החודש הבלוג ״ראיית משחק״ חוגג שלוש שנים. וחשבתי שזה זמן טוב לעשות הסתכלות אחורה על מה, למה, איך וכמה.
איך התחלתי?
אי שם בשנת 2018 טיקו המופלא (השם המלא שמור במערכת) הזמין אותי להשתתף בכינרנט, האי-כנס המופלא של יוסי ורדי והריכוז הבלתי אפשרי של כל כך הרבה אנשים מוכשרים הרבה יותר ממני.
אחת המסורות של כינרנט היא פעילות ערב בשם Ignite שכולל הרצאות שונות במודל של 15 על 15 (15 שקפים, 15 שניות לשקף). הגעתי עם רעיון חצי מבושל למצגת על יצירתיות וחדשנות בספורט (הסיפור של זריקת סבתא וקפיצת פוסברי) ולי ויסמן המלכה לא השאירה לי הרבה ברירות אלא להשתתף (ספק רב אם היא זוכרת את זה).
כמה חודשים אחרי, כמה הרצאות אחרי וכמה פוסטים לא מסודרים בלינקדאין החלטתי לפתוח בלוג (עצה - אל תעשו כמוני ותשקיעו בוורדפרס ולא בבלוג של גוגל).
למה התחלתי?
שילוב של כמה סיבות. הראשונה הייתה להתנסות בכתיבה ויצירת תוכן. באותה תקופה שמעתי מלא פודקאסטים והכתיבה נראתה לי מדיום יותר נגיש וכזה שאצליח להתחייב אליו. השניה, אני בבסיס שלי עצלן. והדרך שלי להכריח את עצמי ללמוד היא דרך התחייבות. כל פוסט דורש קריאה של בין 2-4 מאמרים וזה אומר שאחת לשבועיים אני יושב על האתרים של גופי הידע שאני אוהב (הרווארד, גאלופ, מקינזי, INC, ועוד…).רוצה לאמר - הבלוג מכריח אותי ללמוד. השלישית, בשלב מסויים הבנתי שהמעבר מרפאל לתעשייה בחוץ ידרוש ממני להתגבר על הטיות מובנות (ולא תמיד מוצדקות) שיש כלפי מי שמגיע מרפאל בכלל וממשא״ן בגופים בטחוניים בפרט. הדרך שלי הייתה להיות יותר פעיל בלינקדאין ובקבוצות רלוונטיות והבלוג הייתה הפלטפורמה שלי. בפעול יצאו לי כמה ראיונות עבודה בגלל הבלוג אבל אני אשקר אם זאת הייתה הסיבה המובילה או הצלחה גדולה בתחום הזה.
החיבור לספורט
אני משחק כדורסל מגיל מאוד צעיר. אני בסדר בכדורגל, יודע כמה מהלכים בג׳ודו ויודע את החוקים של רב ענפי הכדור. אביטל תמיד נדהמת איך אני יודע את החוקים של ענפי ספורט איזוטרים (אני לרב ממציא והיא מאמינה).
הספורט הוא בעיניי המיקרוקוסמוס המושלם לרב מה שקורה בעולם. פוליטית, ארגונית, חברתית - הספורט היה שם קודם ואח״כ שאר העולם הגיע. כשהתחלתי לעבוד בארגונים ההשלכה הייתה טבעית ובתור מי שקרא וקורא ספרות ספורטיבית מעל 30 שנה זה היה התחום שהיה לי הכי קל, נגיש ומעניין לכתוב עליו.
אחר כך הרשיתי לעצמי לכתוב על סרטים, סדרות ומוזיקה אבל הספורט תמיד היה שם קודם.
מספרים (כי אין ספורט בלי מספרים)
זמן - 3 שנים
פוסטים - 72 עד היום (כולל זה)
כניסות - קצת מעל 12.5 אלף
הפוסטים הנקראים ביותר:
הריקוד האחרוןהאומץ בלזרוק כמו סבתא
מה ארגונים יכולים ללמוד על תהליכי חניכה מליגת הNBA?
מוציאים לשון
החוכמה האמיתית והיחידה היא לדעת שאתה לא יודע כלום
החודש הכי עמוס - מאי 2021, כולם בבידוד - מעל 1200 כניסות בחודש
פלטפורמות - רב ההפניות הגיעו מפייסבוק, כמעט פי 2 יותר מלינקדאין במקום השני.
גאוגרפיה - אז אחרי ישראל וארה״ב במקום השלישי בצורה מפתיעה נמצאת ויאטנם ואחריה אנגליה, גרמניה רוסיה ובלגיה. את כל 54 הכניסות מדרום אפריקה מחזיק כנראה אח שלי ניצן.
שפות - לאחרונה, ובעזרת אביטל המדהימה אני מתרגם חלק מהפוסטים, זה נחמד, ואת אלו באנגלית אני כבר עושה על הפלטפורמה היותר מוצלחת של מדיום.
כותבים אורחים:
עד כה היו שניים יקרים, בן דניאלי (הריקוד האחרון) ומורן תירוש (פוטבול, ניהול ומתיו מקונוהי). יש עוד בדרך ומי ששרד עד כה ורוצה רק תכתבו לי.
מה למדתי?
זה כיף. זה כל כך כיף שיש פוסטים שכתבתי ומעולם לא פורסמו. רק שמתי בבלוג ולא הפצתי בשום מקום.
אין לי מושג מה עובד. יש פוסטים שאני בטוח שהם מעולים ולא מביאים כניסות ויש כאלו שאני חושב שהם חצי כח ופתאום אנשים עפים עליהם. יש פוסטים שבהרצאה עוברים מעולה (הסיפור על עדי גורדון) אבל בבלוג לא עברו.
לפני שמחליטים אם זה טוב או לא כדאי להוריד את הראש ולרוץ קדימה תקופה אני בזמנו החלטתי שלפני 10 פוסטים אני לא מקבל החלטה. אני מבסוט על ההחלטה הזאת ואז יישמתי אותה בעוד תחומים בחיים שלי (אני נגיד עוד לא שופט את רומי - אני מחכה שהיא תהיה בת 3).
מה עכשיו?
פוסט מספר 100
להתחיל לכתוב בטוויטר יותר :)
כבר חששתי שאצטרך לכתוב דברים חיוביים, משהו על זה שאתה כותב וחושב נהדר, על איזה כיף שמי שאתה משתקף בכל פוסט. אולי משהו על כמה שזה לא מובן מאליו להתמיד ככה ביצירת תוכן, בפרויקט צד. לשמחתי הרבה גיליתי שהלינקים לפוסטים הנקראים ביותר יותר לא עובדים, אז אני כותבת על זה במקום.
השבמחקתודה נשמה, תוקן.
מחקשמח שלא נאלצת לפרגן לי :)