התמודדות עם כשלונות

סטיב קר הוא אחד המאמנים המעניינים בNBA.

הוא מחובר לשחקנים שלו בצורה יוצאת דופן, יש לו רזומה של 5 אליפויות כשחקן אצל שניים מהמאמנים הגדולים ביותר בדור האחרון (פיל ג'קסון וגרג פופוביץ) והוא הוביל את גולדן סטייט לזכייה בשלוש מארבע העונות האחרונות בNBA.

אבל, הוא גם המאמן הראשון שמוביל קבוצה להפסד בגמר הNBA  אחרי שהובילה 3-1 בסדרה.

אנחנו רואים בכל יום, בספורט ובחיים עצמם (כמו שאומר ראש ממשלתנו) מנהלים ונושאי משרה בכירים נכשלים. נדירות הפעמים בהם אנו רואים מישהו לוקח אחריות (אלא אם כן הוא יפני – אני לא צוחק, יש להם תרבות של לקיחת אחריות מרתקת) . קשה גם לראות ולהיות חשופים לדרך בה הם מתמודדים עם הכישלון למול הצוות שלהם.

מחקר בHBR מצא שישנם 11 טיפוסים שונים שמגיבים להתמודדות עם כשלונות ואותם ניתן לחלק בצורה גסה לשלוש קטגוריות:

1. מאשים אחרים – אם תרצו, מיקוד שליטה חיצוני
2. מתעלם ולא לוקח אחריות – "לא נכשלנו... והאחריות היא בוודאי לא שלי"
3.  אינטרופרטיביים – שופטים את עצמם לחומרה ולעיתים אף מדמיינים כשלונות במקומות בהם אין כאלו.

מאמר אחר בHBR בדק מה המנהל צריך לעשות?

ובכן, בצורה לא מפתיעה וכמו שאומרת הבדיחה "דבר ראשון, תירגע".

שליטה ברגשות היא קריטית עבור מנהלים והיא משפיעה על היכולת של הצוות להתמודד עם כישלון. לא מדובר על ריסון הרגשות אלא על הימנעות מרגש לא פרודקטיבי וקודר. הרגשות של המנהל/מנהיג מדבקים ומשפיעים על הצוות. המנהלים צריכים להתמודד עם הרגשות ולעבור לשלב הבא בו הם עוזרים לצוות. החדשות הרעות – אי אפשר לזייף את זה.

מצד שני, אסור למנהל להיתפס ככזה שמתעלם מתחושת הבאסה ולא נותן מקום לתחושות שליליות. כל צוות צריך את הזמן שלו לשהות בתחושת הבאסה לפני שהוא ממשיך קדימה. אסור להתעלם מזה ויש לתת לזה מקום וזמן (בצורה פרודוקטיבית והגיונית).

להודות בטעות. איפה טעינו, מה עשינו לא נכון ומה הן העובדות שהובילו אותנו לטעות. לא מדובר בהפניית אצבע מאשימה אלא בלקיחת אחריות על הארוע ולמידה ממנו. אסור להתעלם מהטעות מצד אחד ואסור להפוך את הארוע לוועדת חקירה שתולה אנשים בכיכר העיר מצד שני.

במידה ויש אדם אחד שאכן אשם בטעות צריך לקחת אותו לשיחה אישית ולהסביר מה הייתה הטעות. זה לא אומר שהוא אדם רע או טיפש אבל אנחנו כן צריכים להבין את הטעות כדי להימנע ממנה בהמשך.

להמשיך הלאה – אחרי שחקרנו ותיחקרנו הגיע הזמן להמשיך קדימה. לעבוד על משימה מכוונת עתיד ולתת לצוות משימה באווירה חיובית שתוציא אותם לדרך חדשה.

בחזרה לסטיב קר.

כישלון ספורטיבי הוא נורא פומבי. חוקי ליגת הNBA  מחייבים את המאמנים ואת השחקנים להגיע למסיבת עיתונאים דקות אחרי סיום המשחק ולענות לשאלות לעיתונאים. הם כולם מבינים שהם חלק המוצר הגדול והליגה קונסת קבוצות שלא מקיימות את חלקן עם התקשורת.

במשך דקות ארוכות מיד לאחר משחק מספר 7 בו הפסידה קבוצתו את האליפות יושב סטיב קר ולוקח אחריות. הוא לא מפנה אצבעות (אפילו שהיו עיתונאים רבים שניסו להפיל את האשמה על דריימונד גרין שהורחק ממשחק מספר 6).

בימים אחרי ההפסד יערכו שיחות ארוכות עם כל אחד מהשחקנים, על הרגשות שלהם, על מה צריך לעשות קדימה ואפילו אם לדעתם דריימונד גרין היה אשם בהפסד.

גולדן סטייט תחזור ותזכה בשתי אליפויות בשנים שאח"כ והשנה מתמודדת על אליפות שלישית ברציפות. השינויים שנעשו בעקבות אובדן האליפות היו בראש ובראשונה בהחתמה של קווין דוראנט (כוכב על שחתם בקבוצה במהלך שזכה להרבה ביקורת בתקשורת) ובהתאמות שונות שהקבוצה עשתה (חלוקת עומסים בין הכוכבים, ניהול נכון יותר של המתח). בניגוד לקבוצות אחרות בעבר, הם לא פרקו את הסגל, הם לא העיפו אף אחד והמאמן שמר על הרוח החיובית והפרופורציות לאורך כל הדרך

.

לא בטוח אם זה יספיק גם השנה אבל דרך הניהול של סטיב קר היא דוגמה נהדרת לניהול צוות מרובה טאלנטים ואגו לאורך תקופה ותוך כדי תוצאות מדהימות.