יומולדת 3 לבלוג

החודש הבלוג ״ראיית משחק״ חוגג שלוש שנים. וחשבתי שזה זמן טוב לעשות הסתכלות אחורה על מה, למה, איך וכמה.

איך התחלתי?

אי שם בשנת 2018 טיקו המופלא (השם המלא שמור במערכת) הזמין אותי להשתתף בכינרנט, האי-כנס המופלא של יוסי ורדי והריכוז הבלתי אפשרי של כל כך הרבה אנשים מוכשרים הרבה יותר ממני.

אחת המסורות של כינרנט היא פעילות ערב בשם Ignite שכולל הרצאות שונות במודל של 15 על 15 (15 שקפים, 15 שניות לשקף). הגעתי עם רעיון חצי מבושל למצגת על יצירתיות וחדשנות בספורט (הסיפור של זריקת סבתא וקפיצת פוסברי) ולי ויסמן המלכה לא השאירה לי הרבה ברירות אלא להשתתף (ספק רב אם היא זוכרת את זה).

כמה חודשים אחרי, כמה הרצאות אחרי וכמה פוסטים לא מסודרים בלינקדאין החלטתי לפתוח בלוג (עצה - אל תעשו כמוני ותשקיעו בוורדפרס ולא בבלוג של גוגל). 

למה התחלתי?

שילוב של כמה סיבות. הראשונה הייתה להתנסות בכתיבה ויצירת תוכן. באותה תקופה שמעתי מלא פודקאסטים והכתיבה נראתה לי מדיום יותר נגיש וכזה שאצליח להתחייב אליו. השניה, אני בבסיס שלי עצלן. והדרך שלי להכריח את עצמי ללמוד היא דרך התחייבות. כל פוסט דורש קריאה של בין 2-4 מאמרים וזה אומר שאחת לשבועיים אני יושב על האתרים של גופי הידע שאני אוהב (הרווארד, גאלופ, מקינזי, INC, ועוד…).רוצה לאמר - הבלוג מכריח אותי ללמוד. השלישית, בשלב מסויים הבנתי שהמעבר מרפאל לתעשייה בחוץ ידרוש ממני להתגבר על הטיות מובנות (ולא תמיד מוצדקות) שיש כלפי מי שמגיע מרפאל בכלל וממשא״ן בגופים בטחוניים בפרט. הדרך שלי הייתה להיות יותר פעיל בלינקדאין ובקבוצות רלוונטיות והבלוג הייתה הפלטפורמה שלי.  בפעול יצאו לי כמה ראיונות עבודה בגלל הבלוג אבל אני אשקר אם זאת הייתה הסיבה המובילה או הצלחה גדולה בתחום הזה.

החיבור לספורט

אני משחק כדורסל מגיל מאוד צעיר. אני בסדר בכדורגל, יודע כמה מהלכים בג׳ודו ויודע את החוקים של רב ענפי הכדור. אביטל תמיד נדהמת איך אני יודע את החוקים של ענפי ספורט איזוטרים (אני לרב ממציא והיא מאמינה).

הספורט הוא בעיניי המיקרוקוסמוס המושלם לרב מה שקורה בעולם. פוליטית, ארגונית, חברתית - הספורט היה שם קודם ואח״כ שאר העולם הגיע. כשהתחלתי לעבוד בארגונים ההשלכה הייתה טבעית ובתור מי שקרא וקורא ספרות ספורטיבית מעל 30 שנה זה היה התחום שהיה לי הכי קל, נגיש ומעניין לכתוב עליו. 

אחר כך הרשיתי לעצמי לכתוב על סרטים, סדרות ומוזיקה אבל הספורט תמיד היה שם קודם. 

מספרים (כי אין ספורט בלי מספרים)

זמן - 3 שנים

פוסטים - 72 עד היום (כולל זה)

כניסות - קצת מעל 12.5 אלף

הפוסטים הנקראים ביותר:

הריקוד האחרון 
האומץ בלזרוק כמו סבתא 
מה ארגונים יכולים ללמוד על תהליכי חניכה מליגת הNBA?  
מוציאים לשון 
החוכמה האמיתית והיחידה היא לדעת שאתה לא יודע כלום

החודש הכי עמוס - מאי 2021, כולם בבידוד - מעל 1200 כניסות בחודש

פלטפורמות - רב ההפניות הגיעו מפייסבוק, כמעט פי 2 יותר מלינקדאין במקום השני.

גאוגרפיה - אז אחרי ישראל וארה״ב במקום השלישי בצורה מפתיעה נמצאת ויאטנם ואחריה אנגליה, גרמניה רוסיה ובלגיה.  את כל 54 הכניסות מדרום אפריקה מחזיק כנראה אח שלי ניצן.

שפות - לאחרונה, ובעזרת אביטל המדהימה אני מתרגם חלק מהפוסטים, זה נחמד, ואת אלו באנגלית אני כבר עושה על הפלטפורמה היותר מוצלחת של מדיום.

כותבים אורחים:

עד כה היו שניים יקרים, בן דניאלי (הריקוד האחרון) ומורן תירוש (פוטבול, ניהול ומתיו מקונוהי). יש עוד בדרך ומי ששרד עד כה ורוצה רק תכתבו לי.

מה למדתי?

זה כיף. זה כל כך כיף שיש פוסטים שכתבתי ומעולם לא פורסמו. רק שמתי בבלוג ולא הפצתי בשום מקום. 

אין לי מושג מה עובד. יש פוסטים שאני בטוח שהם מעולים ולא מביאים כניסות ויש כאלו שאני חושב שהם חצי כח ופתאום אנשים עפים עליהם. יש פוסטים שבהרצאה עוברים מעולה (הסיפור על עדי גורדון) אבל בבלוג לא עברו.

לפני שמחליטים אם זה טוב או לא כדאי להוריד את הראש ולרוץ קדימה תקופה אני בזמנו החלטתי שלפני 10 פוסטים אני לא מקבל החלטה. אני מבסוט על ההחלטה הזאת ואז יישמתי אותה בעוד תחומים בחיים שלי (אני נגיד עוד לא שופט את רומי - אני מחכה שהיא תהיה בת 3).

מה עכשיו?

פוסט מספר 100

להתחיל לכתוב בטוויטר יותר :)

גמל הוא סוס שתוכנן על ידי ועדה

 

הסרט ״מלחמות הפנטגון״ מספר על תהליך התכנון והפיתוח של טנק הברדלי לצבא ארה״ב. בסרט מככבים (תופים בבקשה) קרי אלווס (הידוע בכינוי ווסטלי מהסרט ״הנסיכה הקסומה״) וריצ׳רד שיף (שמוכר מסדרת הטלוויזיה הטובה בכל הזמנים ״הבית הלבן״ שם הוא משחק את טובי). 

הסרט הוא מופת של תכנון מוצר והנדסת מערכת גרועים. בלי ספויילרים, אבל באמת שאין הזדמנות שלא מוחמצת בו והתסכול של ראש הפרוייקט והמהנדסים, לעומת הניתוק של מקבלי ההחלטות, הוא משהו שכולנו שמענו עליו בכל חברה מוצרית. מומלץ לראות את הקטע הבא לפני שממשיכים בקריאה

מאחר וצר עולמי, אני אקח את האנלוגיה הזאת דווקא לכיוון אחד המוצרים הכי בסיסיים בעולם משאבי האנוש - תהליך המשוב. 

תהליך המשוב, או בשמו הלועזי Performance Review, הוא תהליך שנועד, ובכן, לתת משוב לעובד על הביצועים בתקופה האחרונה. לפני שכולם קופצים וקופצות - כן, אני יודע שיש לו עוד מטרות כמו מחוברות, התפתחות, למידה, חווית עובד וברור סוג דם. אבל במקור, זאת הייתה הכוונה - לתת פידבק על ביצועים של תקופה מוגדרת.

אז מהן 3 הטעויות שאנחנו, אנשי ונשות HR עושים בתהליך המשוב (מוזמנים להוסיף)

1. שוכחים מי הם המשתמשים. בשנה האחרונה נפגשתי עם מיטב החברות שיש בשוק שמציעות מערכות לניהול תהליך המשוב. אף אחת מהן לא בקשה לפגוש מנהלים או עובדים. בסרט, הברדלי מיועד להיות כלי רכב צבאי שמסיע חיילים לשדה הקרב. הוא אמור להיות מהיר, קשה לזיהוי ובעל יכולת לקחת מעל עשרה חיילים. בסיום התכנון הוא משרת אינטרסים של הרבה פונקציות ארגוניות אבל שם את החיילים בסכנה. מערכות משוב יודעות להציע פיצ׳רים שלעולם לא נשתמש בהם. הם לא תמיד מודלוריות ומייצרות הרבה רעש לתהליך ששיאו הוא שיחה בין עובד למנהל (הן גם כוללות פיצ׳רים מעולים כמובן). 

2. פחות זה יותר. יצא לי פעם לראות טופס משוב, שכאשר הודפס ריק, הגיע ל14 עמודים. פונקציות HR לא תמיד מנהלות המון אנשים ולכן קל לשכוח שכל שאלה, פרק, ובקשה שאנחנו מוסיפים לטופס או כל שלב בתהליך צריך מקבל מכפלות ארגוניות ואנחנו חייבים לקחת אחריות על הזמן הארגוני שהתהליך שלנו לוקח. יכול להיות שהתוצרים מצדיקים את ההשקעה, אבל זה ללא ספק משהו ששווה לבדוק מידי פעם. טנק הברדלי התחיל צנוע וככל שהוסיפו עליו יכולות, פגעו בדרישות המקוריות, הגדילו את מספר הנסיעות שהוא היה צריך לעשות לשדה הקרב מה שהוביל כמובן לבזבוז זמן וסיכון.

3. זה טנק? בשלב מסויים המהנדס מסב את תשומת ליבו של מנהל הפרוייקט שעם כל התוספות החדשות, הברדלי נראה כמו טנק. ראש הפרוייקט אומר ״אבל זה לא טנק״. המהנדס בתגובה שואל אותו אם להוסיף שלט בחמישים שפות שונות ״אני לא טנק בבקשה אל תירו עליי״. תהליך משוב נועד להעריך את הביצועים של העובדים בתקופה האחרונה. הוא לא נועד להיות איתור צרכי למידה או להחליף סקר מחוברות ארגוני. כל תוספת משנה את פוקוס השיחה ומפזרת אותה. זה מפתה להכניס עוד שאלות ופרקים, או כמו שאמרה לי פעם מנהלת HR ״אם המנהלים כבר פוגשים את העובדים אז שישאלו אותם….״.  

אני בטוח שיש עוד שיעורים שאפשר ללמוד מהסרט הנהדר הזה ואני ממליץ בחום לראות את כולו ולא רק את העשר דקות המופלאות האלו.

מוכרחים להיות שמח

לברון ג׳יימס לא שמח. הוא בעונה אישית פנטסטית. בגיל 37 הוא מפסיד פחות משחקים בגלל פציעות לעומת שלוש השנים האחרונות, הוא קולע בממוצע 29 נק׳ למשחק (הכי טוב שלו בעשר שנים האחרונות), באחוזים טובים, ממשיך למסור ולקחת כדורים חוזרים ועם כל הילדודס מסביב יש לו יותר משחקים של 30 נק׳ או יותר מאשר לכל שחקן אחר בליגה. 

אבל הוא לא שמח. הוא לא מחייך, הוא חוגג סלים בשאגות אבל לא בחיוכים, לא בצחוק. הכל נראה רציני. רציני מידי. האם שמחה משפיעה על הצלחה או ההפך? 

גולדן סטייט של השנה נראית יותר שמחה, ובצדק. שילוב של עונה אישית מדהימה של סטפ קרי יחד עם לוח משחקים נח יחסית בתחילת העונה יצרו מומנטום חיובי ששם את גולדן סטייט בראש הליגה עוד לפני החזרה של החצי השני של סטפ קרי, קליי תומפסון, מפציעה. השבוע קליי חזר והחגיגות על הספסל היו מעניינות לא פחות מהמשחק. השחקנים חגגו כל סל ופרגנו לקליי בצורה, שלי לפחות, נראתה מאוד אותנטית.

אז.. האם שמחה חשובה לארגונים?

לפי מאמר של הרווארד שמחה נובעת משילוב של הרמוניה, השפעה והכרה - על כל אלה יכולים מנהלים להשפיע בארגונים שלהם.

הרמוניה - בקבוצות ספורט (אבל גם בצוותים בעבודה) לכל עובד יש תפקיד בהשגת היעדים. אחד מתעד טוב יותר, שני מתכנן, אחר אחראי על שיתוף פעולה עם צוותים אחרים וכו׳. כשמיומנות וחוזקות מגוונות משתלבות בצורה טובה נוצרת ההרמוניה.

אימפקט - הרמוניה מביעה (בשאיפה) לאימפקט שמוביל לשמחה. לאירועי שיא יש נטייה לייצר פרץ של שמחה (בהנחה שהם חיוביים). בספורט זה קורה כמובן בתדירות גבוהה יותר (כל משחק הוא פוטנציאל לאירוע שיא).

הכרה - מאמנים טובים מבקשים מהשחקנים שלהם לעשות משהו קצת משונה. הם מבקשים מהם אחרי סל, או גול להצביע על המוסר, זה שייצר את ההזדמנות עבור השחקן להבקיע או לקלוע. המאמן האגדי של מכללת צפון קרוליינה, דין סמית׳, דרש מהשחקנים לתרגל את ההכרה הזאת גם באימונים כדי להשריש את ההרגל.תחשבו כמה אימפקט היה לאירוע כזה בארגונים. אדם שמקבל הוקרה מפרגן לקולגות שייצרו עבורו את ההזדמנות להצליח. הפרגון הזה מעצים את המחזור של שמחה ← הצלחה ← שמחה. 

בסקר משנת 2018 ביקש מעובדים לדווח כמה שמחה הם חווים במקום העבודה ולאחר מכן לדרג את מידת ההסכמה שלהם עם מספר היגדים שמשקפות את שלושת הפרמטרים הנ״ל - הרמוניה, אימפקט והכרה (מאוד דומה לסקרי מחוברות שכולנו מכירים). 

אפשר לראות, בצורה לא מפתיעה, שעובדים שדיווחו שחשו יותר שמחה בעבודה הסכימו יותר עם כל הגד בתדירות גבוהה הרבה יותר מאשר עובדים שאמרו שהם חשים פחות שמחה בעבודה. 

כמובן, יש פה משתנים מתערבים וישנה אפשרות גם לסיבתיות הפוכה. אבל בפועל יש השפעה לשמחה על החוויה מהעבודה. 

דבר נוסף שנבדק בסקר הוא פער השמחה. כמעט 90% מהמשיבים אמרו שהם מצפים לחוות מידה ניכרת של שמחה בעבודה, אך רק 37% מדווחים שזאת החוויה האמיתית שלהם. הפער הזה גם נמדד כ״על-דורי״. לפחות במחקר הזה לא מצאו שצעירים מצפים ליותר שמחה בעבודה ממבוגרים. עבור דור האיקס ומילניאלנס פער השמחה היה 57% ו-44%, בהתאמה.

אנחנו הרבה פעמים נוטים לחשוב רק על הצלחה וביצועים ופחות על שמחה. לא כל הארגונים בכלל מודדים שמחה. 

איך מייצרים שמחה בארגונים? לפחות לפי המחקר יש כמה המלצות שכדאי לארגונים לאמץ:

• להפוך את השמחה הארגונית למטרה מוצהרת. זה אולי נשמע כמו משהו פלאפי אבל הרעיון הוא לגעת בשורשים של מה שגורם לעובדים להיות שמחים - לראות את העובדים, לשמוע אותם, לתת הכרה לעבודה טובה.

• לחבר עובדים למטרות הארגוניות ברמה שהם יבינו את האימפקט שהם יוצרים. זה יכול להיות ע״י שיתוף תוצאות עסקיות או מפת הדרכים של הארגון והמטרות לשנה הבאה.

• חגיגת הצלחות - נשמע ברור אבל לא פעם ארגונים נוטים להגיע לנקודת הסיום של פרוייקטים בלי אוויר לחגוג ומיד עוברים למשימה הבאה. יש ערך לחגיגה הזאת וכאמור - שמחה ← הצלחה ← שמחה

אז האם לברון לא שמח בגלל שהקבוצה שלו לא מצליחה מספיק או שחוסר השמחה שלו משפיעה על התוצאות?

כנראה שילוב, אבל השחקן הענק הזה לקח את הרצינות, לפחות לדעתי, למחוזות שפוגעים בביצועי הקבוצה ולא משרתים את ההצלחה שלה. 

סטף קרי הולך אחורה

סטפ קרי הפך השבוע לשחקן הכדורסל עם הכי הרבה סלי השלוש בהיסטוריה של ה-NBA. כמה הרבה? 2,977 נכון להיום.

לפני חודש חגגנו בפורטר את גיוס העובד ה400 וכחלק מהחגיגות נתנו לכל עובד חודש חינם של גישה לכל התכנים של MasterClass, זאת פלטפורמה שמאגדת מספר רב של קורסים וניתן לרכוש מנוי חודשי או קורס בודד במגוון נושאים (בישול, ספורט, מנהיגות, מו״מ, עסקים, כתיבה ועוד). אחת הסיבות שאני אוהב את MasterClass היא שהתכנים הם באיכות סופר גבוהה, מועברים ע״י המרצים המובילים בעולם (גורדון ראמזי, הילרי קלינטון, דניאל פינק ועוד). 

כחובב כדורסל לא יכולתי להתאפק ולקחתי את הקורס של סטף קרי שמלמד עקרונות קליעה.

קרי מדבר על איך כל אימון בנוי על  שיפור הטכניקה ואיך הטכניקה חייבת להיבנות מטווחים קרובים ולהשתפר כל פעם במטר אחורנית. הוא מתחיל כל אימון בתרגול הזריקה שלו במרחק מטר מהסל ואחרי 5 קליעות מוצלחות לוקח צעד אחורה עד שהוא מגיע לטווחים מלאים (קו שלוש הנקודות נמצא מעל 7 מטרים מהסל).

חשבתי על זה כי השבוע סיימנו קורס מנהלים ותמיד הנושא הכי חם זה ההטמעה. איך מטמיעים את היכולת והמיומנויות החדשות?

המתודה של קרי ישבה לי בול על הנושא הניהולי. היכולת לתרגל בטווחים קצרים:

• משימות פשוטת

• 1:1 ולא ישר מול קבוצה

• התחלה מול עובדים ״קלים״ ולא מול המקרים הכי קשים

• סימולציה ושימוש בקבוצת העמיתים שנוצרה בקורס

האנלוגיה הזאת עובדת גם בשכלול יכולת האצלת הסמכויות כאשר בונים סרגל מאמצים לעובד (בניגוד לתפיסה של האצלת סמכויות כאפס או אחד). 

ברוח תקופת המשוב - אנלוגיה למיטבי לכת - לפעמים אנחנו נותנים את הפידבק הנכון אבל בעוצמה הלא נכונה. פידבק קשה שאנחנו מחלישים (sugar coating) או פידבק פשוט שאנחנו מעצימים ללא סיבה (״עפים״ על מישהו). כשקרי מדבר על החטאות הוא מחלק אותן להחטאות טובות - הייתי בכיוון אבל זה הזריקה הייתה חלשה או חזקה מידי. לעומת החטאות רעות -  הכדור ברח לי שמאלה או ימינה ואז יש לי בעיה אמיתית בטכניקה או ביציבת הגוף, הבסיס שלי לא נכון.

משוב שבורח לצדדים הוא ,מבחינתי, מקרה שבו נתנו משוב לא מבוסס, לא נתנו דוגמאות או לא שמענו את הצד השני ולכן פספסנו משהו מהותי. 

עוצמת המשוב יכולה וצריכה לקבל תיקון אבל היא נסבלת לרב (כשהיא לא מוקצנת) , הכיוון של המשוב יכול לפגוע בקרדביליות שלנו כנותני משוב. 

טד לאסו - המלצת בינג לכיפור

 

יום הכיפורים מתקרב עלינו לטובה ואין לי שום כוונה לבקש סליחה. אני מאמין בקארמה ולכן אם עשיתי לכם משהו, כנראה הגיע לכם.

אבל, יש לי המלצת צפייה חמה שמשלבת ספורט, טלויזיה, קומדיה ושיעורי ניהול. 

אמל״ק - טד לאסו היא תוכנית על מאמן פוטבול אמריקאי שממונה לאמן קבוצת כדורגל אנגלית. האם יש לו ניסיון בכדורגל? אני אתן לטד לענות ״אפשר למלא שני אינטרנטים במה שאני לא יודע על כדורגל״. האם הסדרה מלאה באמרות שפר כאלו? בהחלט!

למה אני אוהב את הסדרה? קודם כל היא לא לוקחת את עצמה ברצינות מידי. זאת סדרה שגורמת לי להרגיש טוב בסוף כל פרק וזה לא מעט בתקופה זאת. שנית, היא משלבת שני נושאים שאני כל כך אוהב, ספורט וניהול/אימון. ולסיום, היא פשוט מצחיקה.

בגלל שטד הוא לא באמת מאמן כדורגל הסדרה באופן טבעי עוסקת בשאלה האם אתה יכול לאמן/לנהל בלי להיות השחקן/העובד הכי טוב בחדר. כמובן שכאן מדובר בהקצנה אבל זה כל היופי.

אז עם מעט ספוילרים (אני מקווה), 5 שיעורי ניהול שלמדתי מהסדרה טד לאסו:

1. אנשים קודם כל - טד מקיף את עצמו באנשים ובונה קואליציות. הוא מגיע עם עוזר המאמן שלו וביניהם שורר אמון מוחלט. ביום הראשון שלו הוא מנהל שיחת הכרות עם האפסנאי כדי להבין את הלך הדברים. האפסנאי, שאף אחד לא יודע את שמו במועדון, מתגלה כמובן כמקור ידע (כמו לשמור על מערכת יחסים עם האפסנאי/נשק/טבח בצבא) אבל אצל טד הכי חשוב להכיר את האנשים ולהגיע ללב שלהם. הוא מתקרב לכל אחד ואחת במועדון כי הוא יודע שזאת הדרך שלו לעמוד במשימות שלו. 

2. אוכל פותר בעיות - טד פותח כל בוקר במשרד של הבוסית שלו עם קופסה של ביסקוויטים שהוא (ספוילר) מכין בעצמו. זה בעצם הדיילי שלהם. המחווה הקטנה הזאת עוזרת לו לפתח מערכת יחסים ושיחות עם המנהלת ומזכירה לי סיפור אמיתי על מנהל מחלקה שהכרתי שבעקבות שינוי ארגוני נאלץ לעבור יחידה. לישיבת המנהלים הראשונה ביחידה החדשה הוא הביא כיבוד וכולם צחקו עליו שהוא לקקן. הוא בתגובה סיפר להם שלבן שלו יש אקווריום, ובאחד הימים הוא קנה דגים חדשים לאקווריום והמוכר בחנות החיות אמר לו להכניס את הדגים החדשים עם קצת אוכל. ״למה?״ הוא שאל. ״כדי שהדגים שכבר באקווריום לא יאכלו אותם״. בקיצור, הבנתם.

3. רגל בדלת - זאת אחת הטקטיקות האהובות עלי. אחד הדברים הראשונים שטד עושה זה להציג לשחקנים ״קופסת הצעות״ אם יש להם דברים שהם היו רוצים לפתור (״ממתקים במקרר, איכות המגבות״). רב הפתקים כוללים עלבונות כאלו ואחרים בקשר לחוסר הניסיון של טד אבל באחד הפתקים כתוב ״לחץ המים במקלחת גרוע״. וטד דואג לתיקון של לחץ המים.
   במשרת הסטודנט שלי יצא לי לעבוד מול מהנדס בכיר, זוכה פרס בטחון ישראל, ויחד היינו צריכים להכין תוכנית הרצאות שנתית. בישיבה הראשונה ניסיתי לדבר איתו על משוב להרצאות ועל קירק-פטריק והוא רק שאל אותי אם אני יכול להזמין כיבוד ולדאוג לחדר ומקרן. זה היה די מעצבן אבל דווקא היכולת לסגור את הפינות האלו בצורה הטובה ביותר גרמה לו בסופו של דבר להקשיב לי לתת ערך מעבר ללוגיסטיקה (והייתי ממש בינוני בלוגיסטיקה). בקיצור, לפעמים צריך להביא ערך, להוכיח שאתה מוכן לכלך את הידיים כדי שיקשיבו לך.

4. הו קפטן מיי קפטן - בספר של סם ווקר שחוקר שושלות ספורט מצליחות (קבוצות שהצליחו לאורך שנים) הוא מוצא שהגורם המקשר בין הקבוצות המצליחות הוא הנוכחות של קפטן משמעותי. טד מזהה את רוי, כוכב עבר מזדקן וקפטן הקבוצה ונכנס לו לראש. הוא מבין מה מניע אותו ומצליח דרכו לעשות שינוי בקבוצה.

5. אופטימיות - טד הוא אופטימיסט חסר תקנה. הוא תולה שלט "Believe״ בחדר ההלבשה ביום הראשון שלו ומשדר את האופטימיות שלו לכל אורך העונה עד הסיום המפתיע. הוא באמת מאמין בטוב של השחקנים שלו ביכולת שלו להפוך אותם לאנשים טובים יותר לפני ניצחון או הפסד. 

צום קל, בידוד נעים למי שחוגג, ושתהיו לPCR  ולא לאנטיגן. (הלוואי ועוד שנה אני אקרא את זה ולא אבין למה התכוונתי)

סלים של אפרסק

משחק הכדורסל הומצא ע״י מורה לספורט בשם ג׳יימס נייסמיט כדי למצוא דרך לשמור על כושר בתקופת החורף הקרה בצפון ארה״ב. נייסמיט היה מורה בעיירה ספרינגפילד, מקום הולדתו גם של ד״ר סוס ועיירה שקיימת כמעט בכל מדינה בארה״ב וגם בסדרות טלוויזיה (הסימפסונס לדוגמה).

הרבה השתנה מהימים הראשונים של המשחק. בתחילה לכל קבוצה היו תשעה שחקנים, אסור היה לכדרר, פאולים ועונשים השתנו ועודכנו עם השנים כדי להפוף את המשחק אטרקטיבי לצפייה. הסלים הראשונים היו סלים אשר שימשו לאיסוף אפרסקים ובהתחלה אחרי כל סל (ולא היו רבים כאלו) היה צריך לעלות על סולם כדי להוציא את הכדור מהסל עד שנייסמיט הסכים להסיר את תחתיות הסלים.

גובה הסל לעומת זאת לא השתנה מעולם.

נייסמיט קבע את גובה הסל בצורה רנדומלית לחלוטין כאשר קיבע את סל האפרסקים למעקה אשר לקח ממסלול האתלטיקה. המעקה באורך 10 רגל משנת 1891 קבע עד היום את גובה הסל במשחק הכדורסל. שלושה מטרים וחמישה סנטימטרים, בכל העולם, בכל מגרש.

רק כדי לסבר את האוזן, הגובה הממוצע של שחקן כדורסל בליגת הNBA בשנת 1947 היה 1.89 מטר לעומת 2.05 היום. תוסיפו לכך ציוד טוב יותר, תזונה, אימונים ומגוון (רב השחקנים בליגה בשנת 47 ביו לבנים ולא מקצועניים) ואנחנו מבינים שלמעשה המשחק (לפחות מבחינת גובה הטבעת) הפך קל יותר. ועדיין, כמו הצד בו אתם ישנים עם בן או בת הזוג שלכן/ם גם גובה הסל נקבע בצורה רנדומלית ואי אפשר לשנות אותו.

שנה חדשה היא הזדמנות נהדרת להסתכל רגע מחדש על הנחות היסוד. זה מה שכולם יגידו לנו. בנוסף אנחנו גם מדברים על השנתיים הכי מוטרפות (לפחות בימי חיי) ויש לגיטימציה להטיל ספק בכל מה שמוכר לנו.

אחד הסיפורים החביבים עליי בתחום הייעוץ הארגוני מספר על יועץ שמגיע לחיל התותחנים לעשות אבחון ומגלה שיש מישהו שתפקידו הוא להתכופף תוך כדי חצי סיבוב כששתי הידיים כאילו תופסות חבל דמיוני. למה הוא עושה זאת? בגלל שפעם סוסים היו מביאים את התותחים לשדה הקרב והיה צריך להחזיק את הסוסים שלא ייבהלו. הסוסים הלכו אבל התפקיד נשאר ואף אחד לא חשב לבדוק אם יש צורך בשינוי.

בלוקבסטר, נוקיה וקודאק הן דוגמאות מפורסמות לארגונים שלא ידעו להשתנות בזמן ומתוך הצלחה ומצאו את עצמן במשבר כשכבר היה מאוחר מידי. הביטוי אם זה לא שבור אל תתקן את זה לא מתאים לעולם שאנחנו חיים בו. אם כבר אנחנו מדברים על אם זה לא שבור, תשבור לבד לפני שמישהו ישבור לך.

אז למה לא משנים את גובה הסל? האם יש סיכוי שנייסמיט קיבל החלטה שרירותית שהייתה מדויקת בצורה יוצאת דופן?

בהתחלה חשבתי שהסיבה היא שמדובר על מרכיב פיזי במשחק ולא סתם חוק. אבל מידות המגרש, המרחק של קו העונשין, המצאת זריקת השלוש, אפילו הכדור – כולם השתנו ב 130 השנים האחרונות. במידה מסוימת שינוי גובה הסל היה כמו להגיד לארגונים שמעכשיו עוברים לעבוד בעמידה ולא מול שולחן. אולי אפילו יותר קיצוני – עוברים לעבוד בלי משרד, מהבית, או מכל מקום.

הנה ההימור שלי – גובה הסל לא ישתנה בקרוב. ואם כן, זה יהיה מתוך משבר עמוק כמו מגיפה עולמית.

אבל הי, מה הסיכוי שזה יקרה שוב?

"לא כולם צריכים להשתנות, הישרדות היא לא חובה"

 (ויליאם אדוארדס דמינג)

תסתום היא אמרה לי תסתום (מוזיקה ש.ארצי)

לסתום את הפה.

אחד משדרי הספורט האהובים עלי בישראל הוא שרון דוידוביץ'׳. שרון אוהב ספורט, באמת אוהב. יש לו תשוקה למקצוע, הוא מספר סיפור נפלא (קראתי את שלושת הספרים שלו ואני ממליץ בחום) והוא יודע לעשות עוד משהו. לסתום את הפה.

רגעי ספורט הם גדולים לבדם, אבל כשאנחנו רואים את השידור בטלוויזיה תפקידו של השדר זה להעצים את הרגע, לתת לנו להרגיש כאילו אנחנו באצטדיון. בעולם ללא קהל כמו שחווינו באולימפיאדה המשימה הזאת הפכה להיות קשה יותר ולכן ההתרגשות של מירי נבו הייתה מקסימה בעיניי בזכייה במדליה של לינוי אשרם ונבחרת הג׳ודו.

לשרון דוידוביץ' יש קטע אחר. שרון משדר המון כדורגל ובכדורגל (רב הזמן) הקהל הוא פקטור חשוב. הגולים הם אירועי שיא והיכולת של שרון לשתוק עוד קצת, 5 שניות, 10 שניות לתת לנו להרגיש את הקהל באצטדיון, לשאוף פנימה את הרגע שראינו היא יכולת נדירה.

בפעם הראשונה שניהלתי צוות הרגשתי, כמו אולי הרבה מנהלים מתחילים, שאני חייב להגיב על כל אירוע. שאם אני לא מגיב אני לא נותן אמירה ניהולית משמעותית ואני מוותר על המקום הניהולי שלי.

טעיתי. ולא בפעם הראשונה, או האחרונה.

לפעמים חוסר תגובה או שתיקה מעבירות מסר הרבה יותר ברור. אם זה לא לצחוק מעקיצה לא במקום או לשתוק כדי לקחת עוד רגע לחשוב ולא להגיב מהבטן. בסרט המעולה ״נאמנות גבוהה״ יש קטע שהגיבור אומר ״שנים אני חושב עם הבטן, ואם לדבר בכנות לבטן שלי יש שכל בתחת״

 “I've been thinking with my guts since I was fourteen years old, and frankly speaking, I have come to the conclusion that my guts have shit for brains.”

 

אבל בשנים האחרונות למדתי עוד משהו, לשתיקה יש גם את היכולת להעמיק את השיח. נסו את זה פעם, אם אתם מנהלים ויוצא לכם לדבר עם עובדים או אם אתם מלווים מישהו בתהליך. בפעם הבאה שאתם שואלים שאלה והצד השני עונה חכו עד שיסיים.... ואז חכו עוד קצת. אנחנו תמיד מנסים למלא את השקט כי דיבורים הם דרך להביא ערך, וידע, ולקדם שיחה. אבל לפעמים השתיקה מוציאה מהצד השני עוד שכבה של מידע שלפעמים שווה זהב.

אני חלילה לא תומך בסשנים של שתיקה קבוצתית (שלום לכל בוגרי קורס ״קבוצות בארגונים״ בתואר בפסיכולוגיה) אלא בכלי שאפשר להשתמש בו בחכמה מידי פעם בשיחה.

אגב, מחקרים מראים שבזמן שהם שותקים, אנשים נוטים להקשיב יותר מאשר בזמן דיבור.

בנוסף, שתיקה היא כלי מעולה להעצים אחרים. אם אתם מנהלים, תשומת הלב היא עליכם בכל מקרה. יש שיגידו האובייסט זה שאתם תדברו. לכן, אם תסתמו קצת, אולי אנשים אחרים ידברו ותקבלו עוד נקודות מבט לדיון.

הגילוי הנאות הנדרש הוא שאני לא מספיק טוב בזה בעצמי אבל חוסר יכולת מעולם לא עצרה אנשים מלתת עצות מועילות :)

ניהול עומסים

מילווקי באקס זכתה בתואר אלופת ה-NBA או כמו שהאמריקאים אוהבים להגיד – אלופת העולם.

מילווקי ניצחה את פיניקס בגמר מעולה עם סיפורים אנושיים כמו שליגת ה NBA יודעת לייצר.

פיניקס שמעולם לא זכתה בתואר מול מילווקי שבפעם האחרונה שזכתה הונהגה בידי צעיר בשם לו אלסינדור שלימים נודע בשם קארים עבדול ג׳אבר.  מדובר בסיפורים מרגשים, מצד אחד כריס פול הוותיק בן 36 שסוף סוף זוכה לעדנה ומוביל קבוצה לתואר למול יאניס אנטטוקומפו (שהוריו לחצו על מקשים רנדומליים כדי לבחור שם משפחה) המהגר הניגרי מיוון וחבורה מוכשרת לצידו.

אבל האם זה הגמר האמיתי? ספק אם חודשיים שלושה לאחור היה מי שיהמר על הגמר הזה. שתי הקבוצות של לוס אנג׳לס נראו עדיפות עם שחקנים כמו לברון ג'יימס וקוואי לאונרד. בנוסף, ברוקלין עם שלישיית הכוכבים נראתה כמו מועמדת מפחידה שתדרוס את היריבות.

אז מה קרה? שרשרת אירועים שהתחילה עוד בשנה שעברה עם ״עונת הקורונה״ הובילה לכך שליגת הNBA הייתה יותר אינטנסיבית וצפופה מאי פעם. השחקנים שיחקו קצת פחות משחקים אבל בפרק זמן קצר יותר והעומס התחיל לתת סימנים. לפחות 5 שחקני אול-סטאר נפצעו פציעות קשות שגרמו לכך שלא יוכלו לקחת חלק במשחקים וככל שהעונה התקדמה עוד שחקנים נפצעו.

לא לטעות, ליגת הNBA במתכונת ה״נורמלית״ שלה כוללת 82 משחקי עונה רגילה ועוד כמעט 20 משחקים למי שתזכה באליפות. מדובר על עומס גופני ונפשי שהולך וגובר ככל שיותר כסף מעורב במשחק וככל שהמשחק הופך להיות יותר מהיר ופיזי. יותר יותר שחקנים ואוהדים החלו לקרוא לשנות את המודל של הליגה. האם זה יקרה? קשה לדעת. ליגת הNBA  מוכרת זכויות שידור לערוצי הטלוויזיה ומחירים אלו מבוססים על כמות המשחקים. הכנסות הליגה הן אלו שקובעות את תקרת השכר שלליגה מותר לשלם וזאת גוזרת את שכר השחקנים. בסופו של דבר מישהו יהיה חייב לוותר. לדעתי, השינוי הוא בלתי נמנע.

השפעה דומה אנחנו רואים גם בליגות הכדורגל. שחקני כדורגל מובילים  משחקים היום בערך 10 משחקים יותר בשנה לעומת העשור הקודם. זה מוביל לפציעות, ללחץ ושחיקה.

לשנה וחצי האחרונות בחסות הקורונה יש אפקט שבחלקו דומה על עולם העבודה. יחד עם אימוץ מודלים גמישים במונחי משרד-בית הגבול בין המרחב הפרטי למשרד נעלם ושעות העבודה במקרים רבים התארכו. איבדנו את זמן העיבוד בדרך למשרד ובחזרה ובין ישיבת עבודה למטלות הבית יש לפעמים 5 שניות שבהן קמים מן הכיסא ועושים שני צעדים למטבח או לסלון.

בשנים האחרונות מספר מדינות מריצות ניסויים של שבוע עבודה מקוצר (4 ימים) ולאחרונה ממשלת איסלנד הכריזה על הצלחה מסחררת בניסוי שכלל 2,500 עובדים (שמהווים אחוז שלם מכח העבודה במדינה) ממגוון סקטורים. העובדים דווחו על שחיקה נמוכה יותר, איזון טוב יותר ומקומות העבודה לא דווחו על ירידה בפריון ולפעמים אף עליה.

אי שם בחודש יוני 2020, אצלנו בחברת פורטר,  התחלנו להרגיש שהעבודה מהבית, יחד עם אי הוודאות שהייתה נחלת הכלל מייצרת לחץ. מתנות ומשלוחים הביתה לצד אפשרות לייצר משרד אישי בבית וחופש להגיע למשרד רק במידת הצורך הן הטבות נחמדות ומעולות אבל חיפשנו משהו עם אימפקט אמיתי על הwell being.

החלטנו שכל עוד תימשך הקורונה, כל עובד יקבל יום חופש אחת לשבועיים ביום ראשון (בחו״ל ימי שישי). ביום זה היומנים סגורים לכל העובדים, אין פגישות מתוכננות ואין ציפייה לזמינות. חוסר הסנכרון של יום ראשון עם הלו״ז של בתי הספר, הגנים והעבודה של בני ובנות הזוג יצר בועה של יום שכל עובד יכול לבחור איך לנצל. אנחנו לא תמימים, יש עובדים שבחרו ״לנקות את השולחן״ באותו יום, יש כאלו שמידי פעם עבדו על נושא דחוף אבל בהימור גס, תעבורת העבודה ירדה ב90%.

מצד שני, כמו איסלנד (אבל ב35 מעלות ו80% לחות) גם אנחנו לא ראינו ירידה בפרודוקטיביות. ראינו ואנחנו עדיין רואים שביעות רצון גדולה מאוד של עובדים והכרת תודה על ההטבה הזאת. אנחנו ממשיכים לראות אנשים מגיעים ביום שני עם חיוך ואנחנו שומעים את ה״וואו״ של עובדים חדשים.

אז... אנחנו ממשיכים. בישיבת הנהלה די קצרה הוחלט פה אחד להמשיך עם ההטבה הזאת.

כמה? פשוט להמשיך. מעכשיו ככה אנחנו עובדים בפורטר.

אם לתרגם את זה למספרים, הוספנו בערך 26 ימי חופש בשנה לכל עובד. כן, ימי החופש הם על חשבון החברה. לא, לא הורדנו לעובדים את הימים מימי החופש שלהם.

למה? כי אנחנו מאמינים ששעות העבודה הן לא המדד על פיו אנחנו בוחנים את האנשים המעולים שלנו.

אנחנו רוצים לשפר איפה שניתן את איכות החיים וכי אנחנו בונים חברה לעשרות שנים ולא רצים ספרינט למאה מטרים. 

בתור חובב ספורט ומי שחושב שליגת הNBA היא אחד ממוצרי הספורט הטובים ביותר אני בטוח שהיא תשתנה ותשמור על האיכות שלה. כעובד פורטר אני פשוט גאה שהצלחנו להקדים אותם

בריל פינת פוסברי

 דיק פוסברי / דבי בריל

את הסיפור הזה צריך לחלק לשניים.

זה הסיפור של דיק פוסברי, האיש שהמציא את הקפיצה לגובה מחדש. בהרצאות שאני נותן על ספורט וניהול (כן, כן, לפעמים יש אנשים שמוכנים לשמוע על הגיקיות הזאת) אני אוהב לספר איך דיק פוסברי הוא האנטי גיבור. לא אתלט במיוחד, לא מחזיק בשיא עולם אבל בשנת 1968 הוא זוכה בזהב באוליפיאדת מקסיקו עם סגנון קפיצה חדש ושונה. 

ההיסטוריה המקוצרת של הקפיצה לגובה - כולנו, לפחות בבית הספר ״הבונים״ בחיפה, למדנו לקפוץ מעל גומי בסגנון מספרת. הסגנון הזה הוא הסגנון הראשוני בו התחרו בקפיצה לגובה עוד במאה ה-19. לאחר מכן התפתח סגנון מעט שונה בו הקופצים מיישרים גבם לאחור תוך כדי ביצוע המספרת מה שגרם לכולם להיראות מטופשים במיוחד.

אם זה לא הספיק, באולמפיאדת פריז 1912 קבע אמריקאי בשם הורין שיא עולמי חדש בסגנון עם השם האטרקטיבי (שנשמע כמו מנה במאסטר שף) ״גלילת הבטן״ (western roll). 

במשך השנים הבאות השיא העולמי התקדם לאיטו כאשר כולם משתמשים בסגנון הזה ומשפרים את שיא העולם בסנטימטר כל פעם. באולפיאדת מינכן הוצג סגנון חדש שהוא בעצם וריאציה על ״גלילת הבטן״. הסגנון החדש שנקרא סגנון ״הפישוק״ (Straddle) איפשר לשפר את השיא העולמי ובין אמצע שנות החמישים עד סוף שנות השישים (ובמקביל למלחמה הקרה) שיא העולם החליף ידיים בין ארה״ב לברה״מ. עד שהגיע פוסברי והציג סגנון חדש.

הסגנון של פוסברי (ואל תנסו את זה בבית) כלל ריצה בקשת לכיוון הרף וקפיצה בחצי סיבוב כאשר הגב מופנה לרף. באוויר הקופץ מכופף את גבו ומיישר את רגליו כדי לעבור את הרף. הנחיתה בדרך כלל נראית מטופשת ומפתיע מאוד שהספורט הזה לא מבוצע עם קסדות. 

רגע, למה כל אני מספר את כל זה?

כי פוסברי לא היה הראשון. כלומר אולי כן, אבל שנתיים קודם, כמה קילומטרים צפונה בקנדה, נערה בת 13 בשם דבי בריל הציגה סגנון דומה להחריד באליפות קנדה ואולי זה בכלל הסיפור שלה. שלוש שנים אח״כ היא תזכה באליפות קנדה ותחזיק בשיא הקנדי במשך 15 שנים. זהו כמובן המקרה המתועד היחיד בהיסטוריה בו אישה לא מקבלת קרדיט או הכרה על המצאה שאח״כ גבר יקבל עבורה פרסום. 

חזרה לפוסברי. השינוי שהציג לא התקבל באהדה. בתחילה ניסו לפסול את השיא, אח״כ הסבירו שהוא יהרוס את הנוער כי ילדים ישברו מפרקות כשינסו לחקות אותו (טיעון מגוחך - אנחנו שוברים מפרקות בסגנונות פשוטים יותר, למי יש כח לכל הטכניקה הזאת). מאחר ופוסברי אמריקאי יעברו עוד 10 שנים לפחות עד שקופצים רוסים יאמצו את הסגנון החדש. בארגונים כמובן המצב שונה. כשאנחנו מוצאים פתרון חדש וטוב כולם שמחים לאמץ אותו ואין שום צורך בניהול שינוי כי כולם מבינים את הרציונל ואת היתרונות באימוץ שיטות חדשות שהבאנו מבחוץ. אחד הביטויים שאני מאוד אוהב (לא סגור למי הקרדיט) הוא NIH - Not invented here או PFE - proudly found elsewhere היכולת לאמץ פתרונות מבחוץ היא קריטית להצלחה של ארגונים שרוצים לגדול ולדעת להכיל חדשנות ולא רק לנסות להמציא אותה מפנים. לא פעם ארגונים גדולים קונים חברות חדשניות כדי להטמיע (או להרוג) פתרונות חדשים במערכות קיימות. הפער נוצר כשמי שקנה את החדשנות הוא לא זה שאמור להטמיע אותה, ולשלב ההטמעה יש אלמנטים פסיכולוגים של שבירת פרדיגמות קיימות ואיפשור של קבלת חדשנות מבחוץ. או במילים אחרות, הרבה אגו.

1978 הייתה השנה האחרונה בו הוחזק שיא עולם בסגנון אחר מאשר פוסברי. בשנת 1989 תשבור הקופצת הבולגריה סטפקה קוסטדינובה את שיא העולם לנשים ותעמיד אותו על 2.09 מטרים. שש שנים אח״כ ישבור חבייר סוטומיור הקובני את שיא העולם בפעם האחרונה ויעמיד אותו על 2.45 מטר. פלוס מינוס 30 שנים אחרי ועדיין אין שבירה של השיא. בשנים האחרונות אנחנו רואים שבירה של הרבה שיאים באתלטיקה בגלל שיפור בטכניקות אימון, מסלולים טובים יותר, ציוד ריצה ונעליים (אולי סמים יותר טובים) אבל לא בקפיצה לגובה (והאמת גם לא לרוחק). העולם מחכה לסגנון פוסברי החדש. או אולי לסגנון בריל החדש והפעם גם ניתן לה את הקרדיט.

עדי ג׳ורדן

 עדי גורדון היה, ועודנו, אחד השחקנים האהובים עליי בכל הזמנים.

הוא הסיבה שבחרתי בגופייה מספר 9, הוא נתן תקווה לכל מי שלא גדלו מעבר למטר שמונים. יש לו חיוך כובש והילה רוחנית מדבקת מסביבו. הוא וינר מדהים, מנהיג על המגרש ומחוץ לו ובאופן כללי אחד האנשים הנחמדים בענף (כך אומרים). 

השבוע לפני 25 שנים, גמר הגביע של 1996 הפגיש את מכבי ת"א מול הפועל י-ם. מכבי ת"א שהגיעה עם 27 זכיות מול ירושלים שמעולם לא זכתה בתואר. מכבי ת״א הגיעה גם אחרי שזכתה 29 מתוך 30 האליפויות האחרונות (הפסידה ב93 לגליל של פיני גרשון) והייתה השליטה הבלתי מעורערת של הכדורסל הישראלי.

הגמר הפגיש כמה מהכדורסלנים המעניינים ששיחקו בישראל ביניהם גורדון, עודד קטש הצעיר, ואגדת NBA בשם תום צ'יימברס - שחקן שרשם ממוצעים של 18 נק' בליגה הטובה בעולם והשתתף ב-4 משחקי all-stars.

עדי גורדון נחשב לווינר לאורך כל הקריירה שלו. הוא קלע סלי ניצחון במדי מכבי חיפה, הפועל חולון ונתן תצוגות הירואיות גם במדי נבחרת ישראל. אחרי אחד המשחקים של ישראל נגד יוון הופיעה הכותרת "עדי ג'ורדן״  בכל מוספי הספורט של שלושת העיתונים הגדולים. 

משחק הגמר המדובר לא התעלה לרמה גבוהה במיוחד. קצב צבירת הנקודות היה נמוך אפילו לתקופה והמשחק הגיעה לשניות האחרונות בשוויון 65 כאשר להפועל ירושלים יש את הכדור האחרון.

22 שניות, פסק זמן. כבר בשנת 1996 מצלמות הורשו להיכנס לפסקי הזמן ואפשרו לצופים מבט על סצנות ניהוליות לא פחות ממדהימות.

שווה להתמקד בשלב הזה בארבעת דמויות המפתח בסיפור שלנו.

• עדי גורדון (הפועל ירושלים) - הכוכב של הקבוצה. האיש והמיתוס. בחצי הגמר עדי גורדון קלע רק סל אחד. שלוש שניות לסיום כדי להעלות את הפועל ירושלים לגמר.

• פיני גרשון (הפועל ירושלים, מאמן) - פיני שלימים יהיה המאמן של מכבי ויוביל אותה לזכות בתארים בארץ ובאירופה היה נחשב אז לנאחס של מכבי ת״א. הוא לקח לה את האליפות עם גליל עליון ונחשב לדמות לא רצויה בתל אביב. הוא גם נחשב לאחד ממנהלי המשחק הטובים ביותר ובשיאו הטוב באירופה. 

• טום צ׳יימברס (מכבי ת״א) - הטאלנט של מכבי. הגיע מה NBA עם הילה של כוכב. האיש שכבר ראה הכל והגיע ללמד את האירופאים מהמזרח התיכון קצת כדורסל. לא ניסה להתאים את עצמו לתרבות או לסגנון המשחק בארץ.

• צביקה שרף (מאמן, מכבי ת״א) - השריף. מאמן קשוח עם פילוסופיית משחק מאוד נוקשה. נחשב למאמן עם סדר ומשמעת ובעל הישגים רבים בכדורסל הישראלי. 

 

בחזרה למשחק. שוויון 65, פסק זמן ירושלים. פיני מחליט לשחק תרגיל בשם Pick n' roll שלימים יהיה הבסיס להתקפה של אותה מכבי ת"א שתזכה ב-2 אליפויות אירופה רצופות. עדי גורדון אמור להוביל את התרגיל ובסיומו למסור לאחד השחקנים הזרים של ירושלים שינסה להכריע את המשחק. אבל עדי הוא וינר, הוא רוצה את הכדור האחרון. בשלב מסוים פיני גרשון פונה לשחקן אחר שיבצע את התרגיל ועדי זורק לו "או שאתה סומך עלי או שלא". 

רגע, הטאלנט הכי גדול שלך, שהביא אותך לגמר מאתגר אותך מול כל הקבוצה. ״סומך עליי או לא?״ לפיני יש אגו וזאת לא סיטואציה פשוטה לאף מנהל כשעובד, מוכשר ככל שיהיה, מאתגר החלטה ניהולית קריטית בזמן אמת ומול כל הצוות. פיני כבר החליט ללכת עם שחקן אחר כשעוזר המאמן מבקש ממנו לשקול שוב. 

פיני חושב רגע ואומר לעדי "לך תביא גביע". (אגב, עדי בהיותו פולני עוד אומר לו ״אם אתה לא רוצה, לא צריך״ אבל פיני מוריד לו צ'פחה ואומר לו ״דיר בלאק״)

 

בצד שני, צביקה שרף, מאמן ותיק ומנוסה מבקש מהשחקנים שלו לבצע עבירה. האידיאולוגיה של צביקה ברורה. הוא רוצה את הכדור אצלו כדי לשלוט בגורלו.הוא מעדיף שירשולים תקלע נקודה או שתיים אבל האפשרות לסל האחרון תהיה של מכבי ת״א. צ'יימברס, שמגיע מהתרבות האמריקאית מסרב לעשות עבירה. למה? כי בארה״ב לא עושים עבירה. (אני לא אכנס לזה אבל מי שרוצה יכול לחפש איך סן אנטוניו הפסידו אליפות בגלל השטות הזאת). המיתוס האמריקאי על השריף הבודד מול הפושע, האחד על אחד בלי עזרה של אחרים מנצח את האסטרטגיה (מי אמר ״תרבות אוכלת אסטרטגיה לארוחת בוקר״?).

צ׳יימברס נכנס לויכוח עם צביקה ובסיום פסק הזמן שחקני מכבי לא יודעים מה עושים. אבל רגע, אם המאמן לא מסכים עם השחקן יש לו אפשרות להחליף את השחקן. בכדורסל בניגוד לכדורגל אין מגבלה על החילופים ולצביקה יש 7 שחקנים אחרים שיכולים להיכנס. 

 

מצד אחד, הטאלנט שמבקש מהמנהל לסמוך עליו. מהצד השני הכוכב הוותיק שלא מיישר קו עם המנהל. שני מנהלים שצריכים לקבל החלטות קשות. פיני שהחליט ללכת עם הכוכב שלו וצביקה שבסופו של דבר החליט לא להחליט. הוא לא מסכים עם הכוכב שלו אבל הוא גם לא מוריד אותו לספסל.

בעלייה למגרש ברור לשחקני הפועל ירושלים שהם מפנים את הדרך לגורדון.

תום צ'יימברס אוסף את שחקני מכבי ומיישר קו "אנחנו לא עושים עבירה".

22 שניות לסיום.

גורדון מכדרר, וממתין. אף שחקן של מכבי לא עושה עבירה.

 בדיוק ברגע הנכון הוא עובר את השומר שלו זורק מעל תום צ'יימברס ונותן גביע לי-ם. 

הרגע הזה עושה לי צמרמורת כל פעם שאני רואה אותו (ומדובר על מספר פעמים לא סביר בשנה). 

זה רגע מזוקק של ניהול בעיניי. 

פיני שמסוגל לשים את האגו כשכולם מסתכלים ולהגיד לעדי - אני סומך עליך. אני מנצח או מפסיד איתך. 

צביקה שמוותר על הניהול של הסיטואציה ומאבד שליטה. 

מנהלים הרבה פעמים שוכחים את שני הכלים האלו. מצד אחד לתת אמון ולשחרר עם הסיכון הכרוך בכך ומצד שני ליישר גם את הכוכבים כי אחרת הם יאבדו את הדרך. אומנות הניהול כנראה נמצא באיזון בין השניים.

נקודה משעשעת לסיום - מי שמפרשן את המשחק הוא דיוויד בלאט. בשניות האחרונות, השדר אורי לוי, שואל את בלאט ״אם אתה מכבי מה אתה עושה?״. ובלאט (שלימים יאמן את מכבי ויזכה איתה בגביע אירופה) עונה ״למזלי אני לא מכבי״.