אחד הדברים המקסימים בספורט זה התפר בין המקצוענות לפולקלור. בין האנליטיקה שמכתיבה סגנון למלח שמפוזר מאחורי השער למזל טוב. בספורט יש מספר רב (מידי?) של קללות אבל הנה כמה מן החביבות עליי.
קללת הבמבינו - הבוסטון רד סוקס (בייסבול) מוכרים את בייב רות׳ לניו יורק ניקס ולא זוכים באליפות 86 שנים.
קללת העז - אוהד יווני שנמנע ממנו להיכנס למשחק בייסבול בשיקגו ב 1945, קילל את הקבוצה, קללה שהחזיקה עד שנת 2016.
וכמובן, קללת בלה גוטמן.
בלה גוטמן היה יהודי חביב ומאמן כדורגל מדהים. הוא אימן את בנפיקה בשנות השישים והוביל אותה להישגים חסרי תקדים כולל שתי זכיות רצופות בליגת האלופות בשנת 1961 ו 1962 עם נצחונות בגמר על ברצלונה וריאל מדריד.
לאחר הזכיה השניה בלה גוטמן פנה לבעלים על מנת לקבל העלאת שכר ואלו סרבו.
גוטמן בתמורה ״קילל״ את המועדון והבטיח שלא יזכו בשום תואר אירופאי במאה השני הבאות. וכך היה, לפחות עד כה. בנפיקה הפסידה בשמונה גמרים, האחרון שבהם בשנת 2014.
בשנת 1990, מאמן בנפיקה דאז, אוסביו, על לקבר של בלה גוטמן כדי לבקש את סליחתו ולבטל את הקללה. כל מי שמכיר אמהות פולניות היה אומר לו שזה מיותר… ואכן, זה לא הצליח.
אין תיעוד לסכום אותו ביקש גוטמן, חלק מהמקורות טוענים סכום קטן, וחלק העלאה של 65%. ישנן עדויות שבאותה עונה המועדון ביקש מבלה גוטמן לשלם עבור חצי מהשהות שלו באחד ממשחקי החוץ כי אשתו הצטרפה לנסיעה. כסף קטן למועדון (וכנראה גם לגוטמן) אבל עוד עדות לטעמו שהמועדון קטנוני וקמצן.
אלו כמובן לא התנהגויות שאנחנו רואים בארגונים כי כולנו מקבלים רק החלטות טובות אבל עדיין, אולי מישהו או מישהי מבולבלים וכדאי להם לחשוב איך מנהלים את העובדים והעובדות המצטיינים בחברה.
