הפוסט נכתב בשיתוף עם בן דניאלי - חבר יקר, ושותף בקוויזה - חברה ליעוץ ארגוני.
אנחנו ממשיכים בניסיון הצנוע שלנו לסכם את סדרת הדוקו The Last Dance ולנסות להפיק ממנה כמה שיעורים ארגוניים וניהוליים.
אם לא קראתם את החלק הראשון זה ממש בסדר.
אבל אם בא לכם (כמו למעלה מ-500 קוראים אחרים) אז הנה הקישור.
ועכשיו, כמו ששת האליפויות של הבולס, שישה שיעורי ניהול נוספים:
בדידות - מחיר המנהיגות. סטיב קר, שאחראי על כמה מהקטעים החזקים בסדרה, אומר על מייקל: "הוא לא חי חיים רגילים כמו כולנו, הוא היה בלתי נגיש". צריך לזכור, השחקנים הם צוות שמבלה כמות שעות בלתי נתפסת ביחד לאורך עונה, טיסות, אימונים, חדר הלבשה, היינו מצפים לקרבה, חברות או עימותים. אבל ההילה סביב ג׳ורדן מייצרת יראה וחוסר נגישות. בחלק הראשון התיחסנו לתחרותיות והמשימתיות של ג׳ורדן. זה סגנון מנהיגות שאפשר לומר עליו הרבה דברים, אבל הוא כנראה לא מייצר חברויות או יחסים "עשירים" (כאלה שיש בהם אמפתיה, חיבה, אותנטיות או חלילה אינטימיות). במקרה הטוב ישנה הערכה הדדית ואמון מקצועי. כמה מקרב כבר יכול להיות סגנון תקשורת שנמצא איתך כל הזמן בתחרות? אבל מעבר לאישיות (וההפרעה) הייחודית הזאת, ישנה גם הבדידות האוניברסלית של המנהיג בצמרת. כמו בכל ארגון אחר, המנהיג הוא בפרונט, האחראי לכל, הוא המשפיע יותר מכולם על הביצועים המקצועיים בפועל, על התרבות, האווירה ולכל זה משמעות שיווקית ועסקית דרמטית. בסופו של דבר, גם בהצלחות, גם בכישלונות, גם אם יש לו צוות מצוין ומאמן שמבין אותו, הוא אולי לא לבד, אבל הוא בודד, אין אף אחד מספיק דומה לו שיבין באמת מה הוא עובר, שהוא יכול להישען עליו. הקלישאה אומרת שככל שעולים בהיררכיה הארגונית הבדידות גוברת. חלק מתהליך ההתקדמות של מנהלים כרוך בפרידה ממשימות ומטלות קודמות אבל גם בפרידה מעמיתים שהופכים להיות עובדים. סביב ג׳ורדן נוצרה בדידות שהורכבה מהאישיות שלו והמעמד שלו. זה מצב שהוא לא בריא לאדם ולא בריא לארגון. לכן, ארגונים מייצרים קבוצות עמיתים של מנהלים, פורומים ומציעים שירותים כמו ליווי אישי (פנימי או חיצוני) ההתמודדות שלו עם הבדידות הייתה שימור מערכות יחסים אותנטיות עם הוריו ובהמשך עם שומר הראש שלו ("המגן") ששימש לו דמות אב. מייקל מתאר שהוא היה צריך את "חכמת המבוגרים שתיתן לו הדרכה", אפילו הוא, "ישו השחור", צריך (כמו כולנו) את התחושה שיש מישהו שאכפת לו באמת, דואג לו, שומר עליו, מדריך אותו.
סקוטי פיפן - בסדרה, ובהקבלה מדהימה לחיים עצמם, פיפן הוא דמות משנה מצויינת שלא יכולה להחזיק סדרה לבד. הוא מספר 2 המושלם. לא מאיים באמת על המקום של מייקל ג׳ורדן, מתאים את עצמו לאופי של מייקל, מרצה אותו וחי בשלום בצילו. בסוף עונת 93, ג׳ורדן פורש בפעם הראשונה ומפנה את הבמה לפיפן לנגן כינור ראשון.
פיפן הוא מנהיג אחר, יותר שקט, יותר מכיל, יותר נחמד. אבל ברגע האמת של אותה עונה, 2 שניות לסיום משחק פלייאוף נגד ניו-יורק, פיל ג׳קסון מחליט שהכדור האחרון ילך לטוני קוקוץ׳. למייקל זה לא היה קורה. ואולי גם פיפן חושב ככה ומחליט באקט של רגע לא לעלות לשחק. הכדור באמת הולך לקוקוץ׳ שמנצח את המשחק ובאותו רגע ברור לכולם שפיפן הוא אולי השחקן הכי טוב באותה קבוצה אבל הוא לא מנהיג.
בחיי כל צוות יש שלב שבו ברור מי מס׳ 2 של המנהל. מי האדם הבא בהיררכית קבלת ההחלטות? למי פונים כשהמנהל נעדר או ביום חופש?
האם בהכרח אותו עובד הוא גם המנהל הבא? לא בטוח. יש אנשים שפשוט מעולים בלהיות מס׳ 2. זוהי חלילה לא תכונה רעה אלא יכולת שאם כבר, לא מוערכת מספיק. בשנת 1995 מייקל חוזר מפרישה וסקוטי חוזר להיות מס׳ 2 ובמידה מסוימת חוזר למקומו הטבעי. היכולת לזהות ולמקם אנשים בתפקיד המתאים להם ביותר היא קריטית להצלחת ארגון. מנהל/מנהיג שלא מתאים לתפקיד לא יוביל צוות להצלחה גם אם הוא העובד המושלם. מספרי השתיים הנצחיים חשובים להצלחה ארגונית וראוי לטפח, להוקיר ולתגמל אותם. אבל, גם צריך לעמוד בפיתוי ולא לתת להם תפקיד שלא מתאים לאיכויות שלהם.
שינוי תרבות - כשמייקל ג'ורדן הגיע לליגת הנ.ב.א הסטנדרטים של ניהול, של מקצוענות ושל חיים ספורטיביים היו רחוקים מאוד ממה שאנחנו מכירים היום, שחקנים עישנו, שתו, בילו, צרכו סמים, ולא עמדו בסטנדרטים של הליגה היום. בניגוד לרוב בני האדם, מייקל לא מצא את עצמו נטמע ומסתגל לסטנדרטים של המקום אליו הוא הגיע, בכלל, נדמה שמייקל לא "מצא את עצמו" כמעט בשום מצב, הוא לרוב זה שיוצר את המצב בו הוא נמצא, לכל הפחות, הוא השפיע עליו מאוד. בשיקגו בתחילה הוא היה נטע זר, השחקן הצעיר שלא משתתף בבילויים, שמגיע מוקדם ועוזב מאוחר את האימון, שמתאמץ יותר מכולם במכון הכושר, באימון ועל המגרש גם כאשר למשחק אין משמעות. שמתאמן בפגרה בין העונות, לוקח אחריות על המגרש ומחוצה לו, מתראיין באומץ (ויהירות אותנטית אם יש דבר כזה) ומציב מטרות שאפתניות, בפומבי, מאמין באמת שהן ברות השגה ועושה כל מה שהוא יכול כדי להשיג אותן. ההתנהגות שלו הייתה מדבקת. חוסר המוכנות לוותר על משחקים כדי לייצר ״תרבות מנצחת״, הרצון המתמיד לשיפור, הרף הגבוה שהציב לעצמו ואז לכל האחרים יצרו שינוי איטי אך מתמיד בשיקגו. שינוי תרבות בארגון הינו מורכב לניהול, אמנם יש הרבה ספרות אקדמית ומודלים וגם ניסיון מעשי מצטבר של ארגונים ששינו תרבות ארגונית, אך יש גם אין סוף דוגמאות של ארגונים שניסו ונכשלו. היום ברור שבכדי להצליח בתהליך שינוי שכזה יש צורך בשינוי עמוק של ההתנהגות היומיומית של העובדים ואי אפשר להסתפק בפוסטרים על הקירות, סלוגנים על כוסות הקפה ומניפסט 12 הנקודות. שינוי משמעותי כולל פרידה מהרגלים, תפיסות, אמונות וקבעונות, אנשים צריכים להבין את הרציונל ולהאמין שהשינוי ההתנהגותי שמצופה מהם (ושכל כך קשה להם לעשות) יביא רווחים אישיים וארגוניים גדולים יותר מהכאב שכרוך בהשתנות, ושהיחס כלפיהם לאורך התהליך יהיה הוגן וסבלני. סטיב קר (כן, שוב הוא), מתאר שהיחס שקיבל ממייקל השתפר פלאים כשגרם לו להבין שלמרות שהוא לא הספורטאי הכי טוב, הוא כן חולק את אותם ערכים של תחרותיות, שאיפה לשיפור מתמיד, חוסן מנטאלי, לקיחת אחריות ואומץ לב. מייקל (יחד עם הנהלה מצויינת ושינויים פרסונאלים בצוות השחקנים והאימון) הצליח לשנות ארגון באופן דרמטי, הוא לא היה עוד "סוכן שינוי ארגוני" הוא היה מנהיג בפועל של השינוי. הוא הצליח כי הייתה לו סבלנות (בשנים הראשונות), הוא נשאר עקבי באופן עקשני גם לאחר הצלחות וכמובן, הוא גיבה את זה לאורך כל הדרך בהצלחות קטנות וגדולות.
המנהל הרע הטוב - כל סרט קולנוע צריך נבל (האיש הרע) איכותי. ל״נוקמים״ יש את תאנוס, למלחמת הכוכבים את דארת׳ ויידר ול״ריקוד האחרון״ יש את ג׳רי קראוס, המנהל האגדי של השיקגו בולס. צריך להבין, קראוס הוא אחד המנהלים הגדולים ביותר בהיסטוריית הNBA. הוא בנה שתי שושלות אליפות ע״י גיוס שחקנים שאף אחד לא שמע עליהם (פיפן), חשיבה מחוץ לקופסא, מציאת כשרונות באירופה בעידן בו זה היה לא מקובל (קוקוץ׳) והימור על שחקנים מוכשרים עם כמה ברגים לא במקום (רודמן). המהלכים שקראוס הוביל, לעיתים למורת רוחו של ג׳ורדן, הם מהלכים גאוניים מבחינה מקצועית ועסקית שתרמו רבות לשושלת של הקבוצה.
נסכם זאת כך - קראוס קיבל החלטות לא פופולריות, אמיצות, וחכמות בזמן אמת כדי לחזק את הקבוצה. ובמבחן התוצאה הוא הצליח כמו שרק מעטים הצליחו. הוא ידע להתעקש על הטאלנט הנכון ולוותר על העובדים שהיו פופולריים חברתית אך לא הביאו את הקבוצה לאליפות. קראוס הוא מנהל מטה. הוא נמצא מאחורי הקלעים רב הזמן וכמו שכל אחד יודע מי הם מסי, רונאלדו, ג׳ורדן וקובי בראיינט, מעטים יודעים מי הם המנהלים של הקבוצות שמאפשרים לעסק להצליח. קראוס, או האגו של קראוס, הוא גם מי שמביא לסיום השושלת. הוא צוטט כאומר ״ארגונים זוכים באליפות, לא שחקנים״ ובכך הפר את האמון בין ההנהלה לשחקנים. ישנם תפקידים בארגונים אשר הצטיינות בהם היא היכולת לאפשר לדברים לקרות ולהוביל מהלכים ללא קבלת הקרדיט (או לפחות לא כולו). בין התפקידים האלו אפשר לחשוב על משאבי אנוש, כספים, איכות, רכש. הצורך של קראוס להיות בפרונט וניהול המלחמה שלו מול השחקנים בתקשורת הם חלק מהסיבות לסיום השושלת של שיקגו.קבוצות לוקחות אליפות, לא יחידים - מייקל ג'ורדן הוא השחקן הגדול ביותר אי-פעם. אבל אסור בשום צורה להמעיט בצורך שלו בשחקנים משלימים איכותיים כדי לקחת אליפויות. ויותר מכך, אסור להמעיט באמון שג׳ורדן היה צריך לתת בהם כדי להתקדם עוד צעד לכיוון האליפות.
ג׳ון פקסון נראה כמו רופא השיניים או פקיד השומה שלכם אבל מדובר בקלע מוכשר ששיחק ליד ג׳ורדן בשלוש האליפויות הראשונות. כקלעי, פקסון היה הנהנה העיקרי מתשומת הלב שהיריבים נתנו לג׳ורדן. אבל על מנת לנצל את היתרון הזה ג׳ורדן היה חייב להאמין בפקסון.
במשחק האליפות מול לוס אנג׳לס ב1991 שואל פיל ג׳קסון, המאמן, את מייקל ג׳ורדן ״מי פנוי?״
ג׳ורדן עונה ״פקסון״.
והמאמן עונה ״אז תמסור לו את הכדור המ#$!ן״.
ומייקל מוסר. הוא מסיים בסדרה הזאת עם ממוצע של 11 אסיסטים למשחק ומשתף את השחקנים לצידו.
הקושי בלתת אמון, במיוחד לאנשים ולמנהלים מוכשרים, נובע מכמה סיבות. חוסר אמון ביכולות של הצוות, ההרגשה שאני יכול לעשות זאת טוב יותר או פרפקציוניזם. כמו בהאצלת סמכויות, הפרס על יכולת לשחרר הוא הכפלת הכח ושיפור ביצועים. כדי להגיע לשם צריך לעבור דרך אישית וקבוצתית. בדרך כלל היא משתלמת. ונקודה נוספת שהיא פחות שיעור אבל לגמרי נוכחת בסדרה:
- Grit - המודל המפורסם של אנג'לה דאקוורת' מסביר ש-Grit הוא למעשה תשוקה + התמדה. המחקר שלה מוכיח שאנשים עם ביצועים יוצאי דופן הם בעלי "גריט" גבוה מאוד. זה אומר שכל הפוקוס שלהם הוא לכיוון של שיפור מתמיד.
עייפות, שחיקה, לחץ, כל אלו לא מדברים אל אנשים עם "גריט" ובטח שלא מורידים את האמביציה להמשיך קדימה.
במקרה הזה לא נכביר במילים, אלא רק נאמר, המהות של מייקל ג'ורדן היא Grit. הוא יכול להיות הפנים על כריכת הספר של אנג'לה. הנה הלינק להרצאה
----------------------------------------------
