אחד משדרי הספורט האהובים עלי בישראל הוא שרון דוידוביץ'׳. שרון אוהב ספורט, באמת אוהב. יש לו תשוקה למקצוע, הוא מספר סיפור נפלא (קראתי את שלושת הספרים שלו ואני ממליץ בחום) והוא יודע לעשות עוד משהו. לסתום את הפה.
רגעי ספורט הם גדולים לבדם, אבל כשאנחנו רואים את השידור בטלוויזיה תפקידו של השדר זה להעצים את הרגע, לתת לנו להרגיש כאילו אנחנו באצטדיון. בעולם ללא קהל כמו שחווינו באולימפיאדה המשימה הזאת הפכה להיות קשה יותר ולכן ההתרגשות של מירי נבו הייתה מקסימה בעיניי בזכייה במדליה של לינוי אשרם ונבחרת הג׳ודו.
לשרון דוידוביץ' יש קטע אחר. שרון משדר המון כדורגל ובכדורגל (רב הזמן) הקהל הוא פקטור חשוב. הגולים הם אירועי שיא והיכולת של שרון לשתוק עוד קצת, 5 שניות, 10 שניות לתת לנו להרגיש את הקהל באצטדיון, לשאוף פנימה את הרגע שראינו היא יכולת נדירה.
בפעם הראשונה שניהלתי צוות הרגשתי, כמו אולי הרבה מנהלים מתחילים, שאני חייב להגיב על כל אירוע. שאם אני לא מגיב אני לא נותן אמירה ניהולית משמעותית ואני מוותר על המקום הניהולי שלי.
טעיתי. ולא בפעם הראשונה, או האחרונה.
לפעמים חוסר תגובה או שתיקה מעבירות מסר הרבה יותר ברור. אם זה לא לצחוק מעקיצה לא במקום או לשתוק כדי לקחת עוד רגע לחשוב ולא להגיב מהבטן. בסרט המעולה ״נאמנות גבוהה״ יש קטע שהגיבור אומר ״שנים אני חושב עם הבטן, ואם לדבר בכנות לבטן שלי יש שכל בתחת״
“I've been thinking with my guts since I was fourteen years old, and frankly speaking, I have come to the conclusion that my guts have shit for brains.”
אבל בשנים האחרונות למדתי עוד משהו, לשתיקה יש גם את היכולת להעמיק את השיח. נסו את זה פעם, אם אתם מנהלים ויוצא לכם לדבר עם עובדים או אם אתם מלווים מישהו בתהליך. בפעם הבאה שאתם שואלים שאלה והצד השני עונה חכו עד שיסיים.... ואז חכו עוד קצת. אנחנו תמיד מנסים למלא את השקט כי דיבורים הם דרך להביא ערך, וידע, ולקדם שיחה. אבל לפעמים השתיקה מוציאה מהצד השני עוד שכבה של מידע שלפעמים שווה זהב.
אני חלילה לא תומך בסשנים של שתיקה קבוצתית (שלום לכל בוגרי קורס ״קבוצות בארגונים״ בתואר בפסיכולוגיה) אלא בכלי שאפשר להשתמש בו בחכמה מידי פעם בשיחה.
אגב, מחקרים מראים שבזמן שהם שותקים, אנשים נוטים להקשיב יותר מאשר בזמן דיבור.
בנוסף, שתיקה היא כלי מעולה להעצים אחרים. אם אתם מנהלים, תשומת הלב היא עליכם בכל מקרה. יש שיגידו האובייסט זה שאתם תדברו. לכן, אם תסתמו קצת, אולי אנשים אחרים ידברו ותקבלו עוד נקודות מבט לדיון.
הגילוי הנאות הנדרש הוא שאני לא מספיק טוב בזה בעצמי אבל חוסר יכולת מעולם לא עצרה אנשים מלתת עצות מועילות :)
מילווקי באקס זכתה בתואר אלופת ה-NBA או כמו שהאמריקאים אוהבים להגיד – אלופת העולם.
מילווקי ניצחה את פיניקס בגמר מעולה עם סיפורים אנושיים כמו שליגת ה NBA יודעת לייצר.
פיניקס שמעולם לא זכתה בתואר מול מילווקי שבפעם האחרונה שזכתה הונהגה בידי צעיר בשם לו אלסינדור שלימים נודע בשם קארים עבדול ג׳אבר. מדובר בסיפורים מרגשים, מצד אחד כריס פול הוותיק בן 36 שסוף סוף זוכה לעדנה ומוביל קבוצה לתואר למול יאניס אנטטוקומפו (שהוריו לחצו על מקשים רנדומליים כדי לבחור שם משפחה) המהגר הניגרי מיוון וחבורה מוכשרת לצידו.
אבל האם זה הגמר האמיתי? ספק אם חודשיים שלושה לאחור היה מי שיהמר על הגמר הזה. שתי הקבוצות של לוס אנג׳לס נראו עדיפות עם שחקנים כמו לברון ג'יימס וקוואי לאונרד. בנוסף, ברוקלין עם שלישיית הכוכבים נראתה כמו מועמדת מפחידה שתדרוס את היריבות.
אז מה קרה? שרשרת אירועים שהתחילה עוד בשנה שעברה עם ״עונת הקורונה״ הובילה לכך שליגת הNBA הייתה יותר אינטנסיבית וצפופה מאי פעם. השחקנים שיחקו קצת פחות משחקים אבל בפרק זמן קצר יותר והעומס התחיל לתת סימנים. לפחות 5 שחקני אול-סטאר נפצעו פציעות קשות שגרמו לכך שלא יוכלו לקחת חלק במשחקים וככל שהעונה התקדמה עוד שחקנים נפצעו.
לא לטעות, ליגת הNBA במתכונת ה״נורמלית״ שלה כוללת 82 משחקי עונה רגילה ועוד כמעט 20 משחקים למי שתזכה באליפות. מדובר על עומס גופני ונפשי שהולך וגובר ככל שיותר כסף מעורב במשחק וככל שהמשחק הופך להיות יותר מהיר ופיזי. יותר יותר שחקנים ואוהדים החלו לקרוא לשנות את המודל של הליגה. האם זה יקרה? קשה לדעת. ליגת הNBA מוכרת זכויות שידור לערוצי הטלוויזיה ומחירים אלו מבוססים על כמות המשחקים. הכנסות הליגה הן אלו שקובעות את תקרת השכר שלליגה מותר לשלם וזאת גוזרת את שכר השחקנים. בסופו של דבר מישהו יהיה חייב לוותר. לדעתי, השינוי הוא בלתי נמנע.
השפעה דומה אנחנו רואים גם בליגות הכדורגל. שחקני כדורגל מובילים משחקים היום בערך 10 משחקים יותר בשנה לעומת העשור הקודם. זה מוביל לפציעות, ללחץ ושחיקה.
לשנה וחצי האחרונות בחסות הקורונה יש אפקט שבחלקו דומה על עולם העבודה. יחד עם אימוץ מודלים גמישים במונחי משרד-בית הגבול בין המרחב הפרטי למשרד נעלם ושעות העבודה במקרים רבים התארכו. איבדנו את זמן העיבוד בדרך למשרד ובחזרה ובין ישיבת עבודה למטלות הבית יש לפעמים 5 שניות שבהן קמים מן הכיסא ועושים שני צעדים למטבח או לסלון.
בשנים האחרונות מספר מדינות מריצות ניסויים של שבוע עבודה מקוצר (4 ימים) ולאחרונה ממשלת איסלנד הכריזה על הצלחה מסחררת בניסוי שכלל 2,500 עובדים (שמהווים אחוז שלם מכח העבודה במדינה) ממגוון סקטורים. העובדים דווחו על שחיקה נמוכה יותר, איזון טוב יותר ומקומות העבודה לא דווחו על ירידה בפריון ולפעמים אף עליה.
אי שם בחודש יוני 2020, אצלנו בחברת פורטר, התחלנו להרגיש שהעבודה מהבית, יחד עם אי הוודאות שהייתה נחלת הכלל מייצרת לחץ. מתנות ומשלוחים הביתה לצד אפשרות לייצר משרד אישי בבית וחופש להגיע למשרד רק במידת הצורך הן הטבות נחמדות ומעולות אבל חיפשנו משהו עם אימפקט אמיתי על הwell being.
החלטנו שכל עוד תימשך הקורונה, כל עובד יקבל יום חופש אחת לשבועיים ביום ראשון (בחו״ל ימי שישי). ביום זה היומנים סגורים לכל העובדים, אין פגישות מתוכננות ואין ציפייה לזמינות. חוסר הסנכרון של יום ראשון עם הלו״ז של בתי הספר, הגנים והעבודה של בני ובנות הזוג יצר בועה של יום שכל עובד יכול לבחור איך לנצל. אנחנו לא תמימים, יש עובדים שבחרו ״לנקות את השולחן״ באותו יום, יש כאלו שמידי פעם עבדו על נושא דחוף אבל בהימור גס, תעבורת העבודה ירדה ב90%.
מצד שני, כמו איסלנד (אבל ב35 מעלות ו80% לחות) גם אנחנו לא ראינו ירידה בפרודוקטיביות. ראינו ואנחנו עדיין רואים שביעות רצון גדולה מאוד של עובדים והכרת תודה על ההטבה הזאת. אנחנו ממשיכים לראות אנשים מגיעים ביום שני עם חיוך ואנחנו שומעים את ה״וואו״ של עובדים חדשים.
אז... אנחנו ממשיכים. בישיבת הנהלה די קצרה הוחלט פה אחד להמשיך עם ההטבה הזאת.
כמה? פשוט להמשיך. מעכשיו ככה אנחנו עובדים בפורטר.
אם לתרגם את זה למספרים, הוספנו בערך 26 ימי חופש בשנה לכל עובד. כן, ימי החופש הם על חשבון החברה. לא, לא הורדנו לעובדים את הימים מימי החופש שלהם.
למה? כי אנחנו מאמינים ששעות העבודה הן לא המדד על פיו אנחנו בוחנים את האנשים המעולים שלנו.
אנחנו רוצים לשפר איפה שניתן את איכות החיים וכי אנחנו בונים חברה לעשרות שנים ולא רצים ספרינט למאה מטרים.
בתור חובב ספורט ומי שחושב שליגת הNBA היא אחד ממוצרי הספורט הטובים ביותר אני בטוח שהיא תשתנה ותשמור על האיכות שלה. כעובד פורטר אני פשוט גאה שהצלחנו להקדים אותם
זה הסיפור של דיק פוסברי, האיש שהמציא את הקפיצה לגובה מחדש. בהרצאות שאני נותן על ספורט וניהול (כן, כן, לפעמים יש אנשים שמוכנים לשמוע על הגיקיות הזאת) אני אוהב לספר איך דיק פוסברי הוא האנטי גיבור. לא אתלט במיוחד, לא מחזיק בשיא עולם אבל בשנת 1968 הוא זוכה בזהב באוליפיאדת מקסיקו עם סגנון קפיצה חדש ושונה.
ההיסטוריה המקוצרת של הקפיצה לגובה - כולנו, לפחות בבית הספר ״הבונים״ בחיפה, למדנו לקפוץ מעל גומי בסגנון מספרת. הסגנון הזה הוא הסגנון הראשוני בו התחרו בקפיצה לגובה עוד במאה ה-19. לאחר מכן התפתח סגנון מעט שונה בו הקופצים מיישרים גבם לאחור תוך כדי ביצוע המספרת מה שגרם לכולם להיראות מטופשים במיוחד.
אם זה לא הספיק, באולמפיאדת פריז 1912 קבע אמריקאי בשם הורין שיא עולמי חדש בסגנון עם השם האטרקטיבי (שנשמע כמו מנה במאסטר שף) ״גלילת הבטן״ (western roll).
במשך השנים הבאות השיא העולמי התקדם לאיטו כאשר כולם משתמשים בסגנון הזה ומשפרים את שיא העולם בסנטימטר כל פעם. באולפיאדת מינכן הוצג סגנון חדש שהוא בעצם וריאציה על ״גלילת הבטן״. הסגנון החדש שנקרא סגנון ״הפישוק״ (Straddle) איפשר לשפר את השיא העולמי ובין אמצע שנות החמישים עד סוף שנות השישים (ובמקביל למלחמה הקרה) שיא העולם החליף ידיים בין ארה״ב לברה״מ. עד שהגיע פוסברי והציג סגנון חדש.
הסגנון של פוסברי (ואל תנסו את זה בבית) כלל ריצה בקשת לכיוון הרף וקפיצה בחצי סיבוב כאשר הגב מופנה לרף. באוויר הקופץ מכופף את גבו ומיישר את רגליו כדי לעבור את הרף. הנחיתה בדרך כלל נראית מטופשת ומפתיע מאוד שהספורט הזה לא מבוצע עם קסדות.
רגע, למה כל אני מספר את כל זה?
כי פוסברי לא היה הראשון. כלומר אולי כן, אבל שנתיים קודם, כמה קילומטרים צפונה בקנדה, נערה בת 13 בשם דבי בריל הציגה סגנון דומה להחריד באליפות קנדה ואולי זה בכלל הסיפור שלה. שלוש שנים אח״כ היא תזכה באליפות קנדה ותחזיק בשיא הקנדי במשך 15 שנים. זהו כמובן המקרה המתועד היחיד בהיסטוריה בו אישה לא מקבלת קרדיט או הכרה על המצאה שאח״כ גבר יקבל עבורה פרסום.
חזרה לפוסברי. השינוי שהציג לא התקבל באהדה. בתחילה ניסו לפסול את השיא, אח״כ הסבירו שהוא יהרוס את הנוער כי ילדים ישברו מפרקות כשינסו לחקות אותו (טיעון מגוחך - אנחנו שוברים מפרקות בסגנונות פשוטים יותר, למי יש כח לכל הטכניקה הזאת). מאחר ופוסברי אמריקאי יעברו עוד 10 שנים לפחות עד שקופצים רוסים יאמצו את הסגנון החדש. בארגונים כמובן המצב שונה. כשאנחנו מוצאים פתרון חדש וטוב כולם שמחים לאמץ אותו ואין שום צורך בניהול שינוי כי כולם מבינים את הרציונל ואת היתרונות באימוץ שיטות חדשות שהבאנו מבחוץ. אחד הביטויים שאני מאוד אוהב (לא סגור למי הקרדיט) הוא NIH - Not invented here או PFE - proudly found elsewhere היכולת לאמץ פתרונות מבחוץ היא קריטית להצלחה של ארגונים שרוצים לגדול ולדעת להכיל חדשנות ולא רק לנסות להמציא אותה מפנים. לא פעם ארגונים גדולים קונים חברות חדשניות כדי להטמיע (או להרוג) פתרונות חדשים במערכות קיימות. הפער נוצר כשמי שקנה את החדשנות הוא לא זה שאמור להטמיע אותה, ולשלב ההטמעה יש אלמנטים פסיכולוגים של שבירת פרדיגמות קיימות ואיפשור של קבלת חדשנות מבחוץ. או במילים אחרות, הרבה אגו.
1978 הייתה השנה האחרונה בו הוחזק שיא עולם בסגנון אחר מאשר פוסברי. בשנת 1989 תשבור הקופצת הבולגריה סטפקה קוסטדינובה את שיא העולם לנשים ותעמיד אותו על 2.09 מטרים. שש שנים אח״כ ישבור חבייר סוטומיור הקובני את שיא העולם בפעם האחרונה ויעמיד אותו על 2.45 מטר. פלוס מינוס 30 שנים אחרי ועדיין אין שבירה של השיא. בשנים האחרונות אנחנו רואים שבירה של הרבה שיאים באתלטיקה בגלל שיפור בטכניקות אימון, מסלולים טובים יותר, ציוד ריצה ונעליים (אולי סמים יותר טובים) אבל לא בקפיצה לגובה (והאמת גם לא לרוחק). העולם מחכה לסגנון פוסברי החדש. או אולי לסגנון בריל החדש והפעם גם ניתן לה את הקרדיט.
עדי גורדון היה, ועודנו, אחד השחקנים האהובים עליי בכל הזמנים.
הוא הסיבה שבחרתי בגופייה מספר 9, הוא נתן תקווה לכל מי שלא גדלו מעבר למטר שמונים. יש לו חיוך כובש והילה רוחנית מדבקת מסביבו. הוא וינר מדהים, מנהיג על המגרש ומחוץ לו ובאופן כללי אחד האנשים הנחמדים בענף (כך אומרים).
השבוע לפני 25 שנים, גמר הגביע של 1996 הפגיש את מכבי ת"א מול הפועל י-ם. מכבי ת"א שהגיעה עם 27 זכיות מול ירושלים שמעולם לא זכתה בתואר. מכבי ת״א הגיעה גם אחרי שזכתה 29 מתוך 30 האליפויות האחרונות (הפסידה ב93 לגליל של פיני גרשון) והייתה השליטה הבלתי מעורערת של הכדורסל הישראלי.
הגמר הפגיש כמה מהכדורסלנים המעניינים ששיחקו בישראל ביניהם גורדון, עודד קטש הצעיר, ואגדת NBA בשם תום צ'יימברס - שחקן שרשם ממוצעים של 18 נק' בליגה הטובה בעולם והשתתף ב-4 משחקי all-stars.
עדי גורדון נחשב לווינר לאורך כל הקריירה שלו. הוא קלע סלי ניצחון במדי מכבי חיפה, הפועל חולון ונתן תצוגות הירואיות גם במדי נבחרת ישראל. אחרי אחד המשחקים של ישראל נגד יוון הופיעה הכותרת "עדי ג'ורדן״ בכל מוספי הספורט של שלושת העיתונים הגדולים.
משחק הגמר המדובר לא התעלה לרמה גבוהה במיוחד. קצב צבירת הנקודות היה נמוך אפילו לתקופה והמשחק הגיעה לשניות האחרונות בשוויון 65 כאשר להפועל ירושלים יש את הכדור האחרון.
22 שניות, פסק זמן. כבר בשנת 1996 מצלמות הורשו להיכנס לפסקי הזמן ואפשרו לצופים מבט על סצנות ניהוליות לא פחות ממדהימות.
שווה להתמקד בשלב הזה בארבעת דמויות המפתח בסיפור שלנו.
עדי גורדון (הפועל ירושלים) - הכוכב של הקבוצה. האיש והמיתוס. בחצי הגמר עדי גורדון קלע רק סל אחד. שלוש שניות לסיום כדי להעלות את הפועל ירושלים לגמר.
פיני גרשון (הפועל ירושלים, מאמן) - פיני שלימים יהיה המאמן של מכבי ויוביל אותה לזכות בתארים בארץ ובאירופה היה נחשב אז לנאחס של מכבי ת״א. הוא לקח לה את האליפות עם גליל עליון ונחשב לדמות לא רצויה בתל אביב. הוא גם נחשב לאחד ממנהלי המשחק הטובים ביותר ובשיאו הטוב באירופה.
טום צ׳יימברס (מכבי ת״א) - הטאלנט של מכבי. הגיע מה NBA עם הילה של כוכב. האיש שכבר ראה הכל והגיע ללמד את האירופאים מהמזרח התיכון קצת כדורסל. לא ניסה להתאים את עצמו לתרבות או לסגנון המשחק בארץ.
צביקה שרף (מאמן, מכבי ת״א) - השריף. מאמן קשוח עם פילוסופיית משחק מאוד נוקשה. נחשב למאמן עם סדר ומשמעת ובעל הישגים רבים בכדורסל הישראלי.
בחזרה למשחק. שוויון 65, פסק זמן ירושלים. פיני מחליט לשחק תרגיל בשם Pick n' roll שלימים יהיה הבסיס להתקפה של אותה מכבי ת"א שתזכה ב-2 אליפויות אירופה רצופות. עדי גורדון אמור להוביל את התרגיל ובסיומו למסור לאחד השחקנים הזרים של ירושלים שינסה להכריע את המשחק. אבל עדי הוא וינר, הוא רוצה את הכדור האחרון. בשלב מסוים פיני גרשון פונה לשחקן אחר שיבצע את התרגיל ועדי זורק לו "או שאתה סומך עלי או שלא".
רגע, הטאלנט הכי גדול שלך, שהביא אותך לגמר מאתגר אותך מול כל הקבוצה. ״סומך עליי או לא?״ לפיני יש אגו וזאת לא סיטואציה פשוטה לאף מנהל כשעובד, מוכשר ככל שיהיה, מאתגר החלטה ניהולית קריטית בזמן אמת ומול כל הצוות. פיני כבר החליט ללכת עם שחקן אחר כשעוזר המאמן מבקש ממנו לשקול שוב.
פיני חושב רגע ואומר לעדי "לך תביא גביע". (אגב, עדי בהיותו פולני עוד אומר לו ״אם אתה לא רוצה, לא צריך״ אבל פיני מוריד לו צ'פחה ואומר לו ״דיר בלאק״)
בצד שני, צביקה שרף, מאמן ותיק ומנוסה מבקש מהשחקנים שלו לבצע עבירה. האידיאולוגיה של צביקה ברורה. הוא רוצה את הכדור אצלו כדי לשלוט בגורלו.הוא מעדיף שירשולים תקלע נקודה או שתיים אבל האפשרות לסל האחרון תהיה של מכבי ת״א. צ'יימברס, שמגיע מהתרבות האמריקאית מסרב לעשות עבירה. למה? כי בארה״ב לא עושים עבירה. (אני לא אכנס לזה אבל מי שרוצה יכול לחפש איך סן אנטוניו הפסידו אליפות בגלל השטות הזאת). המיתוס האמריקאי על השריף הבודד מול הפושע, האחד על אחד בלי עזרה של אחרים מנצח את האסטרטגיה (מי אמר ״תרבות אוכלת אסטרטגיה לארוחת בוקר״?).
צ׳יימברס נכנס לויכוח עם צביקה ובסיום פסק הזמן שחקני מכבי לא יודעים מה עושים. אבל רגע, אם המאמן לא מסכים עם השחקן יש לו אפשרות להחליף את השחקן. בכדורסל בניגוד לכדורגל אין מגבלה על החילופים ולצביקה יש 7 שחקנים אחרים שיכולים להיכנס.
מצד אחד, הטאלנט שמבקש מהמנהל לסמוך עליו. מהצד השני הכוכב הוותיק שלא מיישר קו עם המנהל. שני מנהלים שצריכים לקבל החלטות קשות. פיני שהחליט ללכת עם הכוכב שלו וצביקה שבסופו של דבר החליט לא להחליט. הוא לא מסכים עם הכוכב שלו אבל הוא גם לא מוריד אותו לספסל.
בעלייה למגרש ברור לשחקני הפועל ירושלים שהם מפנים את הדרך לגורדון.
תום צ'יימברס אוסף את שחקני מכבי ומיישר קו "אנחנו לא עושים עבירה".
22 שניות לסיום.
גורדון מכדרר, וממתין. אף שחקן של מכבי לא עושה עבירה.
בדיוק ברגע הנכון הוא עובר את השומר שלו זורק מעל תום צ'יימברס ונותן גביע לי-ם.
הרגע הזה עושה לי צמרמורת כל פעם שאני רואה אותו (ומדובר על מספר פעמים לא סביר בשנה).
זה רגע מזוקק של ניהול בעיניי.
פיני שמסוגל לשים את האגו כשכולם מסתכלים ולהגיד לעדי - אני סומך עליך. אני מנצח או מפסיד איתך.
צביקה שמוותר על הניהול של הסיטואציה ומאבד שליטה.
מנהלים הרבה פעמים שוכחים את שני הכלים האלו. מצד אחד לתת אמון ולשחרר עם הסיכון הכרוך בכך ומצד שני ליישר גם את הכוכבים כי אחרת הם יאבדו את הדרך. אומנות הניהול כנראה נמצא באיזון בין השניים.
נקודה משעשעת לסיום - מי שמפרשן את המשחק הוא דיוויד בלאט. בשניות האחרונות, השדר אורי לוי, שואל את בלאט ״אם אתה מכבי מה אתה עושה?״. ובלאט (שלימים יאמן את מכבי ויזכה איתה בגביע אירופה) עונה ״למזלי אני לא מכבי״.
מחבט וכדור עולים יחד 1.10 דולר, המחבט עולה דולר יותר מהכדור. מה עלות הכדור?
אם ל-5 מכונות לוקח 5 דק׳ להכין 5 מוצרים, כמה זמן ייקח ל-100 מכונות להכין 100 מוצרים?
באגם גדלה אצה. כל יום האצה גדלה פי 2. אם לוקח לאצה 48 ימים לכסות את האגם, כמה זמן ייקח לה לכסות חצי אגם?
תשובות בסוף הפוסט.
אנליסט כמקצוע הוא לא מקצוע חדש. ועם זאת, עושה רושם שיותר מתמיד מדובר במקצוע חם עם דרישה הולכת וגוברת בשוק העבודה. אולי אני מושפע מכך שאני עובד בחברה עם האנליסטים הטובים ביותר שיש לשוק להציע (פורטר, וכן, אנחנו מחפשים עובדים) ואולי זאת היוריסטיקת הזמינות (לא יודעים מהי היוריסטיקת הזמינות? שאלו את האנליסט הקרוב למקום מגוריכם).
עולם הספורט לא שונה ומיטב המועדונים בעולם מחזיקים במחלקות אנליטיקה מפוארות שפועלות לנתח מידע, למצות יתרונות יחסיים של הקבוצה, לשפר את השחקנים, למנוע פציעות ולאתר את הכשרונות המתאימים ביותר לקבוצה.
בינואר האחרון מנצ׳סטר סיטי הודיעה על החתמה משמעותית. לא מדובר בעוד חלוץ אלא בדוקטור לפיזיקה עם ניסיון בצוותי המחקר של הרווארד וייעוץ לקרנות הון סיכון ולמשרד האוצר הבריטי. ולא מדובר באירוע נקודתי. היום יותר מאי פעם הספורט המקצועני מנותח בצורה יסודית וכל תנועה של שחקן על המגרש עוברת עיבוד שמגיע לדוחות צוות האימון כדי לשפר ביצועים.
היתרון המשמעותי של עולם הספורט על עולם העבודה הוא שקבוצת כדורגל המעוניינת להחתים שחקן יכולה לאסוף עליו הרים של מידע עוד לפני הפנייה הראשונה. רב הליגות מתחזקות מערכות מידע הזמינות לציבור הרחב וצוותי האנליטיקה של קבוצות מסוגלות לנתח ביצועים של שחקן ספציפי ולנסות לחזות התאמה לסגנון המשחק.
בהקבלה לעולם הארגונים - זה כאילו שלצוות הגיוס הייתה גישה לביצועים של כל עובד, למשובים הקודמים שלו, לדוחות 360 מכל מקום עבודה בו עבדתם אי-פעם (רק בניגוד לאלו, נתוני משחק הם הרבה יותר אובייקטים ממשוב של מנהל בודד).
ארגונים שואפים לאסוף מידע על מועמדים ועובדים כדי לקבל החלטות טובות יותר בנושא קידומים, קבלה לעבודה ואיתור פוטנציאל. הרבה מאיסוף המידע הזה נשען על מחלקת הגיוס (בחיפוש מועמדים) ותהליכים ארגוניים כמו משובים, שאלוני 360 ועוד שנעשים כחלק מהריטואלים הארגוניים שמובלים ע״י מחלקות HR.
בפוסטים קודמים כבר דיברתי על הבעייתיות שישנה בתהליכי גיוס והערכה ואיך בסופו של דבר IQ (וגם מצפוניות- Consciousness) הוא עדיין המנבא המוצלח ביותר להצלחה בעבודה. אבל לארגונים אין זמן לעשות מבחני IQ מלאים הכוללים כאחד-עשר תתי מבחנים (בגרסה הנפוצה של מבחני וכסלר שנועדו לבחון מנת משכל של מבוגרים).
3 השאלות מתחילת הפוסט מהוות את מה שנחשב למבחן האינטליגנציה הקצר בעולם. המבחן נקרא CRT - Cognitive Reflection Test ונחשב (לפחות לפי מספר מחקרים) למנבא לא רע לאינטליגנציה. למבחן הCRT גם קורלציה עם מבחני פסיכומטרי וקבלה לאוניברסיטה למרות שהוא למעשה מודד משהו קצת אחר.
המבחן מודד את היכולת להתעלם מהאינטואיציה ולהעדיף את האנליטיקה. למי שקרא את הספר של דניאל כהנמן ״לחשוב מהר לחשוב לאט״ מדובר על מערכות 1 (אינטואיציה) ו-2 (אנליטית).
אני לא מתאר לעצמי שארגונים יאמצו את המבחן כחלופה למבחנים טכניים, מרכזי הערכה (למרות שאולי כדאי) או ראיונות אבל יש משהו נחמד בשאלון מהיר עם יכולת הערכה לא רעה (כמובן שיש לשאלון מגבלות, הוא חד פעמי ורב האנשים נתקלו לפחות באחת מהשאלות בעבר).
אני אקח הימור פרוע שלצד או כחלק מצוותי גיוס יהיו בעתיד הלא רחוק גם אנליסטים שיעזרו לאתר ולנבא ביצועים של מועמדים כדי למקסם את הטאלנט בשוק ולמצות את מאגרי המועמדים.
יותר מכך, כמו בתהליכים אחרים בהם אנליסטים מעורבים בחברות מתקדמות (כמו פורטר, כבר אמרתי שאנחנו מגייסים?) תהיה כנראה אוטומציה מסויימת או מלאה של חלק מתהליכי ההערכה בצורה, שאם תעשה נכון, תטייב את המבחנים ותהפוך אותם לטובים, מדוייקים והוגנים יותר ע״י כך שהמערכת תוריד הטיות הקשורות למאפיינים כמו שם המועמדים, עיר המגורים, המין והדת שלהם.
לפני התשובות עצמן חשוב לציין שבמדגם של מעל 3,400 סטודנטים מאוניברסיטאות מובילות בארה״ב רק 17% ענו נכון על כל 3 השאלות.
התשובות.
האינטואיציה אומרת שהתשובות הן : 10 סנט, 100 דק׳ ו 24 ימים.
התשובות הנכונות הן : 5 סנט, 5 דק׳ ו 47 ימים.
אז… כמה תשובות נכון עניתם/ן? והאם אתם מוכנים לכלול את המבחן כחלק מתהליך הגיוס שלכם/ן?
זהו כמובן לא פוסט על פוליטיקה וכל קשר בין הפוסט, הנושא שלו ואירועי השבוע האחרון הן על אחריותו ודמיונו של הקורא. אני רק שואל את עצמי שאלה פשוטה - האם החלפת מאמנים תורמת או פוגעת בביצועי הקבוצה?
מחקרים שבדקו את ההשפעה ארוכת הטווח של החלפת מאמנים בענפי ספורט שונים גילו השפעה חיובית קטנה מאוד של המהלך לטווח הקצר וחוסר השפעה בטווח הארוך. יחד עם זאת חשוב לציין שאצל קבוצות שהיו במצב רע ונחשבו גרועות היה שיפור קל או חוסר שינוי בתוצאות ואצל קבוצות בינוניות ומעלה נמצאה ירידה בביצועים.
מחקר שנעשה בליגה הספרדית בכדורגל הראה שבמדידה של 10 משחקים לפני ואחרי השינוי אין השפעה לחילופי המאמנים.
אז בעצם, למה להחליף? אם גם ככה לא יהיה שינוי כבר עדיף להישאר עם המאמן עד סוף החוזה (להחלפת מאמן יש גם מחיר כלכלי כי צריך לשלם פיצויים) לא ככה?
בלה גוטמן, מאמן הכדורגל היהודי הגדול ביותר אי פעם, דיבר על כך שהעונה השלישית היא קריטית בחיי מאמנים. לקבוצות מנצחות קל יותר לזכות באליפות מאשר לשמור עליה. הסיבות לכך הן רבות: קל יותר לייצר מוטיבציה אצל שחקנים שטרם הגיעו להישגים, היריבים לא תמיד מגיעים מוכנים, לכולם עדיין יש מה להוכיח. אחרי הזכייה באליפות או הישג גדול אחר מתרחשת תופעה שבספרו של פט ריילי (the winner within) נקראת "מחלת היותר" – הרגע שבו יותר מידי שחקנים מרגישים שמגיע להם יותר כי הם חלק מקבוצה מנצחת. הרגע הזה הוא תחילת הנפילה. אחרי 3 שנים יש צורך בתחלופה, של שחקנים או מאמן כדי לבנות מחדש צוות עם מוטיבציות חדשות.
אני מאמין שיציבות בעולם העבודה היא טובה לטווח בינוני ולכן קדנציות הן כ"כ חשובות. הן משאירות את הארגון חי ובועט, מזרימות דם וידע בארגון ונלחמות בקיבעונות ובשחיתות. על מנת שאדם יקלקל את המערכת הוא לא צריך להיות מושחת חלילה, מספיק שמנהלים נמצאים יותר מידי זמן בתפקיד וכל שאר הארגון מתנהל לפי הנחות עבודה אשר מותאמות לאותם מנהלים - הפתרונות המוצעים מכוונים לדרך החשיבה שלהם, סגנון התקשורת מתחיל להיות דומה לשלהם ועולם שלם של פתרונות אחרים נזנח הצידה כי בסופו של יום אנשים רוצים להצליח לקדם את העבודה. מצד שני החלפת מנהלים בצורה תכופה מראה על היסטריה ולדעתי ההשפעה בארגונים אפילו הרסנית יותר מאשר בעולם הספורט. אני בטוח שכל עובד אשר יש לו אפשרות היה מרענן את קו"ח שלו אם המנהל שלו היה מתחלף פעמיים באותו חודש. קדנציות, גם אם אינן מגובות במדיניות, מאפשרות לארגון להזיז אנשים (הצידה, למעלה ואם יש אומץ גם חזרה לתפקידי IC מתפקידי ניהול) ולשמור על הארגון חד. הם נותנות אופק והזדמנות לאנשים שונים להצליח בארגון ובסופו של דבר תורמות להצלחת החברה. הציטוט המצורף אינו מכוון לדמות ספציפית אלא כאמירה כללית על מנהלים, מנהלות ואנשים בעמדות מפתח. והוא רלוונטי לחיי האישיים כאבא לתינוקת שהתחילה לאכול מוצקים.
כשהייתי בן 10 הסתובבתי עם כדור כדורסל כמעט בכל אחר-צהריים בשכונת רמות רמז בחיפה. לא זוכר איך אבל יום אחד הגעתי למגרש השומר הצעיר בכניסה לטכניון וזרקתי לסל בצד אחד כאשר בצד השני שחקו קבוצה של ילדים גדולים (בטח בני 12) שלא הכרתי. למזלי היה חסר להם שחקן והם הציעו לי להצטרף.
30 שנה אחר כך ואני עדיין עם אותם החבר׳ה, פחות או יותר, ולמרות שהיו תקופות שלא הגעתי כל שבוע לשחק אלו עדיין ״החבר׳ה מהשמוץ״ שאיתם אני משחק כדורסל (לפחות בראש שלי). החוקים עדיין אותם חוקים: ארבעה שחקנים בכל קבוצה, משחקים עד 6, כל סל שווה נקודה, יש הארכה אחת… ויש עוד חוקים למקרים קיצוניים. השחקנים אותם שחקנים, עם כרס וקצת פחות שיער ואתלטיות, והמיתוסים שהיו בגיל 16 התעצמו עם השנים.
אחד הדברים המדהימים במשחק בשכונה הוא הדרך בה בוחרים את הקבוצות. ברב המגרשים אלו יהיו שני השחקנים הכי טובים/גבוהים/ותיקים שבוחרים מתוך השחקנים שהגיעו ראשונים למגרש.
אבל את מי בוחרים? או, על זה באתי לדבר.
הבחירות הראשונות יהיו השחקנים הטובים ביותר, אח״כ השחקנים המשלימים (חסר לי גובה, חסר לי קלעי) אבל יש מדד נוסף. אני אהבתי (ועדיין אוהב) לשחק (ולעבוד) עם אנשים שיודעים מה הם לא יודעים. הם צפויים, הם ממלאים את התפקיד שלהם והם נותנים לך ביטחון שאתה יודע מה תקבל. אבל הכי חשוב, לדעת מה אתה לא יודע עוזר לך להגדיר פערים.
עולם העבודה מאפשר לנו להתקדם ולזוז הצידה לתפקידים שונים וכל אחד מהם (אמור) למתוח את היכולות שלנו ולפחות בהתחלה לחשוף אזורים בהם יש לנו פערי ידע ויכולת. אני מוצא שהאנשים שעושים הכי הרבה נזק הם אלו שהפער בין מה שהם חושבים שהם יודעים למה שהם באמת יודעים הוא גדול.
בלמידה מדברים על מטריצה של 2x2 שנראית בערך ככה (סוג של חלון ג׳ו-הארי עצמי*):
אני יודע שאני יודע - אלו הנחות היסוד והאמונות שלנו. הדברים והידע שאנחנו בטוחים בו. אצל רבים מאיתנו זאת הרגל המקצועית שנותנת לנו ביטחון. זה יכול להיות המקצוע שלמדנו או התחום בו אנחנו עוסקים בשנים האחרונות. אלו יהיו הדברים שאנחנו גם יודעים איך ומתי להעביר לאחרים.
אני לא יודע שאני יודע - אלו הדברים שאנחנו יודעים אבל לא היינו יודעים לספר עליהם. זה יכול להיות ידע ארגוני שיש לנו אחרי תקופה, מערכות יחסים שאנחנו יודעים להפעיל וידע שעבר לאוטומט שלנו.
אני יודע שאני לא יודע - פערי הידע שיש לנו. אנחנו יודעים להגדיר בכניסה לתפקיד או לנושא חדש פערי ידע (או שמישהו עוזר לנו להגדיר אותם) ועצם ההגדרה מכוונת אותנו לדרכי פעולה.
אני לא יודע שאני לא יודע - בלי ההכוונה הנכונה אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מתקדמים בכיוון הלא הנכון או להיות בחוסר מודעות מוחלט לגבי פערי הידע שנותרו לנו.
מה שמוביל אותנו למצב המסוכן ביותר.
אני חושב שאני יודע כשאני לא יודע - המצב הזה מאפיין אנשים עם עודף ביטחון עצמי ששמים יותר סימני קריאה משאלה. זה יכול לנבוע מאפקט הילה עצמי - הם חושבים שבגלל שהם טובים במשהו אחד הם טובים בהכל. זה נובע מזלזול למקצוענות של מישהו אחר - אם הוא יכול לעשות את זה, גם אני, או שזה נובע מבורות וחוסר מודעות עצמי.
מנהלים טובים יודעים להגדיר אזורי חולשה ולגייס אנשים שיותר טובים מהם וישלימו את היכולות שלהם. מנהל שמחזיק באמונה שהוא גם העובד המקצועי הטוב ביותר בצוות שלו נמצא במסלול עם הצלחה מוגבלת במקרה הטוב או בדרך לכישלון במקרה הגרוע.
ה״שחקנים המשלימים״ הם הרבה פעמים אלו שמייצרים ערך מוסף גבוה. הם מדביקים את הצוות, הם ״משחררים״ את הכוכבים לזהור ומביאים תארים. בהרבה קבוצות מנצחות תוכלו לראות את השחקנים האלו, קצת מאחורה, פחות בתקשורת ועם רשימת תארים קבוצתיים שעולה בהרבה על רשימת התארים האישיים.
בגיל שש אמא שלי, האמא והסבתא מספר אחת בעולם בדירוג המשפחתי חוצה היבשות שלנו, לקחה אותי למוזיאון היפני בחיפה לתערוכת אוריגמי לילדים. אני לא זוכר מה היה בתערוכה אבל כמה ימים אח״כ היא קנתה לי ספר ללימוד אוריגמי ומאז ועד היום אני מנסה ללמוד כל שנה קיפול חדש. הדבר שתמיד הדהים אותי בספרי אוריגמי היא היכולת להסביר קיפולי נייר בעידן טרום אינטרנט (מדובר על שנת 88) בלי סרטוני יוטיוב.
תעשו תרגיל קטן, קחו קיפול פשוט שאתם מכירים ותנסו לתת הוראות לאדם אחר שלא מכיר את הקיפול. שימו לב כמה אתם מצליחים להסביר וכמה הם מצליחים לבצע וכמה שניכם מעוניינים להכות אחד את השני/ה אחרי מספר מועט של דקות. משפטים אפשריים שתמצאו את עצמכם אומרים: ״תיקח את הזה ושים אותו שם״, ״את הפינה תמשוך למעלה״, ״תרים ואז תוריד לצד שני״ ועוד משפטים הלקוחים מהדרכת אוריגמי או קורס מלגזנות.
תקשורת (בין אישית, מילולית וכתובה) היא אחת היכולות שכנראה תישאר איתנו כל עוד עולם העבודה שלנו יכלול מספר עובדים גדול מאחד. פורבס, הרווארד ואפילו ארגון OECD מדרגים את היכולת הזאת גבוה ברשימת היכולות הנדרשות בעולם העבודה העתידי. היכולת לתקשר, להסביר מה אנחנו רוצים, להגדיר דרישות, לספר סיפור, ולהסביר את קו המחשבה שלנו תמיד תהיה יכולת שתבדיל אנשים חכמים מאוד מאנשים חכמים ומוצלחים מאוד.
זה נכון לאנשי משאבי אנוש אבל לא רק. אנשי מוצר, מהנדסי מערכת, מנהלים בכל מקצוע ואנשי מטה. כולם עובדים ויעבדו בעבודות שיכולות תקשורת גבוהות יוצרות ערך והרבה פעמים מבדילות בין הטובים למצויינים.
עולם הספורט מלא בנאומים גדולים ומעוררי השראה עד כדי כך שהייתי רוצה להתמקד בשני רגעים שונים לחלוטין.
שני אוהדי כדורגל עיוורים אשר חווים את הספורט דרך אוהד/חבר שמתווך להם את המשחק. לא מדובר בשידור רדיו אלא בחוויה שלמה שאדם אחר מייצר להם כדי לחבר אותם לספורט שהם כל כך אוהבים. משירי האוהדים דרך מה שקורה במגרש ועד תיאור מפורט של מהלכים.
האחד הוא מייק, אוהד ליברפול עיוור אשר חווה את המשחק דרך בן דודו אשר צמוד אליו לאוזן לכל אורך המשחק. (קישור לסרטון)
השני חוזה, אוהד כדורגל קולומביאני עיוור וחרש אשר חווה את המשחק דרך חברו, סזר שלמד שפת סימנים לחרשים-עיוורים ופיתח סט סימנים כדי לתאר מהלכי כדורגל. (קישור לסרטון)
(צפייה מומלצת בפעם הבאה שמישהו מתלונן על בעיית תקשורת בעבודה)
חשוב להגיד, לא מדובר רק ביכולת לספר סיפור או לדבר את מה שאתם עושים. בעולם העבודה הנוכחי שבו על האתגר הגלובלי ואזורי הזמן נוסף גם אתגר העבודה מהבית ותת-אזור זמן (זמן הורים לעומת רווקים) היכולת לכתוב תקשורת איכותית וא-סינכרונית הופכת קריטית להצלחה. אי אפשר יותר להמתין שכולם יתפנו לחצי שעה. כלומר אפשר, אבל זה עולה זמן וכסף.
בשורה התחתונה, מערכות חינוך צריכות להשקיע זמן ואמצעים בשדרוג יכולות התקשורת המילולית והכתובה של תלמידים היום כי מעבר לכמעט כל שאר התוכן שהן מלמדות, אלו יהיו רלוונטיות (כנראה, בלי נדר) גם בעולם העבודה העתידי.
רג׳י מילר הוא אחד משחקני הכדורסל האהובים עליי משלל סיבות.
ראשית, יש לו פה מטונף (לפני אליפות העולם בכדורסל בשנת 96 הוא קנה מילונים כדי ללמוד להעליב בשלל שפות), שנית הוא היה שחקן קלאץ׳ אדיר ושלישית הוא הפך להיות פרשן כדורסל מעולה ומספר סיפורים שכיף לשמוע.
רג׳י מילר היה שחקן הכדורסל כמעט הכי טוב בבית שלו. דלת ממול גדלה אחותו ומי שנחשבת אולי לשחקנית הכדורסל הטובה אי פעם, שריל מילר. רג׳י אוהב לספר איך פעם נכנס לרכב אחרי משחק מעולה והתכונן (סוף סוף) להשוויץ קצת בפני אחותו. רג׳י קלע 40 נקודות באותו יום במשחק תיכונים - המשחק הכי טוב שלו.
״כמה את קלעת?״ הוא שאל אותה.
״אתה יודע, היה לי משחק טוב״.
רג׳י המשיך ״כמה קלעת, 60 נק׳?״
שריל הסתכלה עליו וזרקה ״105"
בשנת 2012, כשרג׳י מילר נכנס להיכל התהילה הוא בחר להעלות לבמה את מי שהייתה המנטורית והמודל שלו לחיקוי, אחותו שריל.
יצא לי לראות עשרות נאומי כניסה להיכל התהילה, זאת הפעם היחידה ששחקן NBA סיפר שמודל ההערצה שלו היא אישה.
מהצד שני, קובי בריאנט היה המנטור של סברינה יונסקו, אחת משחקניות הכדורסל המבטיחות ביותר שסיפרה לא פעם על הקשר המיוחד שלהם.
יש יתרונות למנטורינג שכזה.
הוא מצמצם פערים, פותח זויות ראייה שונות, שובר תקרות זכוכית ומכניס אנשים לחדרים אליהם היה קשה להיכנס ללא הזמנה. מעל להכל, יש כאן מסר ודוגמא אישית שמנטורים (נשים וגברים) מעולים הם פשוט כאלו. אנחנו חלק מעולם העבודה שמכיל הכי הרבה דורות וגילאים וישנם הרבה פערים ותפיסות לגשר עליהם, מנטורינג חוצה שכזה הוא דרך אחת.
יש לי הרגשה (לא מבוססת) שדווקא נשות ואנשי HR עושים עבודה יותר טובה בתחום אבל אני אשמח לשמוע מה קורה אצלכם בארגונים.
בתמונה, מחווה כמעט בלתי נתפסת של שחקן פוטבול אמריקאי לשחקנית כדורגל ופעילת זכויות אדם - מייגן רפינו.
לפני כמעט 30 שנה (מוזיקה בבקשה, עדיף עמוד האש, אפשר ולא חובה לשים כומתות) התחלתי לשחק כדורסל בהפועל חיפה. לא ידעתי כמה התמזל מזלי שכבר בשנה הראשונה שלי אימן אותי חיים קסטן ז״ל שהיה אדם גדול עם לב ענק שבאמת אהב כדורסל. חיים, שהיה שחקן נבחרת ישראל בעצמו, אימן גם את נבחרת התיכון של אורט ביאליק כשזאת זכתה באליפות העולם לתיכונים עם שחקנים כמו קורן אמישה וגיא גודס. פעם, אחרי משחק טוב שלי הוא אמר לי שאם הייתי גבוה בעשרים סנטימטר אולי גם הייתי יכול להיות שחקן כדורסל אמיתי. אבל אחד השיעורים שהכי זכורים לי מחיים קסטן זה ״לא משנה כמה מהר אתה מגיע לכדור, יותר חשוב שתגיע בזמן״. עולם הספורט הוא עולם מהיר. השחקנים היום מהירים הרבה יותר, קופצים יותר גבוה וחלק מהמהירויות הנמדדות במשחקי כדורגל הן גבוליות לאולימפיאדה, ממש כך. אבל האם בעולם שבו כולם מנסים להיות מהירים יותר יש מקום לאיטיות? כנראה שכן. יותר ויותר שחקנים מפתחים בשנים האחרונות את היכולת להאט כמה שיותר מהר. אני אסביר, כדי לייצר יתרון במשחק (ויתרון הוא כל מרחק בין היריב לבינך כדי לאפשר פעולה פנויה) לא חייבים לרוץ יותר מהר. רק צריך לרוץ במהירות שונה. וכך, גם איטיות יכולה לייצר יתרון בהינתן תזמון נכון. יש כמה שחקני NBA שמביאים את אומנות ההאטה לרמת ביצוע גבוהה מאוד. ביניהם ג׳יימס הארדן ולוקה דונצ׳יץ. השניים מבינים שאין להם יכולת להתחרות באתלטיות של כוכבים אחרים ומדייקים את התזמון שלהם כדי ליצור יתרון דרך האיטיות. דווקא בענפי הספורט הקבוצתי יש מקום (לדעתי) למגוון של שחקנים מהירים ואיטיים כדי ליצור קבוצה שלמה וטובה יותר. וכך גם בארגונים. בפרק מעולה של הפודקאסט שלו, מדבר מלקולם גלדוול על צבים לעומת ארנבים ומה ארגונים צריכים? גלדוול מתייחס בפרק שלו למבחני ה LSAT (הפסיכומטרי של עורכי הדין בארה״ב) שהוא מבחן שמוגבל בזמן בדיוק כמו הפסיכומטרי שלנו. הוא תוהה מדוע יש חשיבות רבה יותר לחשיבה המהירה והאם הייתם רוצים עורך דין נמהר או כזה שמעמיק? יש כמובן יתרונות לכל אחד. עו״ד מהיר יכול להגיב בזמן אמת על עסקאות, להגיב בבית משפט ואילו עו״ד איטי יעמיק בסוגיות משפטיות וחוקיות ויתן חוות דעת מנומקות במקומות בהם חשוב יותר להגיע להחלטה הנכונה ואין לחץ של זמן. ארגונים רבים נעים בין פרויקטים ומוצרים להנדסה ופיתוח. פיתוח פתרונות רוחביים שנותנים שירותים למספר מגוון של מוצרים לוקח זמן ודורש העמקה, מתן מענה לצרכי לקוח (בטח במוצר חי שכבר עובד מול לקוחות) דורש מהירות, אלו אינן יכולות מתחרות אלא משלימות. ארגונים שיודעים להכיל ולגדל את שני סוגי העובדים מרוויחים בטווח הארוך אבל יצירת סביבת עבודה שכזאת דורשת גמישות מחשבתית ברמת מדידת הביצועים, תהליכי הגיוס ויכולת ניהולית גבוהה כבר מהדרג הניהולי הראשון.
הלילה, וכאקט סיום אופטימי לשנת 2020 קרתה היסטוריה בליגת הNBA.
4 דקות לסיום המחצית הראשונה במשחק בין סן אנטוניו ללוס אנג׳לס לייקרס, השופטים שרקו עבירה טכנית שנייה למאמן סן אנטוניו גרג פופוביץ׳. המשמעות של עבירה טכנית שנייה היא הרחקה מיידית מהמשחק.
פופוביץ׳ הסתובב לספסל הצביע על עוזרת המאמן, בקי האמון, ואמר לה "You got'em״.
היסטוריה היא לפעמים רגע קטן שבו, בפעם הראשונה, אישה מובילה כמאמנת ראשית קבוצת כדורסל מקצוענית במשחק רשמי בליגה הטובה בעולם.
רגע לפני ששנת 2020 מסתיימת ההיסטוריה הזאת היא הצצה אופטימית לעתיד.
בקי האמון התראיינה בעבר למשרות אימון אחרות והיא ראויה לא פחות (אני צוחק, היא ראויה הרבה יותר) משליש מאמני הליגה להוביל קבוצה. היא עברה את התלמדות אצל המאמן הטוב ביותר בשני העשורים האחרונים ושחקנים רבים שעברו תחת הדרכתה מעידים על מאמנת מהשורה הראשונה ומח כדורסל מבריק.
כמו בהרבה מקרים, גם כאן, בקי תגיע לשם בסופו של דבר ותזכה להיות מאמנת ראשית במשרה מלאה בליגה. לכולם זה יראה נורא טבעי כמה שנים אח״כ ובעצם, למה לא? אז למה לא עכשיו?
בשבוע שבו מתפרסמת עוד רשימה של 50 המנהלים הטובים ביותר בישראל ורק 2 מהן נשים, היסטוריה קטנה היא חשובה.
היסטוריה לפעמים קורת ברגע אחד, הלילה היה רגע כזה והלוואי והוא מעיד על העתיד כי לעולם הכדורסל אין את הפריבילגיה לוותר על האיכות והכישרון של בקי האמון.
