גילוי נאות, אני לא אוהד מכבי ת"א.
אבל שארונאס יאסיקביצ'וס (שארס) הוא אחד הכדורסלנים האהובים עלי אי
פעם. הוא לא אתלט על, הוא לא הקלע הכי גדול אבל משהו בקילר אינסטינקט, הבנת המשחק
והחוכמה שלו קנו אותי.
שארס היה שחקן ענק במובנים אירופאים, היחיד שזכה עם 3 קבוצות שונות
ביורוליג (מתוכם 3 שנים ברצף – ברצלונה ופעמיים ת"א) ואפילו שיחק כמה שנים בNBA.
מיד עם הפרישה ממשחק פעיל הוא עבר לאמן את ז'לגיריס, בתחילה כעוזר
מאמן ובשנת 2016 כמאמן ראשי. ז'לגיריס קבוצה עם תקציב צנוע במונחי יורוליג וכבר
בעונה הראשונה שארס הביא אותה לפינל-פור במסע קסום של תצוגות אימון גדולות.
שווה לעקוב אחרי התובנות של שארס שמזכירות לא מעט את התהליך שעובר
עובד שמתמנה למנהל. הוא מדבר על הצורך לראות את התמונה הגדולה, לא רק את המשחק. את
התקשורת, הלוגיסטיקה היומיומית, ניהול האנשים בקבוצה וההכנות וניהול המשחק עצמו.
שארס מדבר גם על המזל שהיה לו להתאמן אצל מאמנים גדולים והשיעורים
שהוא למד מהם לאורך הדרך.
המעבר מתפקיד השחקן למאמן הוא לא פשוט בשום ענף ספורט והפער בין להיות
שחקן במשחק קבוצתי מול הבדידות היחסים בתפקיד המאמן הוא לא פשוט.
אני מצרף ראיון עם שארס על תפקידו כמאמן אבל לפני זה חשוב לי להראות
עוד צד בשארס.
במהלך מסיבת עיתונאים הוא נשאל ע"י כתב: "מה דעתך על זה
ששחקן שלך בחר לא לשחק כדי להיות לצד אשתו בלידה?"
התגובה – הגיבוי שהייתם רוצים מכל מנהל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה