לברון ג׳יימס לא שמח. הוא בעונה אישית פנטסטית. בגיל 37 הוא מפסיד פחות משחקים בגלל פציעות לעומת שלוש השנים האחרונות, הוא קולע בממוצע 29 נק׳ למשחק (הכי טוב שלו בעשר שנים האחרונות), באחוזים טובים, ממשיך למסור ולקחת כדורים חוזרים ועם כל הילדודס מסביב יש לו יותר משחקים של 30 נק׳ או יותר מאשר לכל שחקן אחר בליגה.
אבל הוא לא שמח. הוא לא מחייך, הוא חוגג סלים בשאגות אבל לא בחיוכים, לא בצחוק. הכל נראה רציני. רציני מידי. האם שמחה משפיעה על הצלחה או ההפך?
גולדן סטייט של השנה נראית יותר שמחה, ובצדק. שילוב של עונה אישית מדהימה של סטפ קרי יחד עם לוח משחקים נח יחסית בתחילת העונה יצרו מומנטום חיובי ששם את גולדן סטייט בראש הליגה עוד לפני החזרה של החצי השני של סטפ קרי, קליי תומפסון, מפציעה. השבוע קליי חזר והחגיגות על הספסל היו מעניינות לא פחות מהמשחק. השחקנים חגגו כל סל ופרגנו לקליי בצורה, שלי לפחות, נראתה מאוד אותנטית.
אז.. האם שמחה חשובה לארגונים?
לפי מאמר של הרווארד שמחה נובעת משילוב של הרמוניה, השפעה והכרה - על כל אלה יכולים מנהלים להשפיע בארגונים שלהם.
הרמוניה - בקבוצות ספורט (אבל גם בצוותים בעבודה) לכל עובד יש תפקיד בהשגת היעדים. אחד מתעד טוב יותר, שני מתכנן, אחר אחראי על שיתוף פעולה עם צוותים אחרים וכו׳. כשמיומנות וחוזקות מגוונות משתלבות בצורה טובה נוצרת ההרמוניה.
אימפקט - הרמוניה מביעה (בשאיפה) לאימפקט שמוביל לשמחה. לאירועי שיא יש נטייה לייצר פרץ של שמחה (בהנחה שהם חיוביים). בספורט זה קורה כמובן בתדירות גבוהה יותר (כל משחק הוא פוטנציאל לאירוע שיא).
הכרה - מאמנים טובים מבקשים מהשחקנים שלהם לעשות משהו קצת משונה. הם מבקשים מהם אחרי סל, או גול להצביע על המוסר, זה שייצר את ההזדמנות עבור השחקן להבקיע או לקלוע. המאמן האגדי של מכללת צפון קרוליינה, דין סמית׳, דרש מהשחקנים לתרגל את ההכרה הזאת גם באימונים כדי להשריש את ההרגל.תחשבו כמה אימפקט היה לאירוע כזה בארגונים. אדם שמקבל הוקרה מפרגן לקולגות שייצרו עבורו את ההזדמנות להצליח. הפרגון הזה מעצים את המחזור של שמחה ← הצלחה ← שמחה.
בסקר משנת 2018 ביקש מעובדים לדווח כמה שמחה הם חווים במקום העבודה ולאחר מכן לדרג את מידת ההסכמה שלהם עם מספר היגדים שמשקפות את שלושת הפרמטרים הנ״ל - הרמוניה, אימפקט והכרה (מאוד דומה לסקרי מחוברות שכולנו מכירים).
אפשר לראות, בצורה לא מפתיעה, שעובדים שדיווחו שחשו יותר שמחה בעבודה הסכימו יותר עם כל הגד בתדירות גבוהה הרבה יותר מאשר עובדים שאמרו שהם חשים פחות שמחה בעבודה.
כמובן, יש פה משתנים מתערבים וישנה אפשרות גם לסיבתיות הפוכה. אבל בפועל יש השפעה לשמחה על החוויה מהעבודה.
דבר נוסף שנבדק בסקר הוא פער השמחה. כמעט 90% מהמשיבים אמרו שהם מצפים לחוות מידה ניכרת של שמחה בעבודה, אך רק 37% מדווחים שזאת החוויה האמיתית שלהם. הפער הזה גם נמדד כ״על-דורי״. לפחות במחקר הזה לא מצאו שצעירים מצפים ליותר שמחה בעבודה ממבוגרים. עבור דור האיקס ומילניאלנס פער השמחה היה 57% ו-44%, בהתאמה.
אנחנו הרבה פעמים נוטים לחשוב רק על הצלחה וביצועים ופחות על שמחה. לא כל הארגונים בכלל מודדים שמחה.
איך מייצרים שמחה בארגונים? לפחות לפי המחקר יש כמה המלצות שכדאי לארגונים לאמץ:
להפוך את השמחה הארגונית למטרה מוצהרת. זה אולי נשמע כמו משהו פלאפי אבל הרעיון הוא לגעת בשורשים של מה שגורם לעובדים להיות שמחים - לראות את העובדים, לשמוע אותם, לתת הכרה לעבודה טובה.
לחבר עובדים למטרות הארגוניות ברמה שהם יבינו את האימפקט שהם יוצרים. זה יכול להיות ע״י שיתוף תוצאות עסקיות או מפת הדרכים של הארגון והמטרות לשנה הבאה.
חגיגת הצלחות - נשמע ברור אבל לא פעם ארגונים נוטים להגיע לנקודת הסיום של פרוייקטים בלי אוויר לחגוג ומיד עוברים למשימה הבאה. יש ערך לחגיגה הזאת וכאמור - שמחה ← הצלחה ← שמחה
אז האם לברון לא שמח בגלל שהקבוצה שלו לא מצליחה מספיק או שחוסר השמחה שלו משפיעה על התוצאות?
כנראה שילוב, אבל השחקן הענק הזה לקח את הרצינות, לפחות לדעתי, למחוזות שפוגעים בביצועי הקבוצה ולא משרתים את ההצלחה שלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה