רג׳י מילר הוא אחד משחקני הכדורסל האהובים עליי משלל סיבות.
ראשית, יש לו פה מטונף (לפני אליפות העולם בכדורסל בשנת 96 הוא קנה מילונים כדי ללמוד להעליב בשלל שפות), שנית הוא היה שחקן קלאץ׳ אדיר ושלישית הוא הפך להיות פרשן כדורסל מעולה ומספר סיפורים שכיף לשמוע.
רג׳י מילר היה שחקן הכדורסל כמעט הכי טוב בבית שלו. דלת ממול גדלה אחותו ומי שנחשבת אולי לשחקנית הכדורסל הטובה אי פעם, שריל מילר. רג׳י אוהב לספר איך פעם נכנס לרכב אחרי משחק מעולה והתכונן (סוף סוף) להשוויץ קצת בפני אחותו. רג׳י קלע 40 נקודות באותו יום במשחק תיכונים - המשחק הכי טוב שלו.
״כמה את קלעת?״ הוא שאל אותה.
״אתה יודע, היה לי משחק טוב״.
רג׳י המשיך ״כמה קלעת, 60 נק׳?״
שריל הסתכלה עליו וזרקה ״105"
בשנת 2012, כשרג׳י מילר נכנס להיכל התהילה הוא בחר להעלות לבמה את מי שהייתה המנטורית והמודל שלו לחיקוי, אחותו שריל.
יצא לי לראות עשרות נאומי כניסה להיכל התהילה, זאת הפעם היחידה ששחקן NBA סיפר שמודל ההערצה שלו היא אישה.
מהצד שני, קובי בריאנט היה המנטור של סברינה יונסקו, אחת משחקניות הכדורסל המבטיחות ביותר שסיפרה לא פעם על הקשר המיוחד שלהם.
יש יתרונות למנטורינג שכזה.
הוא מצמצם פערים, פותח זויות ראייה שונות, שובר תקרות זכוכית ומכניס אנשים לחדרים אליהם היה קשה להיכנס ללא הזמנה. מעל להכל, יש כאן מסר ודוגמא אישית שמנטורים (נשים וגברים) מעולים הם פשוט כאלו. אנחנו חלק מעולם העבודה שמכיל הכי הרבה דורות וגילאים וישנם הרבה פערים ותפיסות לגשר עליהם, מנטורינג חוצה שכזה הוא דרך אחת.
יש לי הרגשה (לא מבוססת) שדווקא נשות ואנשי HR עושים עבודה יותר טובה בתחום אבל אני אשמח לשמוע מה קורה אצלכם בארגונים.
בתמונה, מחווה כמעט בלתי נתפסת של שחקן פוטבול אמריקאי לשחקנית כדורגל ופעילת זכויות אדם - מייגן רפינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה