"לא כולם צריכים להשתנות, הישרדות היא לא חובה" (ויליאם אדוארדס דמינג)

אחד הנושאים שיועצים ארגוניים ואנשי HR מאוד אוהבים הוא.... תופים... התמודדות עם דורות x, y, z  בעולם העבודה. כל דור מאופיין בשנות לידה אחרות ובשלל מאפיינים שמגדירים אותו בעולם העבודה. מה הוא אוהב,, מחפש רוצה ואיזה יחסים יש לו עם הארגון.

מאוד אוהבים להסביר איך דור אחד אוהב לעבוד רק בשביל כסף ואחר מחפש הגשמה ושלישי רוצה להתפתח ושהארגון שלו יתמוך בחדי-קרן ולא יקנה קפה בצבעים שהם לא פוליטקלי קורקט.

אני, מי היה מאמין, לא יכול לשמוע יותר על הנושא הזה.

אבל... מה שכן מעניין אותי זה היכולת של אנשים להשתנות ולהתפתח לאורך זמן. איך אנשים מסוימים מצליחים להישאר רלוונטיים ומצוינים בתעשייה שלהם ובמקצוע שלהם למרות שהעולם מסביב משתנה.

עולם הספורט מאפשר לנו לראות את השינויים האלו בצורה יחסית מהירה. שחקני כדורסל וכדורגל נשענים לא מעט על היכולות האתלטיות שלהם מצד אחד ומצד שני המשחקים האלו מורכבים מספיק כדי לחפות על חיסרון אתלטי בדרכים שונות (בניגוד נגיד למקצועות ״טהורים״ יותר כמו ריצה וקפיצה).

וינס קרטר נכנס השבוע (תחילת ינואר 2020) לספר השיאים כשהפך לשחקן הNBA הראשון ששיחק בארבעה עשורים שונים. הוא ערך את הבכורה שלו ב1999 כשחקן טורונטו והשבוע שיחק במדי אטלנטה בעונתו ה22 בליגה.

העובדה הזאת מעניינת עוד יותר כי וינס קרטר הצעיר היה מפלצת אתלטית ברמות קיצוניות. הוא זכה בתחרות ההטבעות בצורה המשכנעת ביותר אי פעם ובאולמפיאדה הטביע מעל בחור צרפתי מסכן בגובה   2.18 מ׳.

אז איך הוא נשאר רלוונטי? וינס קרטר השתנה. לארוך הקריירה שלו הוא עבר ממעמד של כוכב אתלטי לשחקן מסייע. משחקן שמסתמך על כניסות לסל לקלעי איכותי ושומר. היום התפקיד של וינס קרטר הוא גם חברתי וחונך בתוך הקבוצות בהן הוא משחק ובניגוד לשחקנים אחרים הוא הסכים לשים את האגו בצד ולהיות חלק מצוות הסיוע שמשחק לפעמים פחות מעשר דק׳ בערב.

היכולת של ספורטאים להשתנות תוך כדי הקריירה, להפסיק להסתמך על האתלטיות היא קריטית. הגדול ביותר (מסי, רונאלדו, ג׳ורדן, קובי בריינט, לברון ג׳יימס, פדרר) הוסיפו אלמנט חדש למשחק שלהם כל קיץ. הם היו או עדיין הכי טובים בתחומם אבל לא הפסיקו ללמוד ולהתקדם.

כמעט בכל מקצוע היום עולם העבודה הוא מהיר (ועצבני). טכנולוגיות משתנות, שפות הופכות להיות רלוונטיות יותר או פחות, מודלים חדשים ועסקיים נכנסים ומקצועות שלא היו קיימים לפני עשור הופכים להיות הכי חמים בשוק.

איך מחזיקים קריירה ארוכה בעולם כזה? אין לי מושג. אבל יש לי רעיונות.

1.    אגו בצד. היה לי דיון השבוע עם מישהו שטען שהמודל הכלכלי שכולם עובדים בו בתחום העבודה שלו לא נכון והמודל הישן שהוא גדל עליו הוא האמת היחידה. זה הרגיש קצת שהוא מוכר לי חנות של בלוקבסטר בעולם של נטפליקס. לא תודה. העולם השתנה? הנחות היסוד השתנו? זוזו קדימה. אל תאחזו במה שהכרתם רק בגלל שהכרתם אותו. תשאלו מסביב, תבקשו עוד דעה ותנסו להבין האם הגיע הזמן לשחרר.

2.    למידה – להישאר מעודכנים נשמע כמו הדבר הכי בסיסי אבל דווקא בתחום שלי אני רואה כמה אנשים מסיימים ללמוד ביום האחרון שלהם בתואר. ״בעולם של ידע, בורות היא בחירה״ (דונלד מילר).

3.    להשתנמך כדי להשתדרג – אין בושה בלהתחיל מלמטה שוב כדי לרכוש ידע בעוד דיסציפלינה. זה לא נעים אבל להשתנות זה לא נעים.

4.    תהפכו להיות אנשים של חיבורים. תדעו לחבר בין אנשים. בתוך החברה שלכם וגם מחוצה לה. היכולת להכיר אנשים בתחומים שונים היא מעולה ברמת הנטוורק אבל היא גם יכולת בפני עצמה. אחד הדברים ששוק בשוק העבודה נותן הוא היכרות עם אנשים שונים בחברות אחרות ובתפקידים שונים. היכולת לדעת לחבר בין תחומים שונים במקצוע שלכם נותנת לכם יתרון על פני אנשים שרואים רק ערוץ אחד (הבית של פיסטוק ורח׳ סומסום לילדי שנות ה-80).

שיעורי ניהול מסדרת המופת - הבית הלבן

כמעט בכל סיטואציה מורכבת או לא בעבודה אני יכול למצוא הקבלות לסדרת המופת ״הבית הלבן״.

כן, גם אני הייתי רוצה שארון סורקין יכתוב לי את המלל ליום יום שלי. אני מדמיין שיחות הרבה יותר שנונות בכל walk and talk משרדי וברגעים קשים אני שולח הודעה או מרים טלפון לאחת והיחידה בלומנשטיק שתבין על מה אני מדבר.

ברצינות, מדובר בסדרה האינטליגנטית ביותר בעיני ששודרה אי פעם. עונה 2 היא מופת לכתיבה ועומדת במבחן הזמן. סצנת הסיום שלה עם פס הקול של “brother and arms” (dire striates)   היא רגע מדהים, ולא יאומן שהשיר הזה הגיע רק במקום הרביעי במצעד 80-90 של גל״צ.

בכל אופן, הסדרה הזאת גם כוללת כמה רגעי ניהול מופתיים וכאלו שאפשר ללמוד מהם לא מעט.

1.    איך להתמודד עם רכלנים? כולם אוהבים להיות במעגל הידע. כולם רוצים להסתובב עם המבט של ״אני יודע משהו חשוב״. אבל, ככל שמתקדמים צריך גם להבין שהיכולת שלך לסתום את הפה חשובה לא פחות מהיכולת שלך לנהל. יש חשיבות בניהול המסרים הארגוניים. אם זה שינוי ארגוני שצריך לעבור את הערוצים הנכונים ולהתגבש לתוכנית פעולה לפני שמופץ קדימה ואם זה החלפה פרסונלית שפשוט צריך לשמור על כבודו של האדם המוחלף. אף אחד לא רוצה לנהל קרבות מאספים ולנהל נזקים. אל תהיו כאלו מצד אחד ותזכרו את המשפט של יצחק שמיר מצד שני ״סוד, הוא בין שני אנשים אם אחד מהם מת״.

בעונה השלישית, פרק 5, טובי מתמודד עם הדלפה מתוך הצוות שלו שעלולה להביך את הנשיא. הוא אוסף את הצוות שלו ונותן נאום קצר ויחסית  מפתיע לדמות שלו. הוא לא נכנס בהם, הוא לא נוזף. הוא רק מזכיר להם למה הם עובדים איפה שהם עובדים ומה החלק שלו ושלהם.

2.    איך לבחור מס׳ 2? כניסה לתפקיד ניהולי היא ארוע. לא טוב או רע בהכרח אבל יש לארוע הזה טקסיות מסויימת שמעוררת שאלות בסביבה המיידית. קודם הייתם אחד מהחבר׳ה והיום אתם קובעים את הבונוסים. קודם הייתם בצחוקים והיום לפעמים אתם נכנסים לחדר ויש שתיקה מוזרה כי בדיוק דברו עליכם. אביטל (אשתי היקרה) אמרה לי כשנכנסתי לתפקיד ״אל תלך איתם לאכול צהריים כל יום, כי לפעמים הם צריכים לדבר עליך מאחורי הגב״.

ואחת השאלות שנשאלת בפעם הראשונה שנעדרים ליותר מיומיים היא ״מי מחליף אותך?״. בעיניי לפחות זאת שאלה של אמון. לא IQ, לא מומחיות, אמון. מי האדם שבהיעדרך אתה סומך על ההחלטות שהוא/היא יקבלו. זה האדם שמופיע בהודעת הOOO (out of office) שלך. זה האדם שיקבל החלטה.

בפוליטיקה האמריקאית הנשיא נואם פעם בשנה את נאום מצב האומה. חלק מהטקס הוא שאחד השרים (הזוטרים יותר) נשאר מחוץ לאולם במקום מוגן למקרה שמישהו ינסה למחוק את כל ההנהגה האמריקאית. במקרה כזה, אותו השר יהפוך להיות מיידית הנשיא.

מי יהיה מספר 2 שלו? לג׳ד ברטלט היה טיפ לשר הצעיר:

3.    שונות בגיוס.

הבית הלבן של הבית הלבן הוא דמוקרטי. אפילו מאוד דמוקרטי. וככאלו הם תופסים תחת על כל מי שחושב אחרת, מדבר אחרת ומוכנים להשקיע זמן ומשאבים כדי להוציא אותו אידיוט. אבל, לפחות בשני רגעים שונים בסדרה הנשיא וראש הצוות שלו (Chief of Staff) מגייסים רפובליקנים לעבודה. חלק מזה כדי להעשיר את השיח בתוך הצוות, חלק בשביל ״לדבר את השפה״ של הצד השני ואולי גם חלק כדי להרגיז את שאר העובדים. בכל מקרה, ניהול חזק שמצליח להכניס אנשים מוצלחים עם תפיסות שונות מביא ערך גדול. שונות יכולה להתבטא בהמון צורות (מגדר, גזע, גאוגרפיה, טעם באוכל) וכששונות באה בנוסף לכישרון ויכולת (ולא כעלה תאנה) היא הופכת צוותים לחזקים יותר.

4.    אפס סובלנות לבריונות – בהמשך אותה עונה איינסלי (עו״ד הרפובליקנית שגוייסה) נתקלת בשני קקות שמזלזלים בה, מתנהגים בבריונות ובסופו של דבר גם משאירים לה ״מתנה״ על השולחן. סם סיבורן, המנהל שלה עושה מה שצריך לעשות כל מנהל בסיטואציה כזאת. אפס סובלנות. אפשר להתווכח על הדרמטיות שבסצנה אבל הרעיון ברור וכבר כתבתי עליו מלא פעמים. מי שסובלני להתנהגות של חארות יפסיד עובדים טובים אחרים שפשוט לא ישארו.

5.    תכירו את העובדים שלכם... באמת תכירו. בתחילת עונה 2 (כבר אמרתי שהיא מופלאה?) אנחנו זוכים להצצה לימי הקמפיין של ברטלט וליחסים שלו עם הצוות כשהם מתגבשים לידי צוות. עולה תמונה לא מחמיאה בה הוא לא מכיר את התפקידים שלהם, לא זוכר את השמות ובאופן כללי לא מגלה עניין רב. יש מנהלים שחושבים שזה מגניב, זה לא. אין שום דבר מקסים בלא לזכור את השם של העובד, את הגדרת התפקיד שלו (גם אם לך היא נשמעת לא קריטית – עבורו היא משמעותית) וזה לא מעיד שום דבר טוב עליך כמנהל.  

לוקח לברטלט זמן להבין את זה. זה יכול להיות הריחוק , זה יכול להיות מנגנון הגנה אבל בסופו של דבר הוא מבין את הערך של האנשים שמקיפים אותו והוא דואג שגם הם ידעו שהוא מעריך אותם.

משוב חיובי ומילת הערכה כנה היא לעולם לא מיותרת. עדיף תמיד להגיד תודה, סליחה ולהביע הערכה מאשר להניח שמישהו אחר יודע. זה הרגל ששווה להתאמן עליו.

ועוד סעיף בונוס.

הדמות המעניינת ביותר בסדרה בעייני, בטח מבחינת ההתפתחות האישית שלה היא מי שמתחילה כדוברת של הבית הלבן ומחליפה בסופו של דבר את לאו בתור chief of staff.

סי.ג׳יי קרייג מספקת כמה שיעורים מאוד מעניינים על תקשורת, ניהול ממשקים, יכולת ניהול כלפי מעלה וניהול ברמה הגבוהה ביותר.

אני מצרף קטע די ארוך עליה אבל אני ממליץ בחום למי שאוהב וגם למי שלא לראות קטעים שלה מנהלת את מסיבות העיתונאים, יוזמת  מהלכים אסטרטגים ומנהלת תהליך כניסה לתפקיד.

חוץ מזה, מדובר באליסון ג׳ני שהיא אחת השחקניות האדירות והמצחיקות בעולם.