אסתר המלכה

בטקס הסיום לבוגרי אוניברסיטת סטנפורד בשנת 2005 הוזמן לנאום סטיב ג׳ובס. אמנם אנחנו מדברים על שנתיים לפני השקת האייפון, אבל כבר אז מנכ״ל אפל היה אגדה בתחומו וחברת אפל נחשבה לא רק למובילה טכנולוגית אלא גם לחברה חדשנית ומובילה בכל קנה מידה.

בנאום שלו מדבר ג׳ובס על ההזדמנויות השונות שקיבל בחייו, הבחירות השונות שעשה ואחד המשפטים (לפחות עבורי) המשמעותיים מהנאום הוא ״אי אפשר לחבר את הנקודות כשמסתכלים קדימה״. ג׳ובס מתייחס בעיקר להתנסויות שונות שבזמנו לקח בצורה אקראית ומתוך עניין בלבד ולא מתוך מחשבה שיועילו בעתיד בצורה מובנית. הוא מתייחס לשיעורי קליגרפיה אותם לקח אחרי שהחליט לנשור מהלימודים האחרים. שיעורים אלו הובילו והשפיעו על ג׳ובס בעיצוב המקינטוש הראשון (וג׳ובס גם יטען שמאחר ומייקרוסופט העתיקו ממנו) והשפיעו על כל העיצוב בתעשיית המחשבים.

ישנם יתרונות רבים בעיסוק במגוון ענפי ספורט לפני בחירת ענף עיקרי. שחקני הכדורגל זלטן איברהימוביץ ורוברט לבנדובסקי הם שתי דוגמאות לשחקנים אשר נחשפו בשלב מוקדם לענפי ספורט שונים (התעמלות ואומניות לחימה) אשר תרמו להם רבות כשחקני כדורגל מקצוענים.

עולם העבודה היום נע בין שני צירים מעניינים. מצד אחד מולטי-דיסיפלינריות שנדרשת כמעט בכל תעשייה. המוצרים היום מורכבים מאי פעם וכמעט תמיד דורשים שילוב של חומרה, תוכנה, עיצוב מוצר, ממשק משתמש ועד מכניקה, אלקטרוניקה ועוד. מצד שני היכולת להתמחות היום בנישה ספציפית היא כמעט אין-סופית ועובדים שמהווים מקור ידע בנושא ספציפי יהיו מבוקשים ומשומרים כל עוד הידע שלהם ליבתי ונדרש.

יחד עם זאת, הרבה יותר מקובל מאי פעם לעשות מעברים בין קריירות וכך נמצא אנשי תוכנה עוברים לתחום החינוך, עורכי דין עוברים לעולם ניהול ופרויקטים ועוד דוגמאות שונות ומשונות כמו איש המוסד שהפך להיות יועץ ארגוני.

נדיר לראות מעברים כאלו בעולם הספורט. שגיא מוקי, אלוף העולם בג׳ודו במשקל עד 81 ק״ג, עשה מעבר מקטגוריית משקל אחת לשנייה אבל זה לא באמת שינוי משמעותי. אנחנו רואים שחקני כדורסל וכדורגל מתפתחים בתוך המשחק ונעים בין עמדות שונות על המגרש אבל זהו שינוי שהוא, בעיניי, הרחבת העיסוק ולא יותר מכך (בלי להוריד מהיכולת המדהימה להשתפר ולהתעדכן).

ולכן הסיפור של אסתר לדצקה הוא לא פחות ממדהים.

אסתר (לא יהודייה לדעתי) הגיעה לאולימפיאדת החורף ב2018 כמועמדת מובילה לזכייה בסלאלום בסנובורד. בגלל שתחרות הסנובורד נקבעה לכמעט שבוע אחרי תחרויות הסקי (וכנראה מתוך שעמום ורצון לעשות משהו עם עצמה)  היא שכנעה את המאמן שלה לרשום אותה לתחרות הסלאלום בסקי והלוותה מגלשיים מגולשת אחרת.

האם סקי וסנובורד באמת שונים עד כדי כך אחד מהשני? ראשית, כן. אמנם מדובר על שני מקצועות שמתבצעים (רב הזמן) בירידה ושכל אדם פשוט קשור לקרש אחד (סנובורד) או שניים (סקי) יכול להגיע בהם לקצה המסלול עדיין מדובר על אירועים שונים. לראייה, מעטים הספורטאים שמתחרים בשני המקצועות. מדובר על טכניקות שונות (בסנובורד אין מקלות לדוגמה).

בגלל שאסתר שלנו לא הייתה מועמדת לכלום המארגנים שבצו אותה בין האחרונות במקצה (אם היא הייתה יהודייה היינו אומרים שהם אנטישמים). אחרי כל המועמדות העיקריות. בתחילת המקצה של אסתר המצלמה מתמקדת באלופה האולימפית המכהנת שכבר בטוחה שמדליית זהב שנייה ברציפות כבר שלה. אסתר פותחת מעולה את המרוץ שלה, טסה את המסלול ולמרות שעושה טעויות טכניות רבות מצליחה לסיים מאית שנייה (0.01) לפני האלופה המכהנת.

אני ממליץ בחום לראות את הסרטון עד הסוף כי התגובה של שתיהן פשוט Priceless. האלופה האוסטרית לא מאמינה שזה קורה לה ואסתר מסרבת להאמין שהיא זכתה בזהב במקצוע בו לא התחרתה עד אותו בוקר.

יש לא מעט סימני שאלה שיכולים לעלות מסיפור שכזה כמו על רמת המקצוענות בתחום? על השוני האמיתי בין המקצועות? האם ספורט בירידה (שבסוף כל מסלול שותים שוקו חם או בירה) הוא באמת ספורט?

אבל אני מציע זווית טיפה אחרת. כמה פעמים אנחנו מוותרים לנסות משהו רק כי אנחנו לא מומחים בו? כמה פעמים אנחנו נמנעים לבחון את היכולות שלנו בתחומים כביכול זרים לנו כי נכנסנו לתפנית מקצועית ספציפית?

אי שם בשנת 2004 הייתה לי שיחה עם בחורה יפנית (בשם הנפלא סייקו שימדה) שהזדעזעה לגלות שבבית שלנו אוהבים להכין סושי, כי הרי הכנת סושי היא פעילות למקצוענים בלבד (לא יודע, אין המון הבדל מעלי גפן) ואני טענתי שאנחנו עושים את זה בבינוניות ונהנים מהתהליך ומהנשנוש.

ולכן, בשורה תחתונה, אני חושב ששווה לנו מידי פעם לצאת מהגדרת התפקיד/המקצוע ולנסות לבחון את עצמנו במקומות שונים. אולי ניכשל, אולי נזכה בזהב ורוב הסיכויים שנלמד משהו.

בעיית הקוורטרבק

טום בריידי זכה אתמול, 7 בפברואר 2021, בסופרבול השביעי שלו. אין אף קבוצה בליגת ה-NFL שזכתה בשבעה תארים. לא בשנים של טום בריידי בליגה ולא בכלל.
כשחושבים שבדראפט 2000 נבחרו 198 שחקנים לפני מדובר על תופעת טבע שלא תחזור.

ועוד נקודה קטנה, טום בריידי (בן 43 למי שתוהה) הוא השחקן הפעיל היחידי מדראפט 2000. 

הנה משהו שכתבתי עליו לפני שנה ודורש שיתוף מחדש.

 

במאמר מצויין משנת 2008 פורט מלקולם גלאדוול את אחת הבעיות הרלוונטיות ביותר לעולם הארגונים העכשווי.

בעיית הקוורטרבק.

הקוורטרבק הוא המקבילה של הרכז מהכדורסל (והפליימייקר מהכדורגל) של משחק הפוטבול ואחראי על ניווט הקבוצה, קביעת התרגילים וההובלה שלה במשחק ההתקפה. במאמר שפורסם לאחרונה בהרווארד נמצא כפונקציה המשפיעה ביותר על ההצלחה של הקבוצה (לפני המאמן, המנכ״ל והבעלים) . בשנים האחרונות אנו צופים בכמה מהשחקנים הגדולים ביותר בתפקיד זה בראשם טום בריידי.

טום בריידי נבחר בדראפט (בחירת שחקנים שיצאו מהקולג') בסיום הסיבוב השישי במקום ה199. כמה זה נמוך? ב-NBA החליטו לפני כמה שנים שאפשר להסתפק בשני סיבובים כי סיכויי ההצלחה של שחקן שנבחר במקום נמוך יותר פשוט לא ריאלים. למעשה לפני בריידי נבחרו 6 קוורטרבקים אחרים.

מעל לכל שאר העמדות, עמדת הקוורטרבק קשה יותר לגיוס מאחר והשוני בין המשחק באוניברסיטאות (הלימודים האקדמיים) לבין המשחק בליגה המקצוענית (עולם הארגונים/עסקים) הוא פשוט גדול מידי. בלי להיכנס לפרטים טכניים משחק המשחק במכללות איטי יותר, לקוורטרבק יש יותר זמן לקרוא את המגרש ולקבל החלטות. אם תרצו תחשבו איך והאם הקורסים והמטלות במהלך הלימודים באוניברסיטה מכללה מדמים את המטלות והעבודה בארגון בו אתם/ן עובדים/ות.

כן, לשחקן בסיבוב הראשון סיכוי הצלחה גדול יותר משחקן בסיבוב השני אבל בעמדת הקוורטרבק יכולת הניבוי נפגעת קשות כמו במקצועות אחרים מחוץ לספורט (חינוך לדוגמא – לימודי התואר כשלעצמם לא מכינים אותך למקצוע ההוראה ולא מדמים את הלחץ והשחיקה שעובר מורה שעובד מול כיתת תלמידים, ההורים שלהם והתנאים הלא מתגמלים).

בשנים האחרונות יש שיפור ביכולת הגיוס וחברות רבות מנסות לפצח את הדרך הנכונה ביותר לגייס את האנשים הנכונים גם בכדי להצליח וגם כי גיוס רע פשוט עולה הרבה כסף. כבר כתבתי בעבר על הבעייתיות של מרכזי הערכה, הסתמכות על ציונים ועוד שלל שיטות משונות בהן ארגונים מסננים עובדים.

ליגת הפוטבול המקצוענית בארה״ב (ליגת ה- NFL) עורכת מבחנים בכל שנה לכל השחקנים החדשים. המבחנים כוללים אלמנטים שונים כמו מהירות, כח, זריזות ניתור ועוד. המבחנים האלו הפכו כבר לאירוע טלוויזיוני כמו שהאמריקאים יודעים לעשות ויש לו השפעה על מיקום הבחירה בדראפט של השחקן וכתוצאה מכך על השכר שהוא יקבל.

ישנם לא מעט מבקרים למבחנים האלו בטענות שהמבחנים האלו לא מייצגים את המצבים בהם יתקלו השחקנים, ממש כמו בעולם העבודה.

בעיניי היתרון של הארגונים היום על קבוצות הספורט הוא שהם למעשה כבר מצאו את הפיתרון. במטה אנליזה של מחקרים המנסים לנבא הצלחה בעבודה נמצא כי ״מדגם עבודה״ הוא אחד המנבאים החזקים. מדגם עבודה הוא למעשה המצב בו ארגון נותן לעובד תקופת ניסיון קצובה בזמן לפני החלטה האם לקלוט אותו לארגון. בהרבה ארגונים יש היום משרות סטודנט או התמחות שלאחריה הארגון (והעובד) מקבלים החלטה האם להמשיך למשרה מלאה.

אז מה כולם פספסו בבריידי? אני ממליץ לצפות בסרט The Brady 6 שעוקב אחרי הקריירה של טום בריידי ואחרי הקריירות של הקוורטרבקים האחרים שנבחרו לפני (ספוילר – לא הלך להם משהו). בריידי לא היה אתלט גדול. תמונות שלו משבוע המבחנים של ה NFL  מראות בחור לא אתלט במיוחד והתוצאות שלו היו בהתאם. הדוח של הסקאוטים לא היה מחמיא במיוחד  (לא חזק מספיק, לא אתלט, יד לא מספיק חזקה ועוד) אבל הם פספסו מרכיב מאוד חשוב. האישיות של בריידי. בתור שחקן מכללות הוא נאלץ לא פעם להילחם על מקומו מול שחקנים אחרים ש״סומנו״. לא פעם הוא הוכנס למשחק כשהקבוצה בפיגור והראה אופי ומנהיגות (שמאפיינות אותו גם היום, בגיל 40+ כשחקן).

בריידי הוא שחקן היכל התהילה וכנראה הטוב אי פעם בתפקיד (או לפחות הטוב בדורו). יש לו 6 אליפויות והוא עומד להתחיל את העונה ה-20 שלו כשחקן אחרי שבעונה האחרונה הוביל את ניו-אינגלנד לאליפות.

אין לי מושג איך ליגת הNFL  תפתור את בעיית הקוורטרבק ואני לא בטוח שמודל הסטודנטים או ההתמחות תקף לכל עבודה אבל אין לי ספק גם שבעולם של מלחמה על הון אנושי חברות יהיו חייבות לשכלל את היכולת שלהם לא לפספס כוכבים בסדר גודל הזה.

קצת תרבות

השני ביולי 2018, משחק שמינית הגמר של גביע העולם. יפן נגד בלגיה.

יפן כבר הוליכה 2-0 בדקה ה52 במה שעמדה להיות ההפתעה הכי גדולה של הטורניר. אבל בלגיה עמוסת הכישרון חזרה למשחק והשוותה את התוצאה. 2-2, דקה 93.

קרן ליפן.

הקרן מצד שמאל הייתה לא מספיק טובה ונקלטה ע"י שוער בלגיה שמיהר להוציא מתפרצת. דה ברוינה, קשר מנצ'סטר סיטי, מצא בצד ימין את מונייר שהעביר כדור לאמצע. לוקאקו, חלוץ בלגיה פתח רגליים ונתן לכדור לעבור ולהגיע לשאדלי שגילגל מול שער ריק. הבלגים השלימו מהפך וניצחו 3-2 כשנותרו עוד 8 שניות על השעון.

השחקנים של יפן אפילו לא קמו מהדשא. שריקת הסיום.

שחקני יפן נאספו במרכז המגרש, קדו קידה לקהל וירדו מהמגרש.

ואז קרו שני דברים מדהימים שלנו כישראלים נראים הזויים.

אוהדי יפן, שכרגע נשבר להם הלב, הוציאו שקיות זבל והתחילו לאסוף שאריות ולנקות את היציע בו ישבו. השני, שחקני יפן נכנסו לחדר ההלבשה. לאחר שהתקלחו והתלבשו, ניקו וצחצחו את חדר ההלבשה, לא שכחו לשטוף רצפה ולהשאיר פתק לרוסים, המארחים, ספסיבה –תודה.

למה? תרבות.

נבחרת הרוגבי של ניו-זילנד נקראת All Blacks והיא קבוצת הספורט המקצוענית המצליחה ביותר בהיסטוריה עם 77% אחוזי הצלחה. איך הצליחה מדינה עם אוכלוסיה של 4.5 מיליון תושבים לגדל ולשמר מסורת כזאת של הצלחה? לנבחרת הרוגבי של ניו-זילנד יש תרבות ארגונית חזקה מאוד. חזקה יותר מכל פרט בקבוצה.

המושג אזרחות ארגונית נועד לתאר מצב שבו עובד מעורב במקום העבודה שלו, מוכן להשקיע מעבר להגדרות התפקיד שלו כדי להביא לתפקוד טוב יותר של הארגון כולו.  אזרחות ארגונית, או בשמה המלא, המפוצץ והלועזי Organizational Citizenship Behavioral  (OCB) נמצאה קשורה במספר מחקרים למחוברות עובדים, כוונות עזיבה נמוכות ושביעות רצון גבוהה.

זה כמובן לא מפתיע, כשאנחנו חושבים על אנשים שמחוברים לארגון אנחנו מתכוונים לאלו שדואגים למקום העבודה, לסביבת העבודה, למרקם החברתי ולגיבוש. הם אלו (וזאת הדוגמה שאני זוכר מפרופסור יאיר ברזון) שירימו לכלוך במסדרון כשהם עוברים כדי לשמור על הסביבה נקייה. הם אלו גם שמזדהים עם ערכי הארגון, מחוברים אליו וכנראה ישקיעו מעבר לדרישות התפקיד.

איך מייצרים אווירה שכזאת? איך משכפלים ומדביקים עוד חברי צוות בהתנהגות הזאת? בנבחרת ניו-זילנד לדוגמא יש מושג של sweeping the Shed (בתרגום חופשי – לעשות סדר). דן קרטר, אגדת רוגבי בניו זילנד מספר ש"אף אחד לא יותר גדול מהקבוצה, אין מקום לזה בנבחרת. ואם מישהו מנסה להרים את עצמו מעל הקבוצה מיד מורידים אותו חזרה. אנחנו מחנכים לצניעות וחלק מכך מתבטא בלהשאיר חדר הלבשה נקי אחרינו..." גם הכוכבים שוטפים את הרצפה. אחרי ניצחון או הפסד.

תרבות לא נמצאת בפוסטרים על הקירות, לא באימייל פעמיים בשנה מהמנכ"ל ולא במסיבות מוציאות עיניים. היא נמצאת בהתנהגות ביום-יום ומתחילה מלמעלה. תרבות של פחד מייצרת שתיקה, תרבות של סימון טריטוריות מייצרת תחרות לא בריאה. שיתופי פעולה ונכונות לקחת סיכון הם סימנים לתרבות בריאה שמתחילה קודם כל מהמנהלים והמנהלות. לטוב ולרע ההתנהגות שלהם/ן מסמנת גבולות גזרה ואת הנורמות המצופות משאר העובדים.

Frenemies

לארי בירד ומג'יק ג'ונסון הצילו את ליגת הNBA.

שלא תהיה טעות. ג'ורדן היה הפנים של הליגה בתחילת שנות ה-90 והפנים שלו היו המפורסמות ביותר בעולם, אבל הוא עמד על כתפיים של שני ענקים שהצילו את הליגה מקריסה.

משחק הגמר של ליגת ה NBA ב1979 שודר בשידור חוזר בשעה 23:30 בלילה מרב שהליגה לא הייתה פופאלרית. 

כיום המצב שונה לחלוטין וליגת הNBA  נהנית מעלייה ברייטינג( למרות חוסר העניין החלקי בעונה הרגילה) שהולכת וגדלה כל שנה. בזכות מהלכי שיווק גאוניים הליגה פופלארית יותר מאי פעם, התרבות הארגונית שהליגה מייצרת הופכת אותה למוצר אטרקטיבי גם מחוץ לגבולות ארה"ב וההשקעה בשחקנים (תהליכי כניסה של שחקנים, שמירה על זכויות, מוצר מעולה ומדיניות קשוחה) בניגוד לענפים אחרים מוכיחה את עצמה.

אבל לארי ומג'יק הצילו אותה.

הם הגיעו מהקולג'ים בדראפט 1979 לבוסטון (לארי בירד) ולוס אנג'לס (מג'יק ג'ונסון). שתי היריבות השנואות עוד משנות השישים המוקדמות. הם הגיעו אחרי שמג'יק ניצח את בירד באליפות המכללות בגמר הנצפה ביותר בהיסטוריה של ליגת המכללות.

הם הגיעו כצימוד המושלם 

לארי בירד, איש העבודה הקשה, התקווה הלבנה (כינוי שלארי עצמו שנא) שלקח קולג' קטן לגמר מול מג'יק הקוסם, המופע הטוב בעיר,  מלא הכריזמה עם החיוך הענק, הרגש המתפרץ והמסירות המטורפות.

היריבות בין שניהם הייתה מרה. לארי היה איש מופנם שלא הכניס אנשים למעגל הקרוב שלו והאישיות של מג'יק הייתה ההפך המושלם עם הפמליה שהקיפה אותו, החיבוקים והתחככות בכוכבי הקולנוע של הוליווד. הם עוד הספיקו לשחק מעט יחד בטורניר ההכנה של נבחרת ארה"ב לאולימפיאדת 1980 אבל בגלל החרם המערבי על האולימפיאדה שנערכה במוסקווה לא יצא להם לשחק יחדיו במשחק רשמי (עד אולמפיאדת ברצלנוה ב1992).

בעונה הראשונה מג'יק הוביל את הלייקרס לאליפות כשבמשחק האחרון של סדרת הגמר הוא קולע 42 נק' ומשחק בכל העמדות על המגרש (קארים אבדול ג'אבר נפצע ומגי'ק החליף אותו). בסיום אותה עונה בירד זכה בתואר רוקי העונה. בשנים הראשנות מג'יק ולארי עקבו אחד אחרי השני מרחוק. לא פספסו סטטיסטיקה וידעו בדיוק איפה היריב שלהם נמצא, מתי הוא משחק וכמה הוא קלע ערב קודם. היריבות הזאת דחפה אותם והביאה אותם להישגים מטורפים. בין השנים 1980 ל1988 הקבוצות שלהם זוכות בכל האליפיות למעט אחת. באותו עשור הם חולקים 6 פרסי MVP (most valuable player) ושולטים בליגה ביד רמה.

יריבות חשובה לספורטאים כי היא דוחפת אותם להיות טובים יותר. אתלטים בריצות ארוכות רצים 5 שניות מהר יותר לכל קילומטר אם היריב הגדול שלהם נמצא איתם במרוץ. הצלחה של קבוצה בעונה אחת מנבאת די טוב את ההצלחה של היריבה הגדולה שלה בשנה העוקבת ביותר מענף ספורט אחד.

ולא רק בספורט, ב1997, מייקרוסופטמשקיעה 150 מיליון דולר  ביריבה הגדולה אפל ומזרימה לה דם חדש שמציל את אפל מהתרסקות . קשה לדמיין מצב שבו אמאזון משקיעה בגוגל או להפך אבל ישנה חשיבות אמיתית למתחרים אשר מושכים אותך קדימה וגורמים לך להשתפר תוך כדי תנועה.

ההסתכלות על מתחרים בתוך ומחוץ לארגון כשחקנים במשחק סכום אפס היא טקטיקה לא נכונה ומגבילה מבחינת מקסום הפוטנציאל. יחידות אחרות, חברות מתחרות (בטח בעולם גלובאלי שדורש פתרונות מולטידיסיפלינארים) הן שותפות פוטנציאליות לפריצות דרך ולהגעה לשווקים חדשים.

לתחרות בתוך צוותי עבודה יש פוטנציאל לעודד לביצועים גבוהים ומוטיבציית שיא אבל יש לה גם את היכולת לפגוע בביטחון הפסיכולוגי של העובד, לעורר תגובות של חרדה ולדחוף למעשים לא אתים (כמו בבנק וולס פארגו שם עובדים ניפחו נתוני מכירות ע"י יצירת חשבונות מזוייפים). בצד החיובי תחרות פנימית בארגון יכולה לעודד למציאת פתרונות יצירתיים אשר יכולים להביא ערך אמיתי לארגון.

מה מבחין בין הסיכוי לראות התנהגות חיובית לעומת שלילית? אם הארגון מצייר את התחרות (הפנימית או החיצונית) כמקור איום שיכול לגרום לפיטורים, אובדן כסף או סנקציות הסיכוי להתנהגויות לא אתיות וחרדה עולה. לעומת זאת אם הפוקוס הוא על הכרה ותגמול הסיכוי להתנהגות יצירתית והתרגשות עולה.

למנהלים, מן הסתם, יש תפקיד מרכזי בדרך שבה נמסר ונכתב הסיפור. אם המנהל מתמקד בחיובי או בשלילי הוא יכול לייצר סט התנהגויות שונה לחלוטין וע"י כך להשפיע על העובדים ועל תוצאות הארגון.

תחרות (אם רשמית ואם מדומיינת) היא חלק בלתי נפרד מעולם העבודה. נקודת המבט על התחרות ורתימת היריבים הכי גדולים שלך כמנועי התפתחות היא יכולת ששווה לפתח.

מג'יק ולארי פרשו בתחילת שנות ה90 כחברים טובים והם כאלו עד היום – בירד ליווה את מגי'ק בכל תהליך ההתמודדות של מג'יק עם גילוי מחלת האיידס ותמך בו יותר מכל שחקן אחר. עם פרישתם העבירו את השרביט לדור הבא – הדור של מייקל ג'ורדן ואחריו שאקיל, קובי ולברון.  הם אחראים לפופלאריות של ליגת הNBA  גם בימים אלו ורק לאחרונה קבלו יחד פרס על מפעל חיים.

כמה המלצות:

• הסרט על מג'יק ובירד – Magic & Bird - A Courtship of Rivals Basketball – ספוילר – תכינו את הממחטות.
• הספר – When the Game Was Ours
• מאמרשל HBR  על תחרותיות בין ובתוך חברות