The Dream Team

עד אולימפיאדת ברצלונה ב1992 שחקני NBA  לא הורשו להשתתף במשחקים האולימפים בטענה שהם מקצוענים ואולימפיאדה היא אירוע ספורט חובבני. לאור זאת, נבחרת ארה"ב הורכבה משחקני מכללות צעירים לפני שהתחילו לשחק בליגת הNBA.

זה כמובן לא הפריע לשחקנים מקצוענים מאירופה להשתתף במשחקים אבל לאורך השנים נבחרת ארה"ב כמעט תמיד זכתה במדליית הזהב (למעט מעידה באולימפיאדת מינכן 1972 בשערוריית שיפוט, ואי-השתתפות ב1980 עקב חרם של מדינות המערב על האולימפיאדה ברוסיה) כך שהנושא לא הפריע לאף אחד באמת.

באולפיאדת סיאול, 1988, הרוסים ברשות שחקני NBA עתידיים כמו סאבוניס ומרצ'וליניוס ניצחו את האמריקאים כבר בחצי הגמר וזה כבר היה יותר מידי. לקראת המשחקים בברצלונה ועם רוח גבית מפיב"א (ארגון הכדורסל העולמי) הורשו שחקני הNBA לשחק באולימפיאדת 1992.

עכשיו נשארה השאלה הפשוטה, את מי מזמינים ומי ינהל את כל הכישרון הזה?

אפשר לכתוב, ונכתבו ספרים על הנבחרת הזאת. אני מניח ששיעורי הניהול שניתן להפיק מנבחרת החלומות יכולים למלא הרצאה שלמה ולגעת בעולמות הגיוס, שימור, ניהול אגו, העברת ידע וימי כיף ורווחה לוועדי עובדים ולילדים.

אני אנסה לגעת בשתי נקודות מעניינות (בעיניי) ואמליץ לראות את הסרט the dream team.

גיוס קואליציות והבנת מוטיבציות.

מייקל ג'ורדן הוא שחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים. אני מניח שאם הייתם מבקשים מכל אדם (שפוי) לבחור קבוצת כדורסל הוא היה מתחיל בג'ורדן. ולכן, ב1990 כאשר התחילו להקים את נבחרת ארה"ב הטלפון הראשון היה למייקל. בניגוד לציפיות, מייקל לא קפץ על המציאה ממספר סיבות: (1) הוא כבר זכה במדליית זהב ב1984 באוליפיאדת לוס אנג'לס, (2) עונת הNBA היא עונה ארוכה של 82 משחקים לפני פלייאוף והשחקנים זקוקים למנוחה בין העונות על מנת לשקם את הגוף ולהשתפר במשחק. (3) מייקל ידע שלא מדובר בתחרות אמיתית, נבחרת ארה"ב איתו או בלעדיו תזכה בקלות בזהב ולכן התחרותיות של מייקל לא אותגרה.

רוד ת'ורן הופקד על המשימה. הוא התקשר למייקל וניסה לשכנע אותו. מייקל היה חשדן ושאל "מי עוד בקבוצה?". השאלה הזאת הפכה להיות המפתח בגיוסו של מייקל. הטלפון הבא היה למג'יק ג'ונסון שיחד עם לארי בירד היה הפנים של ליגת הכדורסל בשנות ה-80. מג'יק ולארי לא התכוונו לוותר על ההזדמנות. שניהם היו בנבחרת ארה"ב ב1980 שלא נסעה לאוליפיאדה ומבחינתם הייתה כאן סגירת מעגל והזדמנות היסטורית לשחק יחד. אחריהם הצטרפו עוד שחקנים כמו בארקלי, רובינסון, מאלין, יואניג ובסה"כ יחד עם מייקל, 11 שחקנים שיבחרו בסופו של דבר להיכל התהילה של הספורט. ללא ספק ריכוז הכישרון הגדול ביותר בקבוצה אחת אי פעם.

הגיוס של הכוכבים האחרים יצר שני אלמנטים שהשפיעו על ההחלטה של מייקל. ראשית, רבים מהם כמו יואינג ובארקלי היו מחבריו הקרובים ולחצו עליו להצטרף. אבל שנית, ויותר חשוב, זאת הייתה עוד הזדמנות לשחק מול ועם מג'יק ולארי ולהוכיח סופית שהוא הגדול מכולם. ויותר מהכל, המוטיבציות של מייקל נבעו מהתחרותיות שלו.

כוכבים, המון כוכבים.

איך משכנעים את הקבוצה שעומדת לנצח בהפרש ממוצע של 43 נק' שהיא יכולה להפסיד וכדאי לה לשתף פעולה? למשימה הזאת מונה צ'אק דיילי. דיילי היה מאמנה של דטריוט פיסטונס, פעמיים אלופת הליגה וקבוצה שכונתה הBAD BOYS בגלל סגנון משחק אגרסיבי עד כדי אלים. דיילי היה ידוע ביכולת שלו לנהל אגואים ולכן נדרש למשימה. מייד עם התכנסות הנבחרת היה ברור שאין בעיית כישרון בחדר וכל השחקנים עסקו בקרבות מיקום כדי למצב את עצמם ככוכבים (ואכן, כל אחד מהם היה כוכב בקבוצתו).

משחק האימון הראשון של הנבחרת נקבע בסן דייגו, ביוני 92, מול נבחרת של שחקני קולג' צעירים. היה מדובר במשחק אימון של 20 דק' ללא עיתונאים באולם. שחקני הקולג' הצעירים נתנו את הכל מול קבוצת הכוכבים. דיילי עשה המון חילופים, חלקם מוזרים שפגעו ברצף המשחק. הוא השאיר את ג'ורדן על הספסל לחלקים גדולים של המשחק ואחרי 20 דק' הייתה דממה באולם. נבחרת הקולג' ניצחה 62-54 את הקבוצה הטובה ביותר בהיסטוריה של המשחק. דיילי הורה לכבות מייד את לוח התוצאות לפני שהעיתונאים יכנסו חזרה לאולם והשחקנים בשתי הקבוצות נתבקשו לא לדבר על התוצאה.

אז מה קרה כאן? דיילי הבין שהדרך הטובה ביותר בשבילו לייצר קבוצה ומהר היא להסביר לשחקנים שלו שהם, למרות שהם הטובים בעולם, יכולים להפסיד. הוא לא היה צריך לתת נאומים גדולים או לעבור על הוידאו של המשחק כדי להסביר להם את זה. הם הבינו לבד. למחרת נערך משחק נוסף בו שחקני הקולג'ים "בקושי עברו את החצי" כמו שסיפר אחד מהם. חלק מהשחקנים בקבוצת הקולג'ים חושבים עד היום שלמעשה הם נצחו את נבחרת הכוכבים כי הם היו טובים יותר. על אומר מייק ששבסקי, עוזר המאמן של דיילי, "יש ילדים שמאמינים בסנטה קלאוס ויש כאלו שחושבים שניצחו את הDREAM TEAM".

משני הסיפורים האלו אפשר לקחת נקודות חשובות בגיוס קואליציות למטרות שכנוע (כמו שמופיע בטקטיקות ההשפעה של קיפניס ושמידט) והבנת המוטיבציה של האדם העומד מולך (ג'ורדן והתחרותיות).

היכולת לנהל מספר רב של כשרונות הוא נושא גדול בפני עצמו וכבר התייחסתי בפוסט קודם לחשיבות של השחקנים האפורים יותר שמייצרים את הדבק הקבוצתי. גם בנבחרת הזאת היו שחקנים שלקחו את התפקידים האלו. ג'ון סטוקטון וכריס מאלין היו שניים כאלו שהפקידו את האגו בכניסה לנבחרת והורידו את מפלס הלחץ. שניהם כוכבים בקבוצות שלהם אבל לקחו תפקיד שונה בהינתן המשימה.

בסופו של יום, נבחרות ארה"ב, THE DREAM TEAM, זכתה במדליית הזהב בקלות, היא הפכה להיות האטרקציה המרכזים של האולמפיאדה כולל שחקנים של קבוצות יריבות שישבו עם מצלמות על הספסל כדי לצלם את שחקני הNBA.

לנבחרת הזאת היה תפקיד חשוב בפתיחת ליגת הNBA  לעוד שחקנים אירופאים והפיכת הליגת לבינלאומית היום יותר מאי פעם. הפערים בעולם הלכו ונסגרו וב2004 באוליפיאדה ביוון שוב הפסידה נבחרת ארה"ב את מדליית הזהב לאחר הפסד לארגנטינה בחצי הגמר.

המלצות לסיום:

1. ספר למיטיבי לכת – Dream Team , Jack McCalum
2. סרט – The Dream Team
3.  והמון קטעים ביו-טיוב.