וילט צ׳מברליין הוא אחד משחקני הכדורסל הטובים בכל הזמנים. בשיאו, וילט, שמתנשא לגובה 2.16 היה שחקן-על בלתי ניתן לעצירה שרשם שיאי נקודות וריבאונדים (ושיאים אחרים) שכנראה לא ישברו לעולם.
לצד כל זה, וילט צ׳מברליין היה אחד מקלעי העונשין הגרועים. ממוצע הקריירה שלו עמד אזור ה-50% (מדובר בזריקה חופשית, חמישה מטרים מהסל).
ב2/3/1962 וילט צ'מברליין קלע 100 נק' במשחק ליגה. וילט קלע באותו משחק 28 מתוך 32 זריקות העונשין אותן זרק. נתון מרשים לשחקן עם נתונים גרועים כל כך. מה היה כל כך מיוחד באותו משחק ובאותה עונה?
באותה עונה וילט החליט לזרוק זריקת סבתא מקו העונשין.
זריקת סבתא היא זריקה שבא מחזיקים את הכדור בשתי ידיים ישרות בין הרגליים ומשחררים אותו בקשת לכיוון הסל. למה סבתא? כי הזריקה משמשת בעיקר ילדים קטנים וכאלו שאין להם את הכח בפלג הגוף העליון לזרוק מעל הראש.
זריקת סבתא היא בעצם הזריקה "הנכונה" ביותר לשחקן משום שמבחינה מכאנית היא בעלת יעילות מקסימלית. הקשת שהכדור מקבל היא נמוכה יותר, הסיבוב והעצמה מאפשרים לכדור, גם במקרה של פגיעה בטבעת, להיכנס באחוזים גבוהים ביחס לזריקות אחרות.
מדוע וילט לא זרק כך כל הקריירה? שאלה מעולה (יש לי שקף על זה)
ריק בארי, שחקן מצויין בפני עצמו, מחזיק באחוז קליעות עונשין של 90% לאורך קריירה שלמה. איך הוא זרק? זריקת סבתא. ריק מעיד שכאשר נחשף לשיטה חשב שהיא "זריקה של ילדות" אבל כשראה שהיא עובדת "לא היה אכפת לי מה חושבים״.
הוא היה שחקן מצויין, אלוף NBA ויחד עם וילט נבחר בשנת 1996 לאחד מחמישים השחקנים הגדולים אי פעם.
אבל לא היה לו אכפת מה אנשים אחרים חושבים על הזריקה שלו.
וזאת הנקודה.
הסוציולוג מארק גראנווטר מדבר על "סף חברתי" – כמה אנשים אחרים צריכים לפעול באותה דרך על מנת שגם אנחנו נפעל כך? מה הסיכוי שתעברו באור אדום במעבר חצייה אם כולם עומדים? האם הסיכוי ישתנה כאשר אדם אחד יעבור? שניים? עשרה?
אני עובד באזור עזריאלי וכל בוקר מתנהל שם אותו ריטואל. בערך 20 אנשים עומדים משני צידי מעבר החציה. האור אדום אבל אף מכונית לא עוברת בירידה לאיילון בגלל הפקק. כל האנשים ברמזור מסתכלים אחד על השני.
ואז הראשון חוצה. חצי מהאנשים מגלגלים עיניים אבל אז קורה דבר מעניין. השני חוצה ואחריו רב האנשים. פסיכולוגים קוראים לאדם השני שחוצה את הכביש first follower, זה שבעצם מסמן לקבוצה שההתנהגות של הראשון היא בסדר.
הסף החברתי של האדם השני הוא אחד. הוא היה צריך רק אדם אחד שיתנהג בצורה מסוימת כדי לפעול אחריו.
לכל אחד מאיתנו יש סף שונה באירועים שונים.
וילט צ'מברליין זרק "סבתא" רק באותה עונה בה קלע 70% מהעונשין. כמעט 20% יותר מממוצע הקריירה שלו. בעונה הבאה, חזר לזרוק רגיל. למה? בביוגרפיה שלו הסביר: "הרגשתי כמו סיסי, לא יכולתי להמשיך לזרוק ככה למרות שידעתי שזאת זריקה יעילה יותר, פחדתי מה השחקנים האחרים יגידו". שחקנים דומיננטים נוספים שילמו מחיר בפגיעה בסיכויי זכייה באליפות בגלל חוסר היכולת לאמץ טקטיקה מוכחת. תחשבו על זה רגע - שחקן בגובה 2.16 מ׳ ששוקל 120 קילו של שרירים מפחד מה השחקנים האחרים יגידו עליו. סף חברתי לא קשור לפופולריות וגודל.
בארגונים אנחנו פוגשים ב"זריקות סבתא" כל הזמן. עובד שמגיע עם רעיון שמאתגר את הדרך שבה אנחנו חושבים ואת הדרך שבה אנחנו עובדים. קל נורא למסמס רעיונות חדשים כי תמיד יש פרויקט למסור ללקוח ומשימות להשלים. כאנשי צוות, עמיתים ומנהלים אנחנו צריכים להיות מסוגלים לשקול רעיונות ברצינות, לבחון את האפקטיביות שלהם גם אם הם לא נראים טוב או לא אינטואיטיביים.
כמנהלים, כאנשי HR וכחברים לצוות אנחנו צריכים להיות רגישים לסף החברתי שלנו ולראות שהוא לא מונע מאיתנו להשתנות לכיוונים חיוביים.
אומץ אומר להיות מסוגל לאמץ רעיון חדש. אפילו אם הוא לבוש כמו סבתא.
ממש מעניין וכתוב טוב וקריא ומסקרן, תודה
השבמחקמאיפה אתה מביא את כל השחקנים האלה .. רק אתה זוכר אותם ויודע לנתח אותם
השבמחקמלך
אהבתי את הרעיון שהבאת מהכדורסל למימוש בחיים שלנו, נהנתי לקרוא.
השבמחקאנציקלופדיה מהלכת למשחקי כדורסל. החיבור לחברה מעורר השראה.רק לא הבנתי מה הקשר בין כדורסל לקורונה.. :)
השבמחק