץ מייצר עייפות ופציעות. המאמץ בא על חשבון האיכות ואנחנו עלולים ליצור משוואה של מאמץ=איכות. יותר מכך, 100% לאורך זמן לא משאיר מקום לאירועים לא מתוכננים, לעזיבות, פציעות, מחלות והחיים עצמם. 

כמו שאפשר לראות בגרף, מעבר לנקודה מסויימת, מאמץ-יתר פוגע בביצוע.

האם ראלי לבקש מעובדים לעבוד ב 85% מאמץ לאורך זמן? אני לא בטוח. אני חושב שכן אפשר לייצר נקודות בדיקה ולשים לב לדוגמה האישית שאנחנו מייצרים כחברה, כמנהלים וקולגות. 

האם אנחנו יוצרים סביבה שוחקת?

עובדים ועובדות מצטיינים הם, לרב, בעלי מוטיבציה פנימית חזקה. הם לא זקוקים להנעה חיצונית וזאת אפילו עלולה לפגוע בהם כשהיא מגיעה בדמות של מיקרו-מנג׳מנט. במחקר שנעשה באוניברסיטת ייל נמצא שבארגונים מסויימים 20% מהעובדים עונים על ההגדרה של מחוברות גבוהה ושחיקה גבוהה. כלומר, בניגוד למה שניתן לחשוב, מחוברות היא לא מרסנת שחיקה. העובדים האלו נמצאים בסיכון עזיבה גבוה וזאת למרות המחוברות הגבוהה שלהם. העובדים האלו חשובים לארגון, בעלי ביצועים גבוהים, מתוגמלים (כנראה) ומחוברים ועדיין בסכנת עזיבה. זה שילוב שמאוד קשה לאתר אם אנחנו ממשיכים לאחוז בתפיסה שמחוברות גבוהה = סיכון עזיבה נמוך. זה אומר שמנהלות לעובדים כאלו יהיו חייבות לתקשר ולתשאל את העובדים לגבי חווית הניהול שלהם והאם הם מרגישים בלחץ מיותר? זאת לא שיחה קלה או כזאת שמתקיימת לרב. 

פרדוקס ההחלטה הנכונה ביותר

אחד הדברים שלקחתי מהלימודים למבחן ה GMAT היא האמירה שקשה להצליח בלי לקבל החלטות בוודאות חלקית. החיפוש אחרי קונצנזוס או אחרי חלטה בוודאות גדולה יכול להיות מתיש ומתסכל עבור חלק מהעובדים. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעודד סביבה שבה ניתן לקבל החלטות ב 85% ודאות ולחיות עם ההשלכות. כמובן כתלות במקצוע (היינו רוצים שרופאים ושליחים של תן-ביס יקבלו החלטות ברמת וודאות גבוהה יותר כמובן… עדיף ללא טעויות כלל ובזמן).

שפה מלחיצה

דחוף, בהול, קריטי, ASAP, אתמול…

כולנו היינו שם. זה נכון למנהלים ונכון לקולגות. השימוש בשפה שמייצרת לחץ מוגזם היא שוחקת ולמען האמת לא אפקטיבית אחרי זמן מסויים. אם הכל דחוף, שום דבר לא דחוף.

איך מגשרים על הפער הזה? קודם כל באחריות אישית על השפה שבה אנחנו משתמשים. אבל אפשר גם להשקיע עוד קצת זמן בלתת רקע, לחבר לרציונל לקבלת החלטות. 

השאלה ״לאיזה משימה אתה אומר לא, כדי להגיד לי כן?״ היא שאלה שמכוונת לבחירה ולתעדוף. 

סיימו פגישות 10 דק׳ לפני

לא בטוח כמה זה ידוע אבל לגוגל יש אפשרות לכוון את ברירת המחדל של פגישות ל 25 דק׳ ולא 30 דק׳. זה מייצר מרווח קטן בין פגישות שנותן זמן לנשום, לעבור בין חדרים, לשתות קפה. המיקרו הפסקות האלו חשובות. עוד רגע נחזור לזה. 

הרבה פעמים (ואפילו יותר בעבודה מהבית) אני מוצא את עצמי בלופ של פגישות גב אל גב, אוכל, עוד פגישות ואז רץ להביא את הבנות מהמסגרות. אנחנו גם יודעים שהקורונה והעבודה מרחוק ייצרו סביבת עבודה עם עוד יותר פגישות וגם כולנו מכירים את תשישות הזום (Zoom fatigue).

מחקר שנעשה במייקרוסופט מצא שהמח שלנו עובד שונה כשיש לנו הפסקות בין פגישה לפגישה (10 דק׳ הפסקה). המיקרו-הפסקה הזאת מאפשרת סוג של ריסטרט למד הלחץ ושומרת אותו בטווח נורמלי.

החוקרים ביקשו מ-14 אנשים להשתתף בפגישות וידאו כשהם לובשים ציוד EEG כדי לנטר את פעילות המוח שלהם. כל אדם השתתף בשני סוגים שונים של מפגשים. ביום הראשון הם השתתפו בארבע פגישות גב אל גב ללא הפסקות ביניהן. ביום אחר היו הפגישות ביניהן הפסקות של 10 דקות. הנה מה שהראו ה-EEG:

הצבעים הכחולים מראים רמות מתח נמוכות יותר בעקבות הפגישות. אלו שלא לקחו הפסקה הראו עלייה הדרגתית במתח לאורך זמן. בקיצור, לא לחפור. 

דוגמה אישית - אנחנו כולנו קופים

לפני עשור קיבלתי את התפקיד הניהולי הראשון שלי. באותה תקופה גם סיימתי את לימודי התואר השני באוניברסיטת ת״א. בהיותי התלמיד הבינוני בהיסטוריה, שכחתי את המחברות והמחשב באחד הימים אז נכנסתי לחנות לציוד משרדי באוניברסיטה וקניתי פנקס שחור עם דפים חלקים כדי לרשום הערות מהשיעור. אחרי השיעור תלשתי את הדפים ושמרתי את הפנקס לעבודה. 3 שנים אחרי אחת העובדות שלי אמרה לי מבחינתה הפנקס הזה ממש סימן את המעבר שלי למנהל ואיך הייתי רושם כל דבר. כמובן שלא היה שום קשר אבל זאת דוגמה מעולה לעד כמה כל פעולה של מנהלים ומנהלות היא נצפית ומקבלת פרשנות על ידי עובדים. 

מחקרים מראים שעובדים מחפשים רמזים בבוסים שלהם הרבה יותר ממה שמנהלים מבינים. במחקר מעולה, חוקרים גילו שבבונים מסתכלים על ה"בוס" (זכר האלפא שלהם) כל 20 עד 30 שניות. בוא נודה, אנחנו לא שונים כל כך. לכן, אם אתם מתכוונים לכתוב מיילים מאוחר ובסופי שבוע, לפחות קבעו את שליחתם ל 9 בבוקר של יום ראשון.

מילה אחרונה על פרודוקטיביות וגמישות

הרבה פעמים טיעוני הנגד למעבר לתמהיל שונה של עבודה היברידית או אפילו בקיצוניות לשבוע עבודה מקוצר מבוססים על פגיעה בפרודוקטיביות. עכשיו, ברב החברות פרודוקטיביות היא מונח יחסית חמקמק. אבל גם אם הפרודוקטיביות מדידה מאוד אני חושב שהיא רק מדד אחד. אפשר להסתכל על כמות ימי המחלה שעובדים לוקחים, על אחוזי עזיבה ועל ותק ממוצע בארגונים. את כל אלו אפשר לתרגם גם לכסף ויש להם ערך גם לביצועים של הארגון וגם לברנד של הארגון. אם יש לכם עובדת שנותנת 150% לאורך שנה ואז עוזבת אז הנזק הסביבתי בהחלפה שלה, המורל של הצוות וזמן איוש משרה הם עלות מטורפת. ולא, זה לא סנריו בלתי אפשרי. אני אולי ארגיז כמה מתומכי שבוע העבודה המקוצר אבל בעיניי יש משהו מוזר בלדבר על גמישות של עובדים ועל הצורך ביצירת איזון בית-עבודה מצד אחד אבל להכתיב מה הדרך הנכונה ביותר לעשות זאת מצד שני. כמו שכתבתי כבר קודם, לכל ארגון יש תרבות ותנאים שמכתיבים מה הפתרון הנכון עבורו. במהלך שלוש השנים האחרונות הרבה ארגונים התייעצו איתי על המהלך שעשינו ואני תמיד אומר להם בכנות ״לא בטוח שזה מתאים לכולם״ אין פה העתק - הדבק מושלם.

 

***הנ״ל מבוסס בעיקרו על מאמר של הרווארד מיוני 2023***

פרק 9 - לא אכפת לנו, כלומר אכפת לנו.

אחלה פרק, איזה כיף!!!!

תקציר קצר:

איזק מתעלם מקולין באימונים מה שמוביל לכך שהקבוצה סופגת שער במשחק ואיזק מורחק אחרי עימות עם אוהד שצועק לעברו קללות הומופוביות. הקבוצה מניחה שאיזק גיי ולכן הגיב בחריפות ואחרי שיחה ארוכה קולין יוצא מהארון בפני הקבוצה (מה שמוביל לשיחה מעניינת בין חברי הקבוצה שאין שום סיכוי שהייתה מתנהלת במציאות). רבקה מבקשת מרוי להשתתף במסיבת עיתונאים והוא שולח לשם את בירד. רבקה ״עפה״ ב300 קמ״ש על רוי והכל בא על מקומו בשלום. נייט ממשיך במסע החזרה מהצד האפל ועומד מול רופרט. 

פרק כיפי, באמת. אבל, אני גם מבין את אלו שמרגישים שהסדרה הולכת למחוזות הפנטזיה…  במידה מסויימת יש פה דימיון לסדרת הבית הלבן שהייתה פנטזיה לממשל דמוקרטי כמו שריצ׳מונד היא פנטזיה לקבוצת כדורגל מכילה וסובלנית. אפילו סצנת מסיבת העיתונאים של בירד הייתה מוכרת לכל מי שראה את ג׳וש ליימן מנסה להתמודד במסיבת עיתונאים.

בכל מקרה.

3 נקודות מהפרק: שתיקה ככלי ניהולי, מנהיגות, ואי אפשר בלי עיוורון צבעים.

שתיקה: כשרבקה מבקשת מרוי להשתתף במסיבת העיתונאים במקום טד הוא קודם מסרב, היא שותקת, הוא שואל למה טד לא יכול לעשות את זה, היא ממשיכה לשתוק, ואז הוא מסכים בשמחה. לפעמים, כשאת הבוס, את לא צריכה להגיד שאת הבוס. את רק צריכה לשתוק כדי שאנשים יזכרו לבד שאת הבוס. (בהמשך הפרק היא גם נותנת לו בראש במעין סגירת מעגל בינהם מהפרק שרוי וקילי יצאו לדאבל דייט עם רבקה והוא שאני לא זוכר את שמו).

בפעם הראשונה שניהלתי צוות הרגשתי, כמו אולי הרבה מנהלים מתחילים, שאני חייב להגיב על כל אירוע. שאם אני לא מגיב אני לא נותן אמירה ניהולית משמעותית ואני מוותר על המקום הניהולי שלי.

טעיתי. ולא בפעם הראשונה, או האחרונה.

לפעמים חוסר תגובה או שתיקה מעבירות מסר הרבה יותר ברור. אם זה לא לצחוק מעקיצה לא במקום או לשתוק כדי לקחת עוד רגע לחשוב ולא להגיב מהבטן. אבל בשנים האחרונות למדתי עוד משהו, לשתיקה יש גם את היכולת להעמיק את השיח. נסו את זה פעם, אם אתם מנהלים ויוצא לכם לדבר עם עובדים או אם אתם מלווים מישהו בתהליך. בפעם הבאה שאתם שואלים שאלה והצד השני עונה חכו עד שיסיים.... ואז חכו עוד קצת. אנחנו תמיד מנסים למלא את השקט כי דיבורים הם דרך להביא ערך, וידע, ולקדם שיחה. אבל לפעמים השתיקה מוציאה מהצד השני עוד שכבה של מידע שלפעמים שווה זהב.

אני חלילה לא תומך בסשנים של שתיקה קבוצתית (שלום לכל בוגרי קורס ״קבוצות בארגונים״ בתואר בפסיכולוגיה) אלא בכלי שאפשר להשתמש בו בחכמה מידי פעם בשיחה.

אגב, מחקרים מראים שבזמן שהם שותקים, אנשים נוטים להקשיב יותר מאשר בזמן דיבור.

בנוסף, שתיקה היא כלי מעולה להעצים אחרים. אם אתם מנהלים, תשומת הלב היא עליכם בכל מקרה. יש שיגידו האובייסט זה שאתם תדברו. לכן, אם תסתמו קצת, אולי אנשים אחרים ידברו ותקבלו עוד נקודות מבט לדיון.

הגילוי הנאות הנדרש הוא שאני לא מספיק טוב בזה בעצמי אבל חוסר יכולת מעולם לא עצרה אנשים מלתת עצות מועילות :)

מנהיגות

ובכן, כל הסדרה הזאת היא על מנהיגות. אבל במחצית המשחק אחרי שאיזק מורחק הוא נותן את הסרט בעצבים לסאם. ג׳יימי עוד נותן לסאם מבט של ״אולי אני?״ אבל הוא מקבל את החיוך המקסים של סאם וגם אצבע משולשת מלאת אהבה. 

תפקיד הקפטן בקבוצת ספורט הוא אולי תפקיד המנהיג האולטימטיבי. לא מדובר בשחקן הטוב ביותר, לא מי שמביע הכי הרבה אבל כאשר חוקרים שושלות ספורט (קבוצות שהצליחו לאורך שנים) רואים שתפקיד הקפטן היה משמעותי להצלחה. אביטל (כפרה עליה) שמה לב שיש מעבר מהקפטן שהקבוצה הייתה צריכה בעונה הראשונה (רוי) למעבר לאיזק שמסמל את ההתבססות של טד ובניית הקבוצה סביב מודל קפטן שיותר מוכר לנו (השחקן החזק והגב-גבר) למודל מנהיגות שונה - סאם שמייצג מנהיגות חיובית, מעורבת, מחברת. זה שינוי שאפשר לראות גם בתפקיד המנהל והמעבר מתפקיד ניהולי ברוח צבאית ועד למנהיגות משרתת שמאפיינת ארגונים מתקדמים.  

עיוורון צבעים

בחלק של הפרק שעסק במדע בדיוני, הקבוצה כמובן מכילה מיד את האפשרות שהקפטן שלהם הוא גיי ואח״כ מחבקת את קולין כשהוא יוצא מהארון. בלי דילמות וללא הומופוביה. הרבה אמירות ״לא אכפת לנו, למה שיהיה לנו אכפת?״ שמזכירות אמרות דומות מארגונים על עיוורון לכל סוג של אפליה (על רקע דת, גזע, מין).
מחקרים מראים שהתנהגות של העמדת פנים שאינה מבחינה בגזע, הידועה גם בשם "עיוורון צבעים", יכולה למעשה להיות מזיקה להפחתת דעות קדומות או אפליה במסגרות עסקיות. בסדרת ניסויים, משתתפים שנמנעו מלהזכיר את הגזע במצבים שבהם הוא רלוונטי נתפסו כמוטים יותר מאלו שהעלו אותו. חברות המאמצות גיוון על ידי הכרה בכל הגזעים, כולל הרוב, מצוידות טוב יותר להימנע מיצירת העדפה או תגובה נגדית. חשוב להכיר ולדבר על גזע במקום להעמיד פנים שהוא לא קיים.

ארגונים מסוימים שוקלים גישה "עיוורת צבעים" לגיוון והכלה, אך גישה זו בסופו של דבר אינה יעילה ויכולה להזיק. עיוורון צבעים יכול להפחית את המעורבות מעובדים שאינם מיוצגים ולהוביל להתנהגויות מוטות של עובדים לבנים. רב-תרבותיות, המדגישה הכרה והכלה של הבדלים קבוצתיים, היא גישה יעילה יותר. קבוצות עבודה של עובדים (ERGs) יכולות להיות דרך יעילה לערב בעלי ברית ועובדים מובילים (לא רק מנהלים) במאמצי הגיוון, אבל הם צריכים לכלול באופן פעיל ולערב בעלי ברית ולהתחבר להנהלה. בסופו של דבר, גישה עיוורת צבעים היא לא הדרך הטובה ביותר להשגת גיוון והכלה.

טד, כמובן, נותן נאום שהוא גם השוואה לא ראוייה בעליל (השוואה בין להיות גיי בקבוצת כדורגל לאהדה לקבוצת ספורט לא אהודה - נגיד הפועל חיפה) אבל גם מסביר לכולם לא ״לא אכפת לנו״ היא לא הגישה הראויה.
אכפת לנו.

ועכשיו לכולנו כואבות השיניים מכל הסוכר הזה. 

טד לאסו פרק 8 - לפריז וחזרה

האמת צריכה להיאמר. מדובר בפרק החלש ביותר העונה ואולי בכלל. אני לא מבקר טלוויזיה אבל הלכתי ובדקתי גם באתר rotten tomatoes והפרק הזה מדורג בפער נמוך יותר משאר הפרקים של העונה.

כמו שאביטל (זוגתי היקרה) הגדירה זאת: ״זה נראה כמו תשדיר פרסומת להתנהגות נכונה באינטרנט״. 

אבל, מחויבות היא מחויבות. 

ומאחר והפרק הזה הוא על משברים וכל הפרק הזה הוא משבר אחד בעצמו נדבר על איך מתמודדים. 

תקציר:

טד שומר על הילד שלו שמגיע לביקור בזמן שגרושתו של טד ובן זוגה (והמטפל הזוגי שלהם) נוסעים לפריז לחופשה רומנטית. טד אוכל סרט על הצעת נישואים וכולם אומרים לו שהוא צריך לנוח.

בעקבות פירצת אבטחה, סרטונים אינטימיים של מפורסמים מופצים לרשת. ביניהם גם של קילי. ג׳ק, רוי, רבקה וג׳יימי כל אחד בתורו מנסים לתקשר עם קילי שמתמודדת (שוב) בצורה מעוררת כבוד עם הסיטואציה.
ג׳ק שמחפשת שקילי תתנהג כמו עובדת קורפורייט, תתנצל בצורה ממלכתית ותמשיך הלאה, מופתעת שלקילי יש תוכניות אחרות והן רבות.

בחדר ההלבשה הקבוצה מנהלת שיחת הסברה על בטיחות ברשת ובסופה כולם מוחקים תמונות וסרטונים מהניידים שלהם חוץ מקולין. כשאייזק מתעמת איתו הוא מגלה שקולין גיי.

אז מה למדנו?

הנקודה אולי הכי מעניינת כאן היא ההתייחסות השונה שקילי מקבלת מכל אחד מהאנשים הקרובים לה.

ג׳ק, בת הזוג שלה, מבטיחה שהיא תפתור את הבעיה. בפועל היא נותנת לעו״ד לנסח התנצלות רפה על התנהגות לא ראויה. מאוחר יותר היא גם מתעמתת איתה ואומרת לה ״אולי היית צריכה לחשוב לפני שצילמת את הסרטונים״ שזאת, כמובן, האשמת קורבן קלאסית.

רוי, שעוד לרגע מנסה להראות אכפתיות לא מתאפק ושואל למי היא שלחה את הסרטון המדובר. בסוף הוא מסובב את הסיפור אליו ואל הקנאה שלו.

רבקה, החברה הטובה, מנחמת את קילי, נמצאת שם בשבילה ושואלת ״מה אני יכולה לעשות עבורך?״. התשובה של קילי מקסימה וכתובה מעולה:

“Restructure society so women aren't constantly sexualized while simultaneously being crucified for being sexual?”

ג׳יימי, החבר לשעבר, מגיע לקילי הביתה להתנצל. כאן אנחנו מגלים שהסרטון היה מיועד אליו ולמרות שהוא הקפיד למחוק את הכל מהטלפון שלו הוא לא מחק את הסרטון מהאימייל (עם הסיסמה Password).

ג׳יימי רק רוצה להתנצל למרות שאין על מה. הוא לא אשם כמו שהיא לא אשמה אבל הוא רק בא לראות מה שלומה ולהיות שם בשבילה. 

אני לא אכריח את התובנות שלי על הפרק אבל אני כן אמליץ על ספר בשם ״הארנב הקשיב״. הספר מספר ומגיש בצורה יפה תקשורת עם אדם במצוקה ואיך כל אחד מאיתנו פועל בצורה שונה (doing vs being וכו׳). יש כאן תזכורת נהדרת שלפעמים אין לנו את היכולת לפתור בעיות של אחרים ויותר מכך, לפעמים זה לא התפקיד שלנו. התפקיד שלנו (אם נרצה) הוא להיות שם כשהזולת ירצו לדבר. 

באווירה קיטשית זאת חשוב לציין. פרק חלש. מאוד מאכזב ואני מקווה שזאת רק הירידה לקראת הישורת האחרונה שתהיה חזקה. 

טד לאסו - פרק 7 - החוט המקשר

״ברגע שתחזיק אותם בביצים, הלב והראש כבר יבואו״ ציטוט לא מדויק של תאודור רוזוולט. 

תקציר קצר

הקבוצה מתאמנת על סגנון המשחק החדש (טוטאל פוטבול). קילי מקבלת מנה של love bombing מג׳ק ורבקה מזהירה אותה מדפוס ההתנהגות הזה. סם נגרר לויכוח בטוויטר עם חברת ממשלת בריטניה בנוגע למהגרים (היא רוצה להטביע אותם בים, הוא פחות והיא עונה ״תכדרר ותשתוק״) והויכוח גולש מחוץ לטוויטר. ממש כשאבא שלו מגיע לביקור המסעדה שלו נפרצת ומושחתת. הקבוצה מתקשה להשתלט על סגנון המשחק החדש אבל בעוד רוי רוצה לתת להם כמה חודשים להתאמן לפני שיממשו את הסגנון בפועל, טד רוצה להתחיל לשחק בסגנון החדש באופן מיידי. בגזרת נייט - הוא אוזר אומץ ומציע לג׳ייד מהמסעדה לצאת איתו והיא אומרת כן. 

אז מה היה לנו?

ניהול שינוי, וכמובן, מעורבות של ספורטאים בנושאי פוליטיקה.

ניהול שינוי

אני אנסה להקביל את השינוי בשיטת המשחק והדרך בה טד מנחיל את השינוי למודל שינוי סוויץ׳.

המודל פותח ע״י הפסיכולוגים דן הית׳ וצ׳יפ הית׳ והוא בגדול מסביר איך מיישמים שינוי ארגוני.

הנה קישור לסרטון קצר שמסביר על המודל.

למודל שלושה חלקים:

הרוכב (Direct the Rider) - מייצג את החלק האנליטי והרציונלי. צריך לקבוע הנחיות ברורות ומטרה מוגדרת כדי להוביל את הדרך.

הפיל (Motivate the Elephant) - מייצג את החלק הרגשי שאחראי על המוטיבציה והפעולה. הפיל צריך להרגיש מעורבות ומושקע כדי בשינוי כדי להמשיך לפעול קדימה.

הדרך (Shape the Path) - מייצג את הגורמים החיצוניים המשפיעים על ההתנהגות כולל הסביבה והאנשים מסביבנו. הנתיב (הדרך) צריך להיות מעוצב בדרך שתתמוך ותעודד את ההתנהגות הרצוייה בשינוי. 

הרעיון הוא, כמובן, שבמידה ונטפל בכל המרכיבים כך הסיכוי להצלחת השינוי יגדל. 

עכשיו בוא נראה מה טד עושה. 

שלב ראשון - הרציונל.
בירד מציג לקבוצה את ההיסטוריה של טוטאל פוטבול (סרטון) ואת העקרונות המנחים (תנועה מתמדת, אין תפקידים מוגדרים, השחקנים סומכים זה על זה ומגבים זה את זה). במודל סוויצ׳ החלק הזה נקרא גם התווית הצעדים המכריעים. המצגת של בירד נוגעת במטרה ספציפית ואפילו מנגנת על רגשות הקנאה כשהוא מציג את פפ גאורדיולה כמי שמייצג את השיטה מול ריצ׳מונד. כולם עכשיו מבינים לאן הולכים ולמה?

שלב שני - המוטיבציה

באימון הראשון אחרי ההצגה התיאורטית טד מציג מה צריך לקרות כדי שהם ישחקו טוטאל פוטבול:

• כושר גופני גבוה - ואכן, רוי מריץ אותם מקצה לקצה תוך כדי שכולם מקיאים את נשמתם.

• ורסטיליות - היכולת של כל אחד לשחק בעמדות שונות ולהכיר את התפקידים השונים. באימון השני כל שחקן מתחלף בתפקידים עם שחקן אחר. שחקני הגנה עם התקפה וכו׳. 

• ערנות - לדעת איפה החברים לקבוצה נמצאים ומה הם צריכים. כל מה שאני אגיד על הקטע הזה הוא שהתרגיל שטד משתמש בו לא מומלץ בארגונים ושהוא על הגבול בין למידה להטרדה מינית. 

• ועיקרון נוסף שטד משאיר פתוח… כי זה טד.

טד משתמש באחד העקרונות במודל הסוויצ׳ והוא מפרק את השינוי לחלקים קטנים כדי להתמודד עם החשש של השחקנים. 

שלב שלישי - לעצב את השביל

האוהדים מתחילים לאבד סבלנות וכשהם פונים לטד בפאב ומודיעים לו שהם יפסיקו להיות נחמדים הוא מציע להם לבוא לאימון. הוא מבין שהאוהדים הם חלק מהקבוצה ומהסביבה והשינוי לא יעבוד אם הם לא יהיו עם הקבוצה. במילותיו של טד לבירד ״זאת הקבוצה שלהם, אנחנו רק משאילים אותה לקצת״. הוא מנסה להתאים את הסביבה לשינוי ולהוריד חיכוך. באימון הראשון באים שלושה אוהדים, ובכל אימון ישנם יותר ויותר אוהדים.

טד רותם את הקהילה מסביב לקבוצה כי הוא מבין שהשינוי יקח זמן וכדי שהוא יצליח לא מספיק לעשות את השינוי בתוך הקבוצה. זה נכון לקבוצת כדורגל וזה נכון בשינויים ארגוניים. 

המודל סוויצ׳ הוא כמובן מורכב יותר ואני ממליץ לראות את הסרטון ואולי אפילו לקרוא את הספר. יש אפילו בעברית.

פוליטיקה וספורט - shut up and dribble 

סאם כאמור נכנס לעימות טוויטר עם פוליטיקאית גזענית וכמו שכולנו למדנו בחודשים האחרונים שום דבר טוב לא יוצא שרבים עם מטומטמים באינטרנט. אחרי האסקלציה האחרונה המסעדה של סאם נפרצת ומושחתת כשעל קירות המסעדה מרוססת הכתובת Shut up and dribble.

מדובר ברפרנס לעימות בין לברון ג׳יימס ועיתונאית של רשת פוקס, לורה אינגרהם. אחרי שלברון התבטא שטראמפ הוא ״אדם שלא מחובר לעם ולא שם קצוץ על העם״ העיתונאית הגיבה ״תשתוק ותכדרר״. אבל לברון הוא לא כזה והוא היה מעורב בקמפיין של הילארי, הוא מקים בתי ספר, תומך בפוליטיקאים ומתבטא במספר נושאים פוליטיים (BLM ועוד… אבל גם מעלים עין מזכויות אדם בסין כשזה פחות נח). 

אנחנו נמצאים בתקופה שבה כמעט ואי אפשר שלא להיות מעורב פוליטית. ארגונים שלא מגיבים או מדברים על המחאות בימים אלו נתפסים (בעיניי) כמנותקים. כמעט כל ארגון נדרש לאיזו שהיא אמירה על שביתות, מחאות ויציאת להפגנות. ספורטאים בישראל באופן מסורתי לא מביעים עמדה על כלום ושום דבר וחבל שכך. אבל לפחות בצד הארגונים אני חושב שיש יותר ארגונים שנוקטים עמדה או לפחות מעודדים את העובדים שלהם לנקוט עמדה ומאפשרים להם להביע את עצמם (לשני הצדדים).

אני לא חושב שיש ארגון שיכול להרשות לעצמו to shut up and dribble בלי לשלם מחיר על כך מהעובדים ומבחוץ והפתרון הטוב ביותר לדעתי הוא לדעת איך לאפשר הבעת דעה, להכיל חוסר הסכמה ולשמור על סביבת עבודה מכבדת. אנחנו חיים בתקופה שזה לא כזה פשוט. 

כדי להקליל את האווירה נסיים בציטוטי השבוע.

• ״נישואים ופגינג לא באמת שונים, שניהם דורשים פשרות״ (אל תעשו גוגל לפגינג, לא משנה איך גיליתי)
• ״זה כמו לקחת טיול ביער עם רוברט פרוסט, זה יכול ללכת באחת משתי דרכים״ (זה יותר טוב באנגלית)
• Don’t fight back, Fight forward

טד לאסו - פרק 6 - משולשים

טד לאסו - פרק 6 - משולשים

ריצ׳מונד יוצאת למשחק אימון (כי לא היה בו שום דבר ידידותי) ומפידה 5-0 לאייקס באסמטרדם. כולם מבואסים וטד נותן את יריית הפתיחה ללילה הזוי. ״היום אין שעת עוצר״ הוא אומר ושולח את כולם לדרכם. 

6 סיפורים עם 6 תובנות (התקציר מוגש בפנים):

• ג׳יימי ורוי - מנטורינג הפוך. ג׳יימי לא יוצא לחגוג עם הקבוצה כי רוי מוריד אותו מהאוטובוס לאימון. תוך כדי ריצה ברחובות אמסטרדם ג׳יימי מגלה ידע היסטורי ותרבותי נרחב (וגם כושר גופני מעולה) ורוי מודה שהוא לא יודע לרכב על אופניים. ג׳יימי מחליט ללמד את רוי לרכב על אופניים וסובל את האגרסיות של המאמן. על הדרך אנחנו מגלים את החשש של רוי שלקילי יש זוגיות חדשה ואת העובדה שאבא של ג׳יימי היה אפילו חמור גדול יותר ממה שחשבנו קודם. מנטורינג הפוך היא טכניקה פופלרית בשנים האחרונות בהם עובדים צעירים נותנים מנטרורינג לעובדים ותיקים או בכירים יותר. הטכניקה הזאת יכולה לגשר על פערים תרבותיים, לאפשר לבכירים הבנה טובה יותר של השטח ולעזור לעובדים ותיקים להתחבר לטכנולוגיות חדשות. מחקרים מראים כי שימוש במנטורינג הפוך גם תורם לגיוון בחברה, מגדילים מחוברות (אצל שני הצדדים) ועוזרים בעיצוב התרבות הארגונית

  
  
  

• היגינס וויל - מיד אחרי ההפסד כולם מתחילים לתכנן מה לעשות בערב החופשי. כולם חוץ מהיגינס כי הוא כבר יודע שהוא הולך ל״חלונות האדומים״. בחירה קצת מוזרה לדמות של האב והבן זוג המסור, אבל כמו תמיד אצל היגינס יש משמעות נוספת. היגינס לוקח את ויל למקום מותו של צ׳ט בייקר, מוזיקאי ג׳ז אמריקאי שמצא את מותו בנפילה מחלון בית המלון אחרי שילוב לא מוצלח של המון סמים וגרביטציה. השניים נכנסים לראות הופעת ג׳ז והיגיס אפילו עולה על הבמה להופיע בעוד ויל מסיים את הערב בשלישיה, שלא לומר משולש, ולא האחרון בפרק. 

• קולין וטרנט- בעוד חברי הקבוצה מתווכחים מה יהיה הבילוי שינצל בצורה מיטבית את הערב החופשי קולין מזייף פציעה ומודיע שיש לו קלקול קיבה. בעוד כולם עסוקים הוא חומק החוצה, טרנט כרים בעקבותיו, והוא הולך למועדון הגאה הקרוב. טרנט מפתיע אותו, מספר לו שהוא יודע עליו כבר כמה חודשים ואף מתוודה שגם הוא גיי. השניים יושבים לבירה ממש על ההומומונט (Homomonument)  אנדרטה במרכז אמסטרדם, המנציחה את זכרם של הומוסקסואלים ולסביות אשר נרדפו על רקע נטייתם המינית. האנדרטה מורכבת (תראו מופתעים) ממשולש גדול המחבר 3 משולשים ורודים עשויים גרניט (במחנות הנאצים הומוסקסואלים נדרשו ללבוש טלאי משולש ורוד). קולין מתוודה בפני טרנט על הקושי בלהיות כדורגלן בארון ועל הרצון שלו לרכך את הכאב הכרוך בחיים כפולים. טרנט מנסה לחלוק מניסיונו ולחנוך אותו מדהים לחשוב שקולין, שכנראה נמצא בקבוצה דימיונית מבחינת הכלה (ודימיונית כמו שרק סדרת טלוויזיה יכולה לספק) עדיין לא מרגיש בנח להיות גלוי עם חבריו לקבוצה. ארגונים רבים מתעסקים בנושא ההכלה ואחת השאלות המופיעות בסקרים ארגוניים נוגעת להאם ״אני מרגיש שאני יכול להיות עצמי האותנטי בעבודה״ (My authentic self)? זה נושא שהוא מורכב כמעט בכל חברה, כל גיאוגרפיה ולאחרונה מושפע גם מאקלים פוליטי.

  
  
   

• רבקה - רבקה צריכה לילה חופשי. היא עוד אוכלת סרט על הנבואות של מגדת העתידות שמתחילות להתגשם אחת אחרי השנייה (קופסאת גפרורים ירוקה, shite in nining armor) ואין כמו קילי כדי לצאת לערב של הוללות באמסטרדם. אבל קילי בדרך לראות את אורות הצפון במטוס הפרטי של ג׳ק. רבקה יוצאת להליכה ברחובות אמסטרדם וספציפית על מסלול האופניים. כמה דק׳ אח״כ היא נופלת לנהר ומוצאת את עצמה בבית סירה של בחור הולנדי מסתורי (אנחנו לא יודעים את שמו והוא, כמאמר השיר ״לא ידע את שמה, אבל אותה צמה הלכה איתו לאורך כל הדרך״). מה שמתחיל כמחווה אירופאית מוזרה מתגלגל לערב של שתייה ושחרור של רבקה. תוך כדי אנחנו נחשפים למילה גזליג (שנאמרת כמו חז׳לח) שמשמעותה היא נוחות, חמימות, ביתיות… קוזינסס.
  איך זה נגמר? אנחנו רק מקבלים רמיזה. אני מקווה שזה לא מאולץ מידי אבל משהו בסיטואציה מאפשר לרבקה להשתחרר מתפקיד המנהלת שהוא תפקיד די בודד. לטד יש את רוי ובירד, לשחקנים יש אחד את השני אבל לרבקה אין את הקולגה להישען עליה. היא בעלים של קבוצת כדורגל, וכמו שהיא כבר ציינה, היא האישה היחידה. לרגע אחד, הטלפון של במים, היא לא מחוברת, היא לא מזוהה, היא לא המנכ״ל.
  אחד הרגשות שמנהלים מתמודדים איתם היא הבדידות. כשקיבלתי את התפקיד הניהולי הראשון שלי אביטל אמרה לי ״אבל אל תלך איתם כל יום לאכול צהריים, הם צריכים זמן לטנף עליך מאחורי הגב״.

  
  
  

• הקבוצה - האמת היא שהסיפור של הקבוצה קצת נדחק לרקע של הפרק. הם מתווכחים שעות לאן לצאת (בין מופע סקס, למסיבה בחרוניגן או לראות צבעוני). בשלב מסויים הם שוקלים להתפצל אבל הקפטן מק׳אדו לא נותן להם. הוא רוצה את החוויה המשותפת. הוא מרגיש שהם צריכים אותה כדי לצאת מהמשבר. הם מחליטים ללכת למסיבה אבל אז הם מתווכחים מה לאכול. ברגע האחרון סאם מציל את המצב עם הצעה. זה נגמר במונטאז׳ של מלחמת כריות משעשעת ומגבשת. לפעמים רק צריך להוציא אגרסיות. 

• טד - טד ובירד חוזרים למלון. טד מחפש מסעדה עבורם ומוצא מקום שמגיש אוכל אמריקאי עם ציון מרהיב של 2.7 בגוגל. טד אומר לבירד שהוא ״צריך לצאת קצת מהראש של עצמו״ ובירד נראה כאילו הוא מחכה כבר שתים וחצי עונות שטד יגיד משהו כזה. הוא מיד שולף סמי הזיה שאמורים לפתוח לטד את הראש. אבל… הוא מגיש אותם בתה. הקריפטונייט של טד. בירד שותה אבל טד לא נוגע. אחרי שבירד יוצא, טד שותה את התה ויוצא לעיר. הוא מתחיל במוזיאון ואן גוך ועוצר מול ציור החמניות המפורסם (וגם הפרח של מדינת קנזס) הוא משם ממשיך בשביל הגעגועים הבייתה למסעדה האמריקאית עם השם המצויין ״Yankee Doodle Burger Barn״ שם הוא מזמין פירימידה של טבעות בצל, רוטב ברביקיו של קנזס (מהעונה הראשונה למי שזוכר) וצופה בשיקגו בולס זוכים באליפות הראשונה שלהם בשידור חוזר משנת 1991 (אני אשכרה זוכר את המשחק שמראים שם, אני כזה זקן). השיקגו בולס זוכים באליפות הרבה בזכות התקפת המשולש (בסדר, גם מייקל ג׳ורדן היה בסדר פלוס).  טד חווה פריצת דרך ככשהוא מאמין שהוא יכול לשחזר את התקפת המשולש גם בריצ׳מונד. את המשך הערב הוא משקיע בציורים של תבניות משחק. יש פה סוג של טרנספורמציה של טד ממאמן של מוטיבציה וניהול פרסונות למאמן ש״מלכלך״ את הידיים ומשרטט מהלכים.
  בבוקר שאחרי בירד מספר לטד שהסמים היו פארש וכל מה שהם חוו היה אפקט פלציבו (מה שלא מפריע לבירד להגיע לאוטובוס לבוש כמו חזיר + זיגי סטרדטס = פיגי סטארדסט. הדבר השני שבירד מספר לטד שהתבניות הגאוניות שהוא המציא ערב קודם הם הטוטאל פוטבול המפורסם של ההולנדים. אבל הי, לפחות יש לנו שיטת משחק חדשה. 

הימורים: 

• טד ורבקה יהיו יחד עד סוף העונה

• רבקה בהריון מהבחור ההולנדי

• משחק הבא ריצ׳מונד חוזרת מפיגור כדי לנצח

• ג׳יימי הופך להיות כוכב

טד לאסו - פרקים 4+5 - Nobody like shit sandwich

 פרק 4+5

נסעתי לעשות תחקיר מקיף בלונדון. טד לאסו לא גר פה. הייתי בלגולנד, הוא גם לא שם. מצד שני תחפושת טד לאסו שלי הגיעה סוף סוף ויש לי כובע ועליונית של ריצ׳מונד לשנה הבאה.

התקציר:

בירד ורוי חושבים איך לנצח את ריצ׳מונד ואיך לדרבן את השחקנים. הם מגלים את הסרטון של נייט קורע את שלט ה ״Believe״ שתלוי בחדר ההלבשה אבל טד לא מרשה להם להשתמש בזה. אחרי פיגור במחצית טד יוצא לרגע ובירד ורוי מראים את הסרטון לשחקנים שעולים חמומי מח למחצית השנייה.
ריצ׳מונד מפסידה לווסטהאם אחרי שכולם מאבדים את הראש, נייט מתנהג כמו חרא. כולם רוצים לנצח חוץ מטד שרוצה לנצח אבל חסר את האש. רוי מתחיל לאמן את ג׳ימי. 

שנדי מאבדת כיוון (חוצה גבולות, מתחצפת, מתקשרת שיכורה ללקוחות) וקילי לא מצליחה לאפס אותה עד שהיא מקבלת הכוונה מג׳ק, המנהלת מקרן הגידור שמשקיעה בה. קילי מפטרת את שנדי ואחרי כמה שוטים של וודקה קילי וג׳ק מתנשקות.
ריצ׳מונד לא מנצחת 7 משחקים רצופים וזאבה מחליט לפרוש מכדורגל. אחרי הפסד 4-0 למנצ׳סטר סיטי טד נותן נאום בחדר ההלבשה. בשורה התחתונה ״אנחנו האנשים להם חיכינו״.

משוב, מלא משוב. 

הפרקים האלו מלאים במשוב. בין רופרט לנייט, בין טד והצוות ובין ג׳ק וקילי. 

משוב בלי מילים - ״במקום בו אין משוב ישיר, ההתנהגות היא המשוב הטוב ביותר״ (נ.ואקרט למנהלת שלא נתנה משוב). 

רופרט מזהה ספק אצל נייט ומייד מסמן לו את המרחק ביניהם ״מר מיניון״ הוא אומר לו ומוריד אותו בדרגה אחרי שביקש מנייט לקרוא לו בשמו הפרטי. אחרי הניצחון על ריצ׳מונד והתנהגות מתנשאת (שוב) של נייט, הוא יחזור להיות רופרט. עד הפעם הבאה. כולנו מכירים בוסים כאלו. למה זה לא עובד? כי ההתנהגות הזאת שולחת את העובד (במקרה הזה נייט) לנסות כל מיני סוגי התנהגויות כדי לקלוע לטעמו של הבוס. אין מקום לאותנטיות ויש עונש על חריגה. ניהול על פי עונשים בצורתו הקלאסית. 

אצל טד המשוב שם כל הזמן. הוא מבקש משוב ״אני אסון?״ מהחברים במשרד, הוא מבקש משוב מהשחקנים והוא נותן משוב לגרשותו במקום לשמור בבטן. טד מזמין משוב שוב ושוב. מבקש שיח עם השחקנים ולא בפעם הראשונה (בפרק האחרון של העונה השנייה במחצית הוא שואל את השחקנים מה צריך לעשות כדי לנצח). החיובי? יצירת תרבות משוב, גילויי פגיעות, יצירת אמון ושיח. השלילי? בצורה קיצונית זה יכול להביא לחוסר אמון ופגיעה בסמכות. אם המנהל שואל כל הזמן מה צריך לעשות אז איפה ההכוונה?

ג׳ק עושה מנטורינג לקילי. היא מסבירה לה איך לפטר את שנדי. שמה לה את המילים בפה (אני מתאפק) ונותנת לה את התסריט לפיטורים. הטוב? היא דוחפת את קילי להתנהגות הנכונה, לשים גבולות ולעשות את הצעד הקשה אבל ההכרחי. הרע? כמה דברים. תסריט הוא סוג של שכבת הגנה בסיסית וכשהיא לא עובדת אין לכם את התשובה הבאה בתור. לקילי לא הייתה את התשובה לשאלה הבאה של שנדי ולמרות שלא מראים לנו את הדיאלוג שנדי עושה סצנה (וקילי מתמודדת בגבורה). הדבר השני הוא השימוש בשיטת הסנדוויץ׳ הידועה לשמצה. המשוב שניתן בין שתי מחמאות. לדוגמה ״עשית קמפיין בחירות מעולה ועכשיו אתה הורס את הדמוקרטיה אבל לפחות לכולנו תהיה כניסה לארה״ב בלי ויזה״ סתם זורק דוגמה. 

זוהי שיטה נוראית ואין להשתמש בה אף פעם. די. מספיק. 

כמו שאומר הציטוט ״Nobody likes shit sandwich״.