כשהייתי בן 10 הסתובבתי עם כדור כדורסל כמעט בכל אחר-צהריים בשכונת רמות רמז בחיפה. לא זוכר איך אבל יום אחד הגעתי למגרש השומר הצעיר בכניסה לטכניון וזרקתי לסל בצד אחד כאשר בצד השני שחקו קבוצה של ילדים גדולים (בטח בני 12) שלא הכרתי. למזלי היה חסר להם שחקן והם הציעו לי להצטרף.
30 שנה אחר כך ואני עדיין עם אותם החבר׳ה, פחות או יותר, ולמרות שהיו תקופות שלא הגעתי כל שבוע לשחק אלו עדיין ״החבר׳ה מהשמוץ״ שאיתם אני משחק כדורסל (לפחות בראש שלי). החוקים עדיין אותם חוקים: ארבעה שחקנים בכל קבוצה, משחקים עד 6, כל סל שווה נקודה, יש הארכה אחת… ויש עוד חוקים למקרים קיצוניים. השחקנים אותם שחקנים, עם כרס וקצת פחות שיער ואתלטיות, והמיתוסים שהיו בגיל 16 התעצמו עם השנים.
אחד הדברים המדהימים במשחק בשכונה הוא הדרך בה בוחרים את הקבוצות. ברב המגרשים אלו יהיו שני השחקנים הכי טובים/גבוהים/ותיקים שבוחרים מתוך השחקנים שהגיעו ראשונים למגרש.
אבל את מי בוחרים? או, על זה באתי לדבר.
הבחירות הראשונות יהיו השחקנים הטובים ביותר, אח״כ השחקנים המשלימים (חסר לי גובה, חסר לי קלעי) אבל יש מדד נוסף. אני אהבתי (ועדיין אוהב) לשחק (ולעבוד) עם אנשים שיודעים מה הם לא יודעים. הם צפויים, הם ממלאים את התפקיד שלהם והם נותנים לך ביטחון שאתה יודע מה תקבל. אבל הכי חשוב, לדעת מה אתה לא יודע עוזר לך להגדיר פערים.
עולם העבודה מאפשר לנו להתקדם ולזוז הצידה לתפקידים שונים וכל אחד מהם (אמור) למתוח את היכולות שלנו ולפחות בהתחלה לחשוף אזורים בהם יש לנו פערי ידע ויכולת. אני מוצא שהאנשים שעושים הכי הרבה נזק הם אלו שהפער בין מה שהם חושבים שהם יודעים למה שהם באמת יודעים הוא גדול.
בלמידה מדברים על מטריצה של 2x2 שנראית בערך ככה (סוג של חלון ג׳ו-הארי עצמי*):
- אני יודע שאני יודע - אלו הנחות היסוד והאמונות שלנו. הדברים והידע שאנחנו בטוחים בו. אצל רבים מאיתנו זאת הרגל המקצועית שנותנת לנו ביטחון. זה יכול להיות המקצוע שלמדנו או התחום בו אנחנו עוסקים בשנים האחרונות. אלו יהיו הדברים שאנחנו גם יודעים איך ומתי להעביר לאחרים.
- אני לא יודע שאני יודע - אלו הדברים שאנחנו יודעים אבל לא היינו יודעים לספר עליהם. זה יכול להיות ידע ארגוני שיש לנו אחרי תקופה, מערכות יחסים שאנחנו יודעים להפעיל וידע שעבר לאוטומט שלנו.
- אני יודע שאני לא יודע - פערי הידע שיש לנו. אנחנו יודעים להגדיר בכניסה לתפקיד או לנושא חדש פערי ידע (או שמישהו עוזר לנו להגדיר אותם) ועצם ההגדרה מכוונת אותנו לדרכי פעולה.
- אני לא יודע שאני לא יודע - בלי ההכוונה הנכונה אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מתקדמים בכיוון הלא הנכון או להיות בחוסר מודעות מוחלט לגבי פערי הידע שנותרו לנו.
מה שמוביל אותנו למצב המסוכן ביותר.
אני חושב שאני יודע כשאני לא יודע - המצב הזה מאפיין אנשים עם עודף ביטחון עצמי ששמים יותר סימני קריאה משאלה. זה יכול לנבוע מאפקט הילה עצמי - הם חושבים שבגלל שהם טובים במשהו אחד הם טובים בהכל. זה נובע מזלזול למקצוענות של מישהו אחר - אם הוא יכול לעשות את זה, גם אני, או שזה נובע מבורות וחוסר מודעות עצמי.
מנהלים טובים יודעים להגדיר אזורי חולשה ולגייס אנשים שיותר טובים מהם וישלימו את היכולות שלהם. מנהל שמחזיק באמונה שהוא גם העובד המקצועי הטוב ביותר בצוות שלו נמצא במסלול עם הצלחה מוגבלת במקרה הטוב או בדרך לכישלון במקרה הגרוע.
ה״שחקנים המשלימים״ הם הרבה פעמים אלו שמייצרים ערך מוסף גבוה. הם מדביקים את הצוות, הם ״משחררים״ את הכוכבים לזהור ומביאים תארים. בהרבה קבוצות מנצחות תוכלו לראות את השחקנים האלו, קצת מאחורה, פחות בתקשורת ועם רשימת תארים קבוצתיים שעולה בהרבה על רשימת התארים האישיים.
נועם, זה בעצם להפוך את המטריצה לתלת-מימדית, ולהוסיף לה לא רק את מימד הידיעה, אלא מימד "מטא" - מה אני חושב על הידיעה שלי, או איך אני חושב על הידיעה שלי. זה מעניין... נראה לי שיש לך כאן נושא לדוקטורט :-)
השבמחקאני חושב שיש צו הרחקה נגדי מרב מוסדות האקדמיה מהחשש שאני אחשוב על דוקטורט (ובצדק)
מחק